פרשת בן-שחר
עפ"ת (ת"א) 29294-12-12 (כב' השופט רענן בן-יוסף)
בפרשה זו התקבל הערעור לעניין העונש; הערעור עצמו הוגש על רקע טענה של "סיכון כפול"; המערער הורשע בעבירה של "נהיגה בזמן פסילה" [לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. כתב האישום נגדו הוגש בשיהוי, במועד בו כבר נתן את הדין בגין אותו אירוע בו נהג, בזמן ובמקום, ברכב נשוא כתב האישום, שנדון בפני מותב אחר ושם נדון בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה באותו מועד. מדובר היה למעשה באירוע עובדתי אחד שפוצל באופן מלאכותי לשני תיקים נפרדים, למרות ששניהם התרחשו באותו יום ובאותה שעה.
במסגרת הודעת הערעור שהוגשה בתיק זה, פירטתי בהרחבה את המסגרת הנורמטיבית: הוראות סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) שכותרת "אין דנים פעמים בשל מעשה אחד". בסעיף 186 לחסד"פ ("הרשעה בעבירות אחדות"), קובע: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". כלומר המעשה הוא הקובע, לא מספר העבירות שבוצעו בגינו. בפרשת אסתר אלון, מציג כב' השופט, אדמונד א' לוי, את הרציונאלים העומדים מאחורי הוראות סעיף 186 לעיל. כב' השופט לוי כותב כי ענישה אחת בגין מעשה אחת מגלמת "רעיון אשר הרציונל הניצב בבסיסו הוא כי ענישה כפולה בגין מעשה יחיד אינה הוגנת, ומהווה ניצול לרעה של הסמכות להעמיד לדין ולהטיל עונשים על מי שהפרו את איסורי החוק" [ע"פ 7075/03 אסתר אלון נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) ניתן ביום 02/08/2006]. בפקודת הפרשנות [נוסח חדש], תשי"ד- 1954, קיימת ההגדרה למונח "עונש", ויצוין כי עסקינן בחלק שבתוקף אחר חקיקת חוק הפרשנות תשמ"א-1971: "לעניין עבירה – קנס, מאסר או כל ענישה אחרת".
לגופו של עניין, במהלך הדיון, כאשר בית המשפט הודיע לי כי אין הוא נוטה לזכות את הנאשם מביצוע העבירה, הודעתי כי אנו חוזרים בנו מהטענות לעניין ההרשעה ומתרכזים בעניין העונש בלבד. בסופו של דבר, הערעור לעניין העונש התקבל וכך נימק זאת, בין השאר, בית המשפט המחוזי: "[…] יש משקל לדבריו של ב"כ המערער לעניין עונשו. בסופו של יום על אותו אירוע שהתרחש ביום 10.9.08 לפני למעלה מ-4 שנים נרשמו נגד המערער שני דו"חות ונשפט פעמיים בפני שני מותבים שונים, נאלץ לשכור לו עו"ד פעמיים. בנוסף נגרמו טרחה מיותרת ובזבוז זמן של שני מותבים של בימ"ש לתעבורה. לו נשמעו ראיות בשני התיקים היו צריכים עדי התביעה לעשות פעמיהם לביהמ"ש פעמיים, כל זאת כאשר אין כל הסבר לדבר מדוע כך נעשה. חזרתי והתרעתי על תופעה מוזרה זו במספר רב של מקרים ונראה שמדובר בקריאה במדבר. בימ"ש קמא אומנם ציין בגזר דינו את העובדה שהמערער כבר נשפט בשל אותה פרשה, אך ללא ספק לא נתן לכפילות הליכים זו ולשיהוי שנגרם ממנה בהליך הנוכחי את המשקל המתאים, אפילו את אי הטלת עונש המאסר בפועל עיגן בימ"ש קמא בעובדה שהתביעה לא עתרה לעונש זה ולא מכל סיבה אחרת. הנני סובר שכאשר שהמערער 'סבל' מכפילות ההליכים וגם מערכת השפיטה סבלה ממנה כפי שסבלה, מן הראוי ליתן משקל לכך בענישה, משקל כבד יותר, תוך שהנני ער לגיליון הרשעותיו של המערער שאיננו מכביד יתר על המידה. עסקינן במי שיש לו רישיון נהיגה משנת 89', יליד 71' ולחובתו 25 הרשעות בדין בעבירות שרובן הינן עבירות של ברירת משפט, הנני מוצא לנכון לקצר את תקופת הפסילה בפועל לתקופה של 9 חודשים".
ניתן ביום 03/01/2013 במעמד הנוכחים
