הגעת למקום הנכון אנחנו כאן כדי לעזור

פרשת רבר – סיכון כפול תעבורה

בית המשפט העליון בירושלים, דן בערעור ברשות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו נתקבל ערעורה של המדינה, ובוטלה החלטתו של בית-משפט השלום נתניה בה נתקבלה טענת המערער "כבר נשפטתי" ("סיכון כפול") ובוטל כתב-האישום שהוגש נגדו בשל גרימת מוות מתוך חוסר זהירות שאין עמו כדי רשלנות פושעת, ובית-המשפט המחוזי החליט להחזיר את הדין לבית-משפט השלום, נתניה, לשמיעת הראיות.

שופט בית המשפט לתעבורה הרשיע את הנהג בנהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, וזיכה אותו מהאישום של נהיגה במהירות מעל למותר, על-פי תקנה 54(א)(2) לתקנות אלו. כחודש ימים לפני פסק-דינו של שופט התעבורה נפטרה קרבן התאונה כתוצאה מפצעיה, אולם התובע המשטרתי לא ידע על כך כאשר הופיע בפני שופט התעבורה. משנודע הדבר למשטרה הוגש נגד המערער כתב-אישום נוסף, על גרימת מוות מתוך חוסר זהירות שאין עמו רשלנות פושעת, על-פי סעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, בצירוף סעיף 64 לפקודת התעבורה. בית-משפט השלום נענה לטענתו הטרומית של המערער "כבר נשפטתי" והורה על ביטול האישום.

בית-המשפט העליון פסק: א. (1) אין להעמיד אדם לדין פלילי באותו ענין יותר מאשר פעם אחת. (2) יסודה של הטענה "כבר נשפטתי", שביטויה בסעיף 21 לפקודת החוק הפלילי ולאחר מכן בסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי, הוא קיומו של פסק-דין קודם, מזכה או מרשיע, שניתן בשל אותו ענין המשמש יסוד לאישום הנוסף. (3) טענת "סיכון כפול" אינה מבוססת על הכרעת-דינו של הנאשם במשפט קודם, אלא על העובדה שהוא עמד בסכנה של הרשעה במשפטו הראשון.

הטענה "כבר הורשעתי" נתונה, על-פי סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי, לסייג אשר על-פיו אם נגרם מותו של אדם על-ידי מעשהו של הנאשם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה. בית-המשפט מצווה לשמור שהקטגוריה לא תשתמש לרעה בחריג המאפשר לה, עם מות הקרבן, להגיש אישום שני בגין אותו מעשה שבגללו הורשע כבר הנאשם בעבירה אחרת. אם יש במעשה אחד יותר מאשר עבירה אחת, חייבת הקטיגוריה להביא א כל האישומים בעת ובעונה אחת.  אך קיימים מקרים בהם אי-אפשר למנוע פיצול של אישומים. הסייג שבסיפא לסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לדון שנית אדם שכבר הורשע, כאשר המעשה גרם למותו של אדם, חל גם במקרה שהקרבן מת לפני ההרשעה הראשונה.

 

 

 

 

ערעור פלילי מס' 244/73

 

אורי רבר

נגד

מדינת ישראל

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

[2.1.74, 20.2.74, 20.3.74]

לפני השופטים ויתקון, י' כהן, אשר

 

פסק-דין

 

השופט אשר: בתאריך 30.1.1971 בשעה 21.20 בערב, בכביש השרון נסעו ה' אברהם ליבר ואשתו בתיה במכוניתם הפרטית. מאחוריהם נסע אוטובוס נהוג בידי המערער כשמהירותו עולה על זו של המכונית הפרטית. המערער לא הבחין במכונית הפרטית שנסעה לפניו, התנגש בה, וכתוצאה מכך נפצעו בני-הזוג, ושני בלי-הרכב ניזוקו.

בתאריך 8.7.71 הגישה המשטרה כתב-אישום נגד המערער בגין שתי עבירות על תקנות התעבורה: נהיגת רכב באי-זהירות וללא תשומת לב מספקת, ונהיגת רכב במהירות העולה על המהירות המותרת בדרך בין-עירונית. בתאריך 10.8.1971 הופיעו הקטיגור המשטרתי וסניגורו של המערער בפני שופט תעבורה (כב' השופט טברון) דיון באישומים הנ"ל; על-פי הסכם שנערך בין הצדדים הודיע הקטיגור כי הוא חוזר בו מהאישום בגין נסיעה במהירות העולה על המותר, ואילו הסניגור הסכים שהראיות אשר בידי המשטרה בקשר לאישום האחר תתקבלנה ללא צורך בחקירת עדים ואף ויתר על השמעת עדויות נגדיות מצדו. כתוצאה מכך הרשיע שופט התעבורה המלומד את המערער בנהיגה בחוסר זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה וזיכה אותו מהאישום של נהיגה במהירות מעל למותר על-פי תקנה 54(א)(2) לתקנות אלה.

 

כחודש ימים לפני פסק-הדין הנ"ל (ביום 9.7.1971) נפטרה הגב' בתיה ליבר כתוצאה מפצעיה. אין חולקין שהקטיגור המשטרתי לא ידע על פטירתה ביום שהופיע בפני שופט התעבורה, וגם לשופט לא היתה ידיעה בענין זה. אחרי שהדבר נודע למשטרה הועבר התיק לפרקליטות המחוז וזו הגישה נגד המערער כתב-אישום נוסף – הפעם על גרימת מותה של בתיה ליבר מתוך חוסר זהירות שאין עמו כדי רשלנות פושעת (על-פי הסעיף 218 לפקודת החוק הפלילי, 1936, בצירוף סעיף 64 לפקודת התעבורה), ואין ספק שאישום זה קשור עם נהיגת האוטובוס שתוארה לעיל וההתנגשות שבאה בעקבותיה. כתב-האישום הנוסף תובא לדיון בפני בית-משפט השלום בנתניה הלה נענה לטענתו הטרומית של המערער "כבר נשפטתי" והחליט לבטל את האישום. החלטתו של שופט השלום נהפכה בערעור בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים שמיר, חלימה וד' לוין), ועל פסק-דין זה הוגש הערעור שבפנינו.

 

  1. כלל הוא מקדמת דנא שאין להעמיד אדם לדין פלילי באותו ענין יותר מאשר פעם

אחת. כלל זה מצא את ביטויו במקסימה לטינית: ‎NEMO DEBET BIS VEXARI PRO UNA ET

EADEM CAUSA ובספרות האנגלו-סקסית מתייחסים אליו בשם של ‎.DOUBLE JEOPARDY

אצלנו רגילים לכנותו בשם "סיכון כפול" אך קיימת אי-בהירות מסויימת בטרמינולוגיה המתייחסת לנושא זה, ולכן הציע ה' מ' שלגי, בחיבור שהוגש על-ידו לאוניברסיטה העברית לשם קבלת תואר דוקטור, את השם של "כפל הדין הפלילי".

מטרתו של אותו כלל ברורה: הגנת נאשם בפני נסיונותיהם של השלטונות להביאו לדין פלילי יותר מאשר פעם אחת באותו הענין. אך אין אחידות ביישומו. כפי שמעיד שלגי בחיבורו הנ"ל (ע' 7), קיימים מספר שבילי הגנה מפני כפל-הדין והם:

 

(א) טענת "כבר נשפטתי"; טענה זו מתחלקת לשתיים: "כבר הורשעתי" (‎AUTREFOIS

CONVICT) במקרה שהמשפט הראשון נסתיים בהרשעה, ו"כבר זכיתי"

(AUTREFOIS ACQUIT) כשהנאשם זוכה במשפט הראשון. בארץ מצאה לה טענה זו ביטוי תחיקתי, תחילה בסעיף 21 לפקודת החוק הפלילי, 1936 (להלן – הפקודה), ולאחר מכן, כשבוטל סעיף זה, בסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965 (להלן – החוק). יסודה של טענה זאת הוא קיומו של פסק-דין קודם, מזכה או מרשיע, שניתן בשל אותו ענין המשמש יסוד לאישום הנוסף.

 

(ב) טענת "סיכון כפול" במובנו המצומצם של ביטוי זה. להבדיל מהטענה "כבר נשפטתי" אין הגנה זו מבוססת על הכרעת דינו של הנאשם במשפט קודם, אלא על העובדה שהוא עמד בסכנה של הרשעה במשפטו הראשון. כדברי השופט זוסמן (כתארו דאז) ב-ע"פ 72/60, [1], בע' 1097:

 

"לצורך 'הסיכון הכפול' אין זה חשוב אם יצא פסק-דין במשפט הראשון אם לאו. כמובן אם הביא הנאשם פסק-דין בו נמצא אשם, הרי ממילא הוכיח את סכנת ההרשעה בה היה נתון. כיוצא בזה, אם הביא פסק-דין של זיכוי, משמש לו פסק-הדין ראיה שעלול היה לצאת חייב, ושוב הוכיח את הסכנה בה היה נתון. בדרך זו עלול ההבדל היסודי בין שני העקרונות המשפטיים להיטשטש.

אך בעוד שפסק-הדין משמש כיסוד מהותי לטענה 'כבר הורשעתי' או 'כבר זוכיתי'….. הרי לצורך הטענה שאין מעמידים נאשם בסיכון כפול, לא ישמש פסק-הדין אלא הוכחה שהנאשם כבר היה נתון בסיכון, בין שיצא ממנו בשלום וזוכה, ובין שהורשע."

 

ולמטה מזה "….. איסור הסיכון הכפול נובע מהליך משפטי אשר עלול היה להסתיים בפסק-דין של הרשעה, גם אם למעשה לא הסתיים לא בהרשעה ולא בזיכוי…..".

 

(ג) טענת "מעשה-בית-דין" – ולה שני אספקטים: "השתק עילה" ו"השתק פלוגתה".

בקשר לטענה זו אומר השופט זוסמן בפסק-הדין ע"פ 72/60, [1], הנ"ל, בע' 1096:

 

"כאשר הובא נאשם לדין והורשע או זוכה, היה מעשה-בית-דין, ובית-משפט זה כבר פסק מפי השופט לנדוי ב"ע"פ 132/57, [2], כי לגבי תוצאותיו של המעשה-בית-דין אין נפקא מינה בין המשפט הפלילי והמשפט האזרחי…..

אחת התוצאות הנובעות ממעשה-בית-דין היא, כי פסק-הדין של בית-משפט

אזרחי או פלילי מקים מחסום (BAR) בפני חידוש הדיון בעילה ששימשה נשוא המשפט הראשון, וגם בדרך זו יכול נאשם להתגונן מפני חידוש משפטו."

 

הדברים הנ"ל מתייחסים לטענת "השתק עילה", ואילו ענין "השתק הפלוגתה" במשפט פלילי נידון בע"פ 52/51, [3], שם אומר השופט זוסמן (ע' 417):

 

"….. משעובדה פלונית כבר נדונה בין אותם בעלי-דין והיתה נושא להכרעה משפטית, קשורים בעלי-הדין בתוצאות הדיון, ואינם רשאים לכפור בהן במשפט חדש, אפילו הוגש המשפט השני בעילה אחרת."

 

ולמטה מזה הוא מוסיף:

 

"אותו דין כוחו יפה גם במשפט פלילי."

 

(למעשה זהה ההגנה של "השתק עילה" עם ההגנה "כבר נשפטתי" שנזכרה לעיל ואין מקום לראות בה הגנה נפרדת או נוספת).

 

(ד) טענת "הגנה מן הצדק" – טענה זו, שטרם נטענה בארץ, אוזכרה בדברי

השופטים של בית-המשפט לערעורים באנגליה בענין, [‎.R. V. CONNELLY; (1963), [4 עיקרה של הלכה זו הוא שלבית-המשפט סמכות טבועה לבטל אישום שני שנראה, בנסיבות

המקרה, להיות מנוגד לצדק (‎.(OPPRESSIVE

 

  1. בבית-המשפט המחוזי והן בפנינו טען בא-כוח המערער שלוש טענות: "כבר זוכיתי", "כבר הורשעתי", ו"סיכון כפול"; אדון בטענות אלה כסדרן.

 

הטענה הראשונה "כבר זוכיתי" מבוססת על הסעיף 2 לחוק זה הסעיף המגלם את האיסור של כפל אישום בחוק החרות הישראלי. לפני חקיקתו של סעיף זה חלו בארץ הוראותיו של הסעיף 21 לפקודה ורצוי, לשם השוואה, להעמיד את שני הסעיפים זה מול זה:

 

בסעיף 21 לפקודה, בנוסחו האנגלי, נאמר:

 

A person cannot be twice criminally responsible either .21"

Under the provisions of this code or under the provisions of any

Other law for the same act or omission, except in the case where

The act or omission is such that by means there of he causes the

Death of another person, in which case he may be convicted of the

,Offence of which he is guilty by reason of causing such death

Notwithstanding that he has already been convicted of some other

".Offence  constituted  by  the  act  or  omission

 

לעומתו קובע הסעיף 2 לחוק בקיצור רב:

 

"אין דנים פעמיים  2. אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם בשל מעשה אחד    לכן בשל עבירה שבו; אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה."

 

השוואת שני הסעיפים הנ"ל מראה ששניהם מטילים את האיסור של כפל הדין רק במקרה שהן בדיון הקודם והן בדיון הנוסף נדונים אותו המעשה או המחדל. בא-כוח המערער לא הטיל ספק בכך שמבחינה זו זהים שני הסעיפים למרות שבסעיף 2 לחוק מדובר על "מעשה" בלבד, ואילו הסעיף 21 לפקודה מזכיר מעשה או מחדל, וגם אנו באותה דעה. אין זה מתקבל על הדעת שהמחוקק התכוון לצמצם את הגנתו של נאשם בגין "כפל הדין" לעבירות שב"מעשה" לפי המובן הצר של מילה זו; בהשתמשו במונח "מעשה" בסעיף 2 לחוק התכוון המחוקק "למעשה פלילי" הכולל הן עשיה והן מחדל, ומבחינה זו אין שוני בין המצב שהיה קיים בארץ לפני חקיקת החוק ואחריו.

 

העולה מהאמור שנאשם הטוען "כבר זוכיתי" חייב להוכיח כי פסק-הדין המזכה ניתן בגין אותו "מעשה" שבגללו הוגש האישום הנוסף. זהות "המעשה" מהווה את הבסיס לטענה האמורה ולכן עלינו לבדוק אם קיימת זהות זו, ובראש וראשונה עלינו להשיב לשאלה מה פירושו הנכון של הדיבור "מעשה" בקשר לטענה "כבר זוכיתי" (או "כבר הורשעתי").

 

פסק-הדין המנחה בנושא זה ניתן ב-ע"פ 132/57, בנימין נכס נ' היועץ המשפטי, [2]. באותו משפט טען בא-כוח המערער ש"מעשה" בסעיף 21 לפקודה פירושו מעשה פיסי, אך השופט לנדוי, שדיבר בשם בית-המשפט, דחה טענה זו באמרו (בע' 1550) שכמוה כהצעת מבחן הנמול משמעות כלשהי במשפט פלילי. הפירוש הנכון למונח "מעשה או מחדל" בסעיף 21 הוא "כל אותם היסודות העובדתיים המהווים את העבירה, להבדיל

מן הכוונה הפלילית (MENS REA)". במילים אחרות – נאשם יכול ליהנות מההגנה של הסעיף 21 לפקודה רק אם העבירה שבאישום הנוסף מכילה את כל אותם היסודות העובדתיים המהווים את העבירה שבאישום הקודם. אלא שכאן יש להוסיף סייג מסויים;

קיימות עבירות שלהן יסודות עובדתיים חופפים, אך לאחת מהן גם יסוד או יסודות נוספים כגון מקרה של שוד הכולל בתוכו את היסודות העובדתיים של עבירת גניבה פשוטה בצירוף יסוד נוסף – השימוש באלימות. גם במקרים כאלה ייחשב "המעשה" כזהה בשניהם לצורך הטענה "כבר זוכיתי" (או "כבר הורשעתי"). לשם הסבר יתר של הדברים הנ"ל קבע השופט לנדוי נוסחת אלגבראית, וכך הוא אמר (בע' 1551 של פסק-הדין הנ"ל):

 

"כשעבירה אחת מכילה יסודות א', יכולה העבירה השניה להכיל יסודות א'+ב', וגם לזה ייקרא 'זהות מעשים'. אולם כאשר בעבירה הראשונה קיימים יסודות א'+ב', ובשניה יסודות א'+ג', זאת איננה זהות המעשים, כמשמעותו בסעיף 21. למשל, גניבה פשוטה ושוד הם עבירות זהות לצורך זה; ואילו גניבה וקבלת דבר הניתן להיגנב על יסוד טענת-שוא, לפי סעיף 301, אינן עבירות זהות, מפני שיש בכל אחת משתי העבירות לפחות יסוד עובדתי אחד שונה, שאיננו קיים בחברתה; כאן שולל הגנב את החזקה מן הבעלים נגד רצונו של זה: שם מוסר הבעל את החזקה בחפץ מרצונו, אם כי בהשפעת טענת-השוא. לפיכך אי-אפשר להאשים אדם בעבירת שוד, אחרי שהורשע (או זוכה) מקודם במשפט אחר בגניבה פשוטה בקשר לאותו המקרה, אך אין, לדעתי, מניעה משפטית להאשימו בהשגת דבר בטענת-שוא, אחרי שזוכה מאשמת גניבה בקשר לאותו מקרה."

 

מאז נקבעה ההלכה הנ"ל (שתיקרא להלן "הלכת נכט" [2]) נהגו בתי-המשפט בארץ על-פיה וכל עוד היה בתקפו הסעיף 21 לפקודה לא נמצאו לה עוררין. כעת, אחרי שהסעיף 21 לפקודה הוחלף על-ידי הסעיף 2 של החוק שנוסחו אינו זהה לזה של קודמו, נתעוררה מחדש הבעיה של פירוש ההוראה בדבר כפל הדין הפלילי. לדעתו של בא-כוח המערער, שינה המחוקק הישאלי לא רק את הנוסח אלא גט את התוכן של ההוראה. אפילו נסכים – כך הבינותי את טענתו – שהלכת נכס הלמה את הוראותיו של הסעיף 21 לפקודה, הרי את הסעיף 2 לחוק היא בוודאי אינה הולמת וזאת בהתחשב בנוסחו השונה.

 

לא שוכנעתי בצדקת טענתו הנ"ל של בא-כוח המערער. אין ברצוני לומר ששני הסעיפים הנדונים זהים בכל. כך, למשל, מדגיש הסעיף 2 לחוק את אפיה הפרוציסואלי של טענת כפל הדין הפלילי (אין דנים אדם), לעומת התפישה השונה של המחוקק המנדטורי שדיבר על מניעת "אחריות פלילית" כפולה. אך בשאלה המעניינת אותנו בשלב זה אינני רואה שוני בין הסעיף החדש לעומת הסעיף הקודם; שניהם כאחד דוגלים במבחן של "זהות המעשה" כבסיס להגנה בפני אישום נוסף. כאן המקום להעיר שמבחן זה אינו המבחן היחידי הידוע לתיאוריה המשפטית, ומלבדיו קיימים מבחנים אחרים כגון: מבחן זהות העבירות, מבחן זהות הטרנסאקציה ועוד. והנה, כשבא המחוקק הישראלי לחדש את פני ההוראות בענין כפל הדין הפלילי, נקט באותו מבחן ממש שהיה קיים אצלנו על-פי הפקודה, וסביר להניח שהיה מודע הן להשלכותיו של מבחן זה והן לפירוש שניתן לו בהלכת נכט. אילו רצה המחוקק לסטות מהלכה זו, היה בוודאי גלה את רצונו זה בצורה כלשהי. בנוסחו של הסעיף 2 לחוק אין לגלות אף רמז של הסתייגות מהלכת נכט, והעדרו של רמז כזה מאשר את כוונתו של המחוקק שלא לשנות את המצב הקיים בנדון זה על-פי פסיקתו של בית-המשפט העליון.

 

  1. האם תוכל טענתו של המערער דנא "כבר זוכיתי" להצליה לאור הלכת נכט? כזכור זוכה המערער מהעבירה של נהיגת אוטובוס במהירות העולה על המהירות המותרת בדרך בין-עירונית, והואשם בפעם השניה "בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות שאין עמו כדי רשלנות פושעת". בהתאם להלכת נכט עלינו לבדוק מהם יסודותיה העובדתיים של כל אחת מהעבירות הנ"ל ולהשוותם, כדי למצוא אם הם זהים או אם אחת מהן כלולה בתוך האחרת. ואלה תוצאות ההשוואה:

 

(1) יסודות העבירה על-פי התקנה 54(א)(2) הם: נסיעה ברכב + מהירות העולה על המכסימום הקבוע בתקנה לגבי סוג הרכב והדרך הנדונים.

 

(2) יסודות העבירה על-פי הסעיף 218 לפקודה (בצירוף הסעיף 64) לפקודת התעבורה) הם: שימוש ברכב + חוסר זהירות, פחזנות או פזיזות שאינם עולים כדי רשלנות פושעת + הריגת אדם הבאה כתוצאה מהנ"ל.

 

מסתבר שהיסוד המשותף היחידי הוא השימוש (הנסיעה) ברכב כל היסודות האחרים הם שונים. היסוד האחר הדרוש בשביל עבירה על התקנה 54(א)(2) – מהירות העולה על המכסימום הקבוע בחוק – אינו מהווה יסוד הדרוש לעבירה על הסעיף 218 לפקודה;

ואילו היסוד העובדתי הדרוש לעבירה על סעיף 218 הוא חוסר זהירות וכו' – ויסוד זה אינו קשור במהירות הנהיגה מעל למכסימום מסויים. יכול נהג לנהוג במהירות קטנה בהרבה מהמכסימום המותר ובכל זאת לנהוג "בחוסר זהירות בפזיזות" ולהיפך יכול נהג לנהוג במהירות העולה על המכסימום המותר לפי החוק, מבלי שנהיגתו תהיה, בהכרח, נהיגה בלתי-זהירה. נמצאנו למדים שבשביל העבירה הראשונה דרושים היסודות: א + ב, ואילו בשביל השניה היסודות א + ג + ד. מאחר והיסוד ב' אינו נכלל בעבירה השניה, אין לדבר על קיומו של "מקרה זהה" כדרוש על-פי סעיף 2 לחוק, והטענה של "כבר זוכיתי" אינה יכולה לעמוד.

 

בא-כוח המערער נימה לשכנענו שלצורך השוואת העבירות יש לקחת בחשבון את הטענות העובדתיות שהועלו על-ידי הקטיגוריה בשני האישומים, ובמיוחד יש לשים לב לבך שגם באישום השני נאמר כי המערער נהג באוטובוס במהירות העולה על 90 קמ"ש;

אך זאת אינה הדרך הנכונה לערוך השוואה של יסודות עובדתיים של עבירות שונות.

יסודות עובדתיים אלה אינם אלא מה שידוע למשפטן בשם הלטיני ACTUS REUS והם נקבעים על-פי הגדרת העבירות עצמן ולא על-פי הדברים הנטענים בכתב-האישום. כפי שנאמר בהולסברי, הוצאה שלישית, כרך 10, סעיף 733:

 

The test is whether the former offence and the offence now"

-Charged have the same ingredients in the sense that the facts con

,Stituting the one are sufficient to justify a conviction of the other

Not that the facts relied on by the crown are the same in the two

".Trials

 

אם למרות כל אלה תישאל השאלה מה צריכה להיות תגובת המערער לטענה המחודשת של הקטיגוריה בדבר נהיגה במהירות העולה על 90 קמ"ש, הרי התשובה היא שטענה זו היוותה חלק מהעבירה הראשונה ממנה זוכה המערער ואם היא מועלית שנית במשפט הנוסף, רשאי המערער להשתמש בפסק-הדין של זיכוי כמגן נגדה, ולטעון כי בענין זה קיים "השתק פלוגתה". אך המערער אינו יכול, בשל כך בלבד, להעלות את הטענה "כבר זוכיתי" ואף לא את הטענה של "השתק העילה" (אשר זהה לטענת "כבר נשפטתי").

 

  1. טענתו הבאה של בא-כוח המערער היא "כבר הורשעתי". טענה זו מתייחסת לאותו חלק של פסק-הדין שבו הרשיע שופט התעבורה המלומד את המערער בגין "נהיגת רכב באי-זהירות וללא תשומת לב מספקת".

 

אכן נכון שנהיגת רכב "באי-זהירות וללא תשומת לב מספקת" בניגוד לתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה קרובה, במהותה, לנהיגת רכב "בחוסר זהירות, פזיזות או פחזנות"

 

 

שבסעיף 218 לפקודה, וניתן לומר שהיסודות העובדתיים של העבירה הראשונה כלולים כולם ביסודות העובדתיים של העבירה השניה. אילו זוכה המערער מהאישום הדיון הנ"ל (בניגוד לתקנה 21(ג) ) יכול היה להצליח בטענה "כבר זוכיתי" על-פי העקרונות שהוסברו בסעיף הקודם של פסק-דין זה, אלא שהתובע לא זוכה כי אם הורשע בעבירה על התקנה 21(ג) האמורה ובמקרה כזה חל החריג שבסיפא של הסעיף 2 לחוק.

נאמר שם שאם נגרם מותו של אדם על-ידי מעשהו של הנאשם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה – משמע שהטענה "כבר הורשעתי" לא תעמוד למערער אחרי שהגב' בתיה ליבר נפטרה בעטיה של נהיגתו הבלתי-זהירה.

 

בא-כוח המערער לא התעלם מהוראותיו הנ"ל של הסעיף 2 לחוק, אך עמד על כך כי מרשו רשאי להתגונן בטענה "כבר הורשעתי" וזאת מהטעם דלקמן: הגב' בתיה ליבר נפטרה בתאריך 9.7.1971, כלומר לפני היום בו הרשיע שופט התעבורה את מרשו (10.8.1971), ונסיבה זו משנה את מצבו ומאפשרת לו הגנה, מקום שבלעדיה הגנה זו לא היתה קיימת. את טענתו זו שואב בא-כוח המערער מתוך אימרת אגב המופיעה בפסק-הדין שב-ע"פ 72/60, [1], הנ"ל; באותו מקרה הואשמו שני אנשים, ג'ועיה ועוד אחד, בתקיפה וזוכו מאשמה זו בפסק-דין שניתן אחרי שקרבן התקיפה נפטר.

בענין זה העיר בית-המשפט (בע' 1096) כדלקמן:

 

"מסופקים אנו, אם בנסיבות אלו לא היתה עומדת למשיבים הגנת הסעיף 21 הנ"ל, אפילו הורשעו בעבירת תקיפה. אך איננו חייבים לחוות את דעתו על כך, הואיל והמשיבים זוכו מאשמת התקיפה והכל מסכימים כי הזיכוי אינו כפוף לחריג האמור."

 

השאלה ההיפותטית שהועלתה על-ידי בית-המשפט באימרת האגב הנ"ל נהפכה כעת לשאלה ממשית ועלינו להשיב עליה לעיצומה. נראה לי כי התשובה לשאלה הנ"ל תלויה בנסיבות המקרה. בית-המשפט מצווה לשמור שהקטיגוריה לא תשתמש לרעה בחריג המאפשר לה, עם מות הקרבן להגיש אישום שני בגין אותו מעשה שבגללו הורשע כבר הנאשם בעבירה אחרת, אך במה הדברים אמורים: כשקיים פגם בהתנהגותה של הקטיגוריה

המצביע על ניצול לרעה של כוחותיה. כפי שנאמר בספרו של – ‎M. L. FRIEDLAND

DOUBLE JEOPARDY בע' 95:

 

It will be shown in a later chapter that the reasonableness"

Of the conduct of the prosecutor has played an important role in

The determination of double jeopardy problems. The cases in which

A second proceeding has been permitted have generally been those

In which the prosecutor could not or should not have attempted to

".Have the offences tried together

 

מאז ומתמיד התנגדו בתי-המשפט לפיצול אישומים על-ידי הקטיגוריה; אם יש במעשה אחד יותר מאשר עבירה אחת, חייבת הקטיגוריה להביא את כל האישומים בעת ובעונה אחת. אך קיימים מקרים שבהם אי-אפשר למנוע פיצול של אישומים ובספרו הנ"ל של פרידלנד מובאות דוגמאות מספר בענין זה (בע' 193-184). המקרה המענין אותנו מוזכר על-ידו בע' 192, וזה מה שהוא אומר שם:

 

A further situation in which the rule against splitting a case"

Should not apply is when the prosecutor could not have initially

Charged the accused with the offence subsequently charged. This

Would encompass situations where it was not legally possible to

Do so, as in the intervening death cases, as well as those in which

The prosecutor could not, at the time of the first trial, have known

By the exercise of reasonable diligence of the commission of the

"…..Offences subsequently charged

 

במקרה שבפנינו אין מקום להטיל דופי בקטיגור המשטרתי. שעה שהוא הגיש את כתב-האישום הראשון היתה הגב' בתיה ליבר בחיים, והוא אף הזמין אותה כעדה למשפט נגד המערער; ברור שלא יכול היה אז להאשים את המערער בגרימת מותה. הוא גם לא מיהר במיוחד עם הגשת האישום הראשון; 6 חדשים עברו מאז ההתנגשות ועד להגשת כתב-האישום, והקטיגור רשאי היה להניח באופן סביר שפצעיה של הגב' ליבר לא היו אנושיים, אחרת היתה נפטרת לפני כן. אין ספק שהקטיגור לא ידע על פטירתה גם כשהופיע בפני בית-המשפט, וקיימת גם סיבה נוספת המסבירה את חוסר ידיעתו.

העיון בתיקו של בית-משפט השלום מראה שהדיון במשפט נקבע ליום 8.9.71, ואילו נתקיים הדיון ביום זה יכול היה הקטיגור לוודא אם הגב' ליבר (שצריכה היתה להעיד מטעם הקטיגוריה) חיה אם לאו. אלא כאן התערב סניגורו של המערער ולפי בקשתו הסכים הקטיגור להחיש את הדיון ולהביא את התיק בפני השופט בימי הפגרה (בתאריך 10.8.71) תוך ידיעה שהמערער לא יתנגד להרשעה בעבירה על-פי התקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, וכי לא יהיה צורך בהזמנת עדים. היה זה טכסיסו של בא-כוח המערער "לחטוף" פסק-דין בטרם יוודע לקטיגוריה על פטירתה של הגב' ליבר; אך משהצליח בטכסיסו זה, אין בידו של המערער לטעון כי הקטיגור לא נהג ב"חריצות סבירה" מפני שהסכים, ללא חשד בלבו, להצעתו של הסניגור.

 

בנסיבות האמורות אין דופי בהתנהגותה של הקטיגוריה לא בשלב הראשון כשהוגשו האישומים על-פי תקנות התעבורה בלבד, ולא בשלב השני כשהוגש האישום הנוסף אחרי שנודע על מותה של הגב' ליר, וטענת המערער הבנויה על התנהגות בלתי-סבירה מצדה חייבת להידחות.

 

  1. ועוד נשארה לדיון טענתו האחרונה של בא-כוח המערער כי האישום השני מהווה, בנסיבות המקרה, "סיכון כפול" במובנו המצומצם של מונח זה. לפי האמור ב-ע"פ 72/60, [1], הנ"ל (בע' 1097, מול אות א) "איסור הסיכון הכפול" נשען על סכנת ההרשעה בעבירה שהיתה נשקפת לנאשם בדיון קודם". איסור זה אינו נשען בארץ על הוראה כל שהיא של החוק החרות, ומקורו במשפט המקובל האנגלי. באנגליה, וגם בארצות-הברית, השתמשו בתי-המשפט באיסור הנ"ל במקרים בהם הואשם אדם בעבירה מסויימת ומשפטו, שהובא בפני המושבעים, לא נסתיים, מסיבה כל שהיא, בפסק-דין של הרשעה או זיכוי. במקרים כאלו סברו השופטים שהנאשם כבר נמצא פעם בסכנה של הרשעה בעבירה המסויימת ולכן. למרות שמשפטו לא נסתיים בפסק-דין אין עוד להגיש

נגדו אישום נוסף בגין אותה עבירה. כדברי השופט בלק (BLACK) מבית-המשפט

העליון של ארצות-הברית במשפט, [‎:GREEN V. U.S.; (1957), [6

 

-Moreover it is not even essential that a verdict of guilt or in"

Nocence be returned for a defenant to have once been placed in

Jeopardy so as to bar a second trial on the same charge. This

-Court, as well as most others, has taken the position that a de

Fendant is placed in jeopardy once he is put to trial before a

-Jury, so that if the jury is discharged without his consent he can

"…..Not be tried again

 

ולאחר מכן מסיים השופט בלק באמרו –

 

Therefore it seems clear, under established principles of"

Former jeopardy, that green's jeopardy for first degree murder

Came to an end when the jury was discharged so that he could

".Not be retried for that offence

 

(צוטט מספרו של פרידלנד שנזכר לעיל).

 

ההשקפה הנ"ל של בתי-המשפט האמריקניים הינה קיצונית ביותר, ולפיה "סיכון כפול" אינו קיים כשהעבירה שבאישום השני אינה זהה בדיוק עם העבירה שנדונה במשפט הראשון. בתי-המשפט באנגליה לא הרחיקו לכת עד כדי כך; לדעתם מספיק לצורך הפעלת ההגנה של "סיכון כפול" שהנאשם יכול היה במשפטו הראשון להיות מורשע בעבירה הכלולה באישום הנוסף – ראה דברי הלורד רידינג במשפט,

[R. V. BARRON; (1914), ]5 בקשר לכלל של "סיכון כפול":

 

This rule applies not only to the offence actually charged in"

The first indictment, but to any offence of which he could have

".Been properly convicted on the trial of the first indictment

 

במקרה דנא הואשם המערער בפעם הראשונה בשתי עבירות נגד תקנות התעבורה ולא בגרימת מוות. אין ספק שבמשפט הראשון לא עמד המערער בסכנת הרשעה אפשרית בגין גרימת מותה של הגב' ליבר הן מפני שלא הואשם בעבירה כזו, והן מפני שבדיון על-פי כתב-האישום הראשון לא יכול היה להיות מורשע בעבירה כזו. בא-כוח המערער הצביע על כך שבית-המשפט היה מוסמך להוסיף על העבירות שהיו כלולות ככתב-האישום הראשון, אך טענה זו אינה רלבנטית. לא בכתב-האישום "כפי שיכול היה להיות" אנו דנים אלא בכתב-האישום כפי שהיה באמת. כל עוד לא תוקן כתב-האישום על-ידי הוספת עבירה של גרימת מוות לא עמד המערער בסכנת הרשעה על עבירה כזו, ולכן חייבת גם טענת "הסיכון הכפול" להידחות.

 

הייתי מציע לדחות את הערעור ולאשר את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ולצוות כי התיק יוחזר לבית-משפט השלום בנתניה כדי שישמע את תשובתו של המערער לאישום, ובמקרה של צורך את הראיות, ויתן פסק-דין בהתאם.

 

השופט י' כהן: אני מסכים שיש לדחות את הערעור. מהטעמים שהוסברו בפסק-הדין של חברי הנכבד. השופט אשר, וברצוני להוסיף כמה הערות לגבי פירוש סעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965.

 

בסעיף 2 מדובר על שתי טענות הגנה של הנאשם והן "כבר הורשעתי" ו"כבר זוכיתי". המערער מתגונן בכל אחת משתי טענות אלה.

 

  1. לגבי הטענה "כבר הורשעתי" השאלה היחידה המתעוררת כאן היא – האם הסייג שבסיפא לסעיף 2, המאפשר לדון שנית אדם שכבר הורשע, כאשר המעשה גרם למותו של אדם, חל גם במקרה כשהקרבן מת לפני ההרשעה הראשונה. בלשון הסעיף אין כל הגבלה, לפיה חל הסייג הנ"ל רק כשהמוות בא אחרי ההרשעה הראשונה, אך טענת הסניגור המלומד היא, שמן הראוי להכניס הגבלה כזו בדרך של פרשנות. אחרת תוכל התביעה בכל מקרה של גרימת מוות להעמיד את הנאשם לדין פעמיים, אם תרצה בכך, ותוצאה כזו לא התכן. טענה זו מעוררת בעיה שפתרונה אינו קל. מצד אחד ברור, שלא היה זה בכוונת המחוקק לאפשר לתביעה להשתמש בסיפא לסעיף 2 לשם פיצול משפטים פליליים, כשאפשר היה להעמיד את הנאשם לדין באשמת גרימת המוות. מאידך – יתכנו מקרים.

שבעת ההרשעה הראשונה הקרבן כבר אינו בחיים ולתביעה לא ידוע על כך מסיבות מוצדקות; המחוקק בוודאי לא התכוון לכך. שבמקרה כזה לא יועמד הנאשם לדין באשמת גרימת המוות.

 

אני סבור, שלא נצדק אם נכניס לסעיף 2 הנ"ל הגבלה שאין לה סמוכין בלשון החוק. אין אני חושש שהעדר הגבלה כזו יפקיר נאשמים לסכנה של שימוש לרעה על-ידי התביעה בסמכויות שבידיה. אם אכן יקרה מקרה נדיר, שתובע ינסה לנצל לרעה את סמכותו לשם פיצול מלאכותי של משפטים פליליים נגד נאשם, יוכל בית-המשפט לשים לאל נסיון כזה בין לפי הסמכות הטבועה של בית-המשפט למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט, ובין כתוצאה מפניית הנאשם לבית-המשפט הגבוה לצדק אשר יוכל למנוע מהתביעה להשתמש לרעה בכוחותיה.

 

כפי שהראה חברי הנכבד, השופט אשר, במקרה שלפנינו אין לייחס לתביעה כל אשם.

על שבנסיבות הענין היא לא ידעה בעת ההרשעה, שהאשה שנפגעה בתאונה נפטרה כחודש לפני כן. יש על-כן לדחות את הטענה "ככר הורשעתי".

 

  1. הטענה "כבר זוכיתי" מעוררת שאלה, אם ההלכה במשפט נכט (ע"פ 132/57, [2]) אשר מבוססת על פירוש סעיף 21 לפקודת החוק הפלילי, עדיין שרירה, אחרי שהסעיף 21 הנ"ל הוחלף בסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי.

 

בשאלה זו דן ד"ר מ' שלגי במאמרו "איסור כפל האישום" (משפטים, כרך ג', ע' 223, בע' 234 ואילך). המחבר המלומד מצביע שם על ההבדל בין לשון סעיף 21, שבו נאסר כפל-אישום "בשל אותו מעשה או מחדל" ובין לשון סעיף 2 שבו נאסר אישום "על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל העבירה שבו". כן מביא שם ד"ר שלגי את נוסח הצעת חוק סדר הדין הפלילי שבה נאמר בסעיף 2 כי "אין דנים אדם על מעשה שכבר נידון עליו לחובה או לזכות". המחבר המלומד מראה שיש קשיי פרשנות לגבי המילים "בשל העבירה שבו" שבסעיף 2. ברור שאין לפרש מילים אלה כאילו "העבירה" כלולה בתוך "המעשה", כי בין אם "מעשה" כאן פירושו המעשה הפיסי בלבד יבין אם פירושו "אקטוס ריאוס", היינו כל היסודות העובדתיים של העבירה, המונח "עבירה" רחב יותר מהמונח "מעשה". כי עבירה כוללת את המעשה הפלילי (אקטוס ריאוס) ואת המחשבה הפלילית (מנס ריאה). על-כן מסקנת המחבר המלומד היא, ולכך אני מסכים, שהמילים "בשל העבירה שבו" שבסעיף 2 משמעותן, שהעבירה היא תולדה של המעשה או נובעת מהמעשה. אשר לפירוש הביטוי "מעשה" ברישא של סעיף 2, נאמן המחבר המלומד לשיטתו, לפיה הן בסעיף 21 והן בסעיף 2 "המעשה" משמעותו מעשה פיסי בלבד ולא האקטוס ריאוס, והוא מחזק דעתו זו בנימוק, שבסיפא לסעיף 2 מדובר על "מעשה" שגרם למותו של אדם, וכאן בוודאי הכוונה היא למעשה הפיסי בלבד, ולא למעשה הפלילי (אקטוס ריאה), אשר כולל בתוכו את עובדת גרימת המוות.

 

מבלי לזלזל בנימוקיו של ד"ר שלגי ש"מעשה" הוא מעשה פיסי בלבד הן לפי סעיף 21 והן לפי סעיף 2, אין אני מוכן לקבל דעה זו ולסטות מהלכת נכט, [2], כפי שציין השופט אשר, הלכה זו נפסקה לפני למעלה מ-15 שנה ומאז פוסקים בתי-המשפט בארץ לפיה. העובדה שהמילה "מעשה" בסיפא של סעיף 2 משמעותה המעשה הפיסי איננה מחייבת מההכרח לפרש באותה הדרך מילה זו כשהיא מופיעה ברישא של הסעיף. קורה לא פעם, שאותו ביטוי אשר מופיע כמה פעמים בחיקוק אחד יש לו משמעות שונה בהתאם להקשר שבו הוא מופיע, ברישא של סעיף 2 מופיעה המילה "מעשה" בהקשר עם זיכוי, הרשעה ודיון בפלילים ובהקשר כזה המשמעות של "אקטוס ריאוס" היא בהחלט סבירה, ואילו בסיפא מופיעה מילה זו בקשר לתוצאה של גרימת מוות ואז מובנה מצומצם יותר. אין אנו יודעים מה הניע את מנסחי החוק לשנות את נוסח הסעיף 2 מזה שהופיע בהצעת החוק, ולא מצאנו רמז לכך בדברי הכנסת, אולם ברור שהלכת נכט היתה לנגד עיני מנסחי החוק ולו הכוונה היתה לבטל אותה, בוודאי היה הדבר נעשה בלשון הרבה יותר ברורה מלשון הסעיף 2. אמת הדבר שהלכת נכט מצמצמת את היקף הטענה "כבר זוכיתי" וחושפת נאשם לסכנה של כמה משפטים פליליים בשל אותו מעשה פיסי, אך בשאלה אם מן הראוי לצמצם או להרחיב את היקף ההגנה הנ"ל יש פנים לכאן ולכאן ומכיון שבענין נכט נפלה ההכרעה לכיוון הפירוש המצמצם. אין אני מוצא צידוק לסטות מדרך זו. יש לזכור שעל-אף צמצום תחומי ההגנה "כבר זוכיתי" לא נפגעה ההגנה של פלוגתה שנפסקה שבה יוכל הנאשם להיעזר במקרה מתאים במשפטו השני.

 

השוואת יסודות העבירות לפי הלכת נכט מראה במקרה דנא, שטענת המערער שהוא זוכה במשפט הקודם ועל-כן אין להעמידו לדין באשמת עבירה לפי סעיף 218 צריכה להידחות, כפי שהוסבר בפסק-דינו של השופט אשר.

 

  1. אני מסכים על-כן שיש לדחות את הערעור.

 

השופט ויתקון: גם אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעו חברי הנכבדים וגם לנימוקיהם.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אשר.

 

 

5129371

54678313 ניתן היום, כ"ו באדר תשל"ד (20.3.1974).

 

נתקלת בבעיה, אנחנו כאן לעזור לך לפתור לך אותה

אנחנו נמצאים לעזור לך 24 שעות ביממה
חברה לשיווק ופרסום חברה לשיווק ופרסום