פרשת ידיד – תאונת דרכים עם אוטובוס

בית המשפט העליון בירושלים, בבקשה לפסילת שופט לתעבורה.

בכתב-האישום הואשם הנהג, לפי תקנות התעבורה, בנהיגת אוטובוס בחוסר זהירות, אחד מרחובות ירושלים, דבר שגרם לאותו תאונת דרכים עם אוטובוס, בה נחבל נהג מכונית שנסעה מאחוריו.

על פי האישום, בזמן שהתקרב הנהג לתחנת אוטובוסים, הוא החל לעקוף שני אוטובוסים שחנו שם, כאשר הדרך לא הייתה פנויה בפניו במרחק המספיק לבצע את העקיפה, בלי לסכן את נסיעתה של המכונית הפרטית שמאחוריו. כתוצאה מחוסר זהירות כאמור, חסם נהג האוטובוס את נתיב נסיעתה של המכונית הפרטית, כך שנהגה נאלץ לסטות שמאלה ופגע בעמוד חשמל, שהיה על המדרכה, ונחבל.

בקשר לאותה תאונה הוגש קודם לאותו בית-משפט, בתיק פלילי 302/72, כתב-אישם נגד דניאל דינוביץ, הוא נהג המכונית הפרטית, ובו הנאשם בנהיגה רשלנית, לפי תקנות התעבורה, בכך שסטה שמאלה מנתיב נסיעתו כדי לעקוף את האוטובוס של נהג-האוטובוס בעת שהדרך לא היתה פנויה בפניו וכתוצאת מכך, פגע בעמוד החשמל שניזוק והוא עצמו נחבל.

המשפט נגד נהג המכונית הפרטית התברר בפני בית המשפט לתעבורה (כב' השופט דינור) ובו הופיעו נהג האוטובוס ובוחן המשמרת כעדי התביעה, ואילו נהג המכונית הפרטית, הוא הנאשם, הסתפק, לשם הגנתו, בעדותו הוא. בזמן בירור המשפט טרם הוגש נגד נהג-האוטובוס כתב-אישום בגין התאונה המדוברת.

סתרו זו לזו, כאשר כל אחד מהם מעלה גירסה המגוללת את האשמה לתאונת על השני. במשפט הוגשו גם ההודעות שמסרו שני הנהגים במשטרה. העדויות של המערער ונהג המכונית הפרטית. לאחר ששמע את העדויות, החליט השופט לזכות את נהג המכונית הפרטית.

בעקבות זיכוי נהג המכונית הפרטית, הוגש נגד נהג-האוטובוס כתב-האישום, בו יוחסה הפעם סיבת התאונה, בשל נהיגתו הרשלנית של בזמן המקרה. בתחילת המשפט, שגם הוא בא בפני השופט דינור, ביקש הסנגור, עורך דין לתעבורה, מהשופט לפסול את עצמו מלדון בו. שופט בית המשפט לתעבורה דחה את הבקשה.

בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי שופט בית המשפט לתעבורה לא יוכל לדון בתיק. במצב דברים זה אין מנוס מהמסקנה שקיימת אפשרות ממשית, ששופט בית המשפט לתעבורה יהיה נגוע בדעה קדומה לגבי סיבת התאונה, אשר מכוחה יהיה עשוי להתייחס מראש בספקנות אל הגנתו של נהג האוטובוס וכך יימנע ממנו לשפטו באובייקטיביות הדרושה ולעשות דין צדק בעניינו.

בקשות שונות מס' 48/75

רחמים ידיד

נגד

מדינת ישראל

בבית-המשפט העליון

[1.5.75, 15.5.75]

לפני הנשיא (אגרנט) בלשכתו

פסק-דין

הנשיא (אגרנט): זהו ערעור, שהוגש לפי סעיף 132ב לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, על ההחלטה מיום 12.2.75 של שופט בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים, כב' השופט דינור, בה סירב לבקשת המערער שיפסול את עצמו מלדון בכתב- האישום שהוגש באותו בית-משפט נגד המערער בתיק פלילי 694/74. העובדות הצריכות להכרעה הן כלהלן:

1) בכתב-האישום הנ"ל הואשם המערער, לפי תקנות התעבורה, בנהיגת אוטובוס בחוסר זהירות, אחד מרחובות ירושלים, דבר שגרם לתאונת דרכים, בת נחבל נהג מכונית פרמית שנסעה מאחוריו. פרטי האישום בתמציתם הם, כי בזמן שהתקרב המערער לתחנת אוטובוסים, הוא החל לעקוף שני אוטובוסים שחנו שם, כאשר הדרך לא היתה פנויה בפניו במרחק המספיק לבצע את העקיפה בלי לסכן את נסיעתה של המכונית הפרטית שמאחוריו. כתוצאה מחוסר זהירות כאמור, חסם המערער את נתיב נסיעתה של המכונית הפרטית, כך שנהגה נאלץ לסטות שמאלה ופגע בעמוד חשמל, שהיה על המדרכה, ונחבל.

2) בקשר לאותה תאונה הוגש קודם לאותו בית-משפט, בתיק פלילי 302/72, כתב-אישם נגד דניאל דינוביץ, הוא נהג המכונית הפרטית, ובו הנאשם בנהיגה רשלנית, לפי תקנות התעבורה, בכך שסטה שמאלה מנתיב נסיעתו כדי לעקוף את האוטובוס של המערער בעת שהדרך לא היתה פנויה בפניו וכתוצאת מכך, פגע בעמוד החשמל שניזוק והוא עצמו נחבל.

3) המשפט נגד נהג המכונית הפרטית התברר בפני כב' השופט דינור ובו הופיעו המערער ובוחן המשמרת כעדי הקטיגוריה, ואילו נהג המכונית הפרטית, הוא הנאשם, הסתפק, לשם הגנתו, בעדותו הוא. יצויין בי בזמן בירור המשפט טרם הוגש נגד המערער כתב-אישום בגין התאונה הנ"ל. עוד יצויין, כי העדויות של המערער ונהג המכונית הפרטית סתרו זו לזו, כאשר כל אחד מהם מעלה גירסה המגוללת את האשמה לתאונת על השני. במשפט הוגשו גם ההודעות שמסרו שני הנהגים במשטרה. לאחר ששמע את העדויות, החליט השופט לזכות את נהג המכונית הפרטית. בהכרעת-הדין, שהיא קצרה, כתוב:

"לאחר ששקלתי העדויות והראיות שלפני ובמיוחד עדות עד התביעה הבוחן בלדב אין להוציא מכלל האפשרות הסבירה שנכונה גירסת הנאשם שבהיותו מתקרב לשלושת האוטובוסים החונים בתחנה; ובהיותו נוסע בשמאל האוטובוסים האמורים, יצא לפניו האוטובוס הקרוב אליו לעקיפה במרחק שלא היה סיפק בידי הנאשם שלא לסטות שמאלה ולהסתכן בפגיעה בעמוד. לאור זה התוצאה המזיקה שקרתה לא קרתה באשמת הנאשם, ויש לזכותו מהעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום. אני מזכהו בהתאם."

הנני מתעכב כאן לרגע קט כדי לציין, שגם אם בתחילת דבריו אמר השופט "שאין להוציא מכלל האפשרות הסבירה שנכונה גירסת הנאשם", הרי בסיפא של הכרעת-הדין הוא קבע באופן פוזיטיבי כי "התוצאה המזיקה שקרתה לא קרתה באשמת הנאשם" ובכך דחה הלכה למעשה – כך הכרחי להבין – את גירסתו הנוגדת של המערער.

4) בעקבות זיכוי נהג המכונית הפרטית, הוגש נגד המערער כתב-האישום שבתיק פלילי 694/74 הנ"ל, בו יוחסה הפעם סיבת התאונה, כפי שראינו, לנהיגתו הרשלנית של המערער בזמן המקרה. בתחילת המשפט, שגם הוא בא בפני השופט דינור, ביקש אותו בא-כוח המערער לפסול את עצמו מלדון בו. בבואו לדחות את הבקשה, נימק השופט את החלטתו כך:

"קראתי את פסק-הדין בתיק פלילי 302/72, נראה לי שאין בו קביעת ממצא לענין גירסת הנאשם שבתיק פלילי 302/72. כן נראה לי שזיכויו של הנאשם שבתיק פלילי 302/72 אינו דורש מן ההכרח המסקנה היחידה שהנאשם בתיק פלילי 694/74 הוא האשם בתאונה מבחינה משפטית….. לאור האמור לעיל דוחה אני את בקשת הנאשם שאפסול את עצמי מלישב בדין בתיק פלילי 694/74 ….."

טענת בא-כוח המערער היא, שהשופט המלומד שגה בהחלטתו זו. הטעם לדבר הוא:

ממצאיו במשפט הקודם, בו זיכה את נהג המכונית הפרטית, פוגעים בהכרח בגירסה שעליה העיד שם מרשהו בנוגע לאופן קרות התאונה הנדונה והם נוגדים את קו ההגנה שבדעתו לנקום במשפט העומד ותלוי נגדו. הואיל וכך, מן הנמנע שאותו שופט יישב בו לדין, שמא לא יהיה בידו – וזהו חשש סביר – להגיע לכלל מסקנה אובייקטיבית בשאלת אשמתו או חפותו של המערער. לחיזוק טענתו, הסתמך מר בריק על העקרון שצדק לא ייעשה בלבד, כי אם גם נחוץ שייראה לציבור שצדק נעשה. מצדה הצהירה גב' לויצקי בשם המדינה, שאינה נוקטת עמדה בנדון ושכך נהג בא-כוח המדינה בזמן שנתבררה טענת הפסלות בפני השופט. עם זאת, הפנתה את תשומת לבי לכמה החלטות שניתנו על-ידי שופטים של בת-משפט זה מאז שסעיף 132 לחוק סדר הדין הפלילי נכנס לתקפו (ראה להלן).

לאחר ששקלתי בדבר, באתי לכלל דעה, שהערעור בדין יסודו. אבאר את דברי.

א. אין צריך לומר שאין כאן מקרח שבו מייחסים לשופט נגיעה חמרית (כספית או קנינית) בנשוא הדיון, שבגללה הוא עשוי לנהוג בו מתוך משוא-פנים, או נגיעה פרטית מסוג אחר, שבגללה הוא עלול להטות את המשפט. המדובר הוא בטענה המייחסת לשופט בענין דנא דעה קדומה לגבי נשוא משפטו של המערער, שהיא פרי ממצאיו במשפט הקודם ושל תוצאת הזיכוי, שאליה הגיע שם, ואשר היא עלולה להשפיע עליו שינהוג בו בחוסר אובייקטיביות. בקשר לטענה הזאת מתעוררת השאלה המשפטית, מהו המבחן שמן הדין להיזקק לו כדי להחליט אם היא מוצדקת, ואם לאו. לענין זה, יש לציין שבאנגליה נזקקו בתי-המשפט מזמן לזמן, שעה שדנו בשאלת פסלותו של שופט בשל

BIAS, לשני מבחנים שונים. מבחן אחד מבוסס על העקרון שבו דגל בא-כוח המערער, דהיינו, שנחוץ שהצדק לא רק נעשה, אלא גם שייראה לציבור שהוא נעשה. נוכח העקרון הזה, המבחן הוא, שאם מסכת העובדות יש בה כדי לעורר חשש סביר שהשופט ינהוג בחוסר אובייקטיביות בענין הבא לפניו, כי אז הוא פסול מלדון בו. בלשון

זקן-השופטים, הלורד HEWART בענין ‎:R. V. SUSSEX JUSTICES, EX PARTE

]MCCARTHY: (1924) 1 K.B. 256,259, [7

Justice should not only be done, but should manlifestly ….."

And undoubtedly be seen to be done….. Nothing is to be done

Which creats is even a suspicion that there has been an improper

".Interference  with  the  course  of  justice

בהסתמכו על הדברים שנאמרו בסוף הקטע הזה, קבע השופט SWIFT בענין.‎REX V

]ESSEX JUSTICES, EX PARTE PERKINS: (1927) 2 K.B. 475, 490, [8:

It is essential that justice should be so administered as to"

Satisfy reasonable persons that the tribunal is impartial and

Unblassed….. Might a reasonable man suppose that there had here

"?Been such an interfirence with the course of justice

ראה ברוח זו את דברי השופט SIR BOYD MERRIMAN בענין :‎COTTLE V. COTTLE

[ALL E.R. 535, 540, ]9 2 )1939) וכן דברי שופטי מועצת המלך בענין.‎FRANKLIN V

]MINISTER OF TOWN AND COUNTRY PLANNING: (1948) A.C. 87, 103-104, [10.

יתכן, כי למבחן האמור כיוון השופט ח' כהן בדבריו שנאמרו בענין ע"פ 6/75 (נעמי אבי-יצחק נ' מדינת ישראל, [1], דהיינו:

"….. שעד אשר יסמוך בית-משפט את ידו על בקשת בעל-דין לפסול שופט, צריך להיווכח תחילה שאמנם קיים חשש של ממש שהשופט המיוחד המדובר בו איננו מסוגל לדון באורח אובייקטיבי את דינו של הנאשם המיוחד בנדון; ובטענה בעלמא שהנאשם הוא החושש כך לא סגי."

המבחן האחר הוא זה שנקבע מפי השופט BLAKBURN עוד במאה הקודמת בענין

[THE QUEEN V. RAND: (1866) L.R. 1 Q.B. 230, 232-233, ]11 באמרו, כי יש

לפסול שופט מלדון בענין שלפניו כאשר קיימת "אפשרות ממשית" ‎(A REAL

(LIKELIHOOD של הכרת פנים לאחד מבעלי-הדין. על מבחן זה סמך את ידיו בית-

הלורדים בענין .‎,FROME UNITED BREWERIES CO. V. BATH JUSTICES: (1926) A.C

[12] 591 ,586 שם אמר הלורד ‎:CAVE

The justices….. Are bound to ct judicially and not….."

To sit if they are subject to that which in reg v. Rand, [11], was

".Referred  to…..  As  a real likelihood of bias

יש להבין כי בזמן האחרון ידו של המבחן האחרון היא שוב על העליונה באנגליה, ראה:

;]R. V. Camborne justices, ex parte pearce: (1955) 1 q.b. 41, 51, [13

.]R. V. Barnsley licensing justices: (1960) 2 q.b. 161, 181, [14

למבחן האמור סמוכין גם בפסיקה המקומית: (1) בענין בג"צ 174/54 (שימל נ' רשות מוסמכת לצורך הסדר תפיסת מקרקעים, [2], בע' 462), אמר מ"מ הנשיא, השופט

חשין, בהסתמכו על פסק-הדין בענין, [CAMBORNE, ]13, שקיימים שני כללי יסוד בסוגיה זו, והם:

"(א) כל 'נגיעה' כספית או חפצית בנשוא הדיונים, קטנה או גדולה, משמשת פסול אוטומטי, לפי שבמסיבות אלה מניח החוק משוא פנים;

(ב) אין אדם נפסל על יסוד 'נגיעה' (מחוץ לנגיעה כספית או חפצית),

בנשוא הדיונים, אלא אם כן מראים על אפשרות ממשית (‎'A REAL

'LIKELIHOOD) של משוא-פנים, או דעת משוחת. חשד בלבד אינו די.

…." (ההדגשה שלי).

(2) וכן דבריו של השופט לנדוי, אליהם הצטרפתי גם אני, בענין המ' 525/63 (ראובן ו-זלפה שמואל נ' היועץ המשפטי, [3], בע' 465, מול אות ז) בהם אימץ את הכלל "שעל המבקש להראות 'אפשרות ממשית של משוא פנים'".

ב. אם גם ההבדל בין שני המבחנים אינו גדול, הרי מבחן "האפשרות הממשית" הוא יותר צר ממבחן "החשד הסביר", שהוזכר למעלה מהענין. לדעתי, בסוג מקרים זה, בו מייחסים לבעל התפקיד השיפוטי נגיעה בנשוא הדיונים, שאינה נגיעה כספית או חפצית, אך אשר עלולה למנוע ממנו לעשות דין צדק בין בעלי-הדין היריבים, יש להעדיף את המבחן הראשון על פני השני. הלוא גם אם קיים חשד של נגיעה כנ"ל שהוא "סביר", מכל מקום אין הוא יוצא מגדר חשד. לעומת זאת, מבחן "האפשרות הממשית" אין משמעותו, כי כדי להסיק בדבר קיום האפשרות של נגיעה כאמור, יש לתהות לפני

ולפנים במצב הלך מחשבותיו (STATE OF MIND) של השופט שמבקשים לפסלו; משמעותו היא, שמן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בלי-הדין באובייקטיביות הדרושה. הנה-כי-כן, בהמשך דבריו בקטע שצוטט לעיל מפסק-דינו בענין בג"צ 174/54, [2], הנ"ל אמר מ"מ הנשיא, השופט חשין:

"את האפשרות הממשית של משוא-פנים יש לראות לא רק מתוך החומר שהוברר למעשה על-ידי הצד המתלונן, כי אם גם מתוך עובדות נוספות אשר יכול היה לקבען על נקלה ולאמתן במהלך חקירותיו."

כאמור, המבחן הזה הוא עדיף על מבחן "החשד הסביר" בסוג מקרים זה, ביחוד אם בעל התפקיד השיפוטי, שמבקשים לפסלו, הוא שופט שנתמנה לפי חוק השופטים, תשי"ג- 1953, ואשר חזקה עליו, כפי שציין השופט לנדוי בענין המ' 525/63, [3], הנ"ל, שישמור אמונים להצהרה שהצהיר עם התמנותו כשופט: "לשפוט את העם משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" (סעיף 11 לחוק הנ"ל).

יהא זה ברור, כי בבואי להביע את המסקנה דלעיל, לא התכוונתי להמעיט את ערכו של העקרון הקובע שנחוץ שגם ייראה לציבור שהצדק נעשה, ולא רק שהוא נעשה הלכה למעשה. אולם, עקרון זה אינו טומן בחובו, כשלעצמו, את המבחן שלפיו ניתן לפסול שופט מלדון בענין הבא לפניו. חשיבותו של העקרון היא רק בכך, שוא בא להצביע על הצורך להקפיד, במידת האפשר, שלא תיפגע אמינותם של בעלי-הדין ובני הציבור בתקינותו של התהליך השיפוטי שהתקיים בענין זה או אחר, לאו דוקא בשל החשד שהשופט היה פסול מלקיימו; הווה אומר, בנסיבות מיוחדות יכול שהעקרון האמור ישמש שיקול שישפיע על הסקת המסקנה כי התהליך השיפוטי הנדון היה פגום במידה המחייבת לבטלו. כך למשל, בענין ע"פ 152/51 (טריפוס נ' היועץ המשפטי, [4], בע' 25), בו נקבע שחלה סטיה רצינית מסדרי הדין במהלך משפטו הפלילי של המערער, התחשב בית-משפט זה גם בעקרון האמור בבואו להחליט כי הדיון בערכאה הראשונה נפגם עד כדי כך שההרשעה לא תוכל לעמוד. זאת ועוד, דבר ההתחשבות באותו עקרון יכול שימלא תפקיד בקביעת השופט (או הרכב השופטים) שיישב לדין במשפט פלוני, במובן זה שבגללו יהיה מקום לשקול שמוטב, בנסיבות המקרה, ששופט מסויים לא יעשה כן, אף שאינו פסול לכך (השווה ב"ש 29/69, מחמוד פידלה נ' מדינת ישראל, [5], בע' 161-163). עם כל זאת, רצוני להזהיר שגם אם חשיבותו הכללית של העקרון בו עסקינן אינה מוטלת בספק, אין להגזים בהזדקקות אליו במקרים שבתם חשיבותו, הכה למעשה, היא מבוטלת, דבר שבעלי-הדין ועורכי-דינם עושים לאחרונה חדשים לבקרים עד שלפעמים נוצר הרושם שחשוב יותר שהצדק "ייראה" מאשר שהוא נעשה בפועל 1 ולא היא. יצויין, כי על קיום תופעה דומה גם באנגליה התריע השופט

SLADE בענין, [REG. V. CAMBORNE JUSTICES, ]13 הנ"ל באמרו (שם, בע' 52):

Whilst indorsing and fully maintaining the integrity of the"

Principle reasserted by lord hewart, this court feels that the

Continued citation of it in cases to which it is not applicable may lead

In the erroneous impression that it is more important that justice

".Should appear to be done than that it should in fact be done

לסיכום השקפתי, כי מבחן "האפשרות הממשית" הוא המבחן שלפיו יש לדון בטענת פסלותו של שופט בסוג מקרים זה, איטיב לעשות אם אביא את דבריו הקולעים של

השופט דבלין בענין, [REG V.BARNSLEY LICENSING JUSTICES, (1980) ]14 הנ"ל (שם, ע' 187):

The principle that justice must not only be done but….."

Must manifestiy be seen to be done….. Is not the test. We have

Not to inquire what impression might be left on the minds of the

Public generally. The term 'real likelihood of bias' is not used, in

]My opinion, to import the prlnciple in rex v. Sussex justices, [7

It is used to show that it is not necessary that actual bias …..

Should be proved. It is unnecessary, and, indeed, might be most

.Undesirable, to investigatate state of mind of each individual justice

Real likelihood' depends on the impression which the court gets'

From the circumstances in which the justices were sitting. Do they

?Give rise to a real likelihood that that justices might be blased

The matter must be determined upon the probabilities to be …..

".Inferred from the circumstances in which the justices sit

ג. אם נפנה עתה לנסיבות המקרה שלפנינו, כפי שתוארו בחלק הראשון מדברי, כי אז מן ההכרח להסיק שהן מעלות שקיימת אפשרות ממשית של נגיעת השופט המלומד בנשוא כתב-האישום העומד ותלוי נגד המערער, במידה שתמנע ממנו, למקרה שיקיים את בירורו, לעשות דין צדק, וזאת עקב כוח השפעת הדעת שהביע בפסק הזיכוי, שנתן במשפטו של נהג המכונית הפרטית, נסיבות אלו הן:

(1) שני כתבי-האישום סובבים על תאונת דרכים אחת ובכל אחד מהם הואשם הנהג-הנאשם – דהיינו נהג המכונית הפרטית במשפט הקודם ונהג האוטובוס, הוא המערער, במשפט הנוכחי – שהוא שגרם, בשל הנהיגה הרשלנית ברכבו, לאותה תאונה.

(2) נסיבות התאונה, כפי שנטענו בשני כתבי-האישום ונתבררו במשפט הקודם, הן כאלה, שרק אחד משני הנהגים יכול להיות אשם בהסבת התאונה. ואמנם לא ייפלא, כי משזוכה נהג המכונית הפרטית מהאישום שיוחס לו במשפט שהוגש נגדו ושבו שימש המערער עד מטעם המדינה, הגישה זו נגד המערער כתב-אישום בו ייחסה הפעם את סיבת התאונה לנהיגתו הרשלנית שלו.

(3) על-כן. כאשר בפסק הזיכוי הנ"ל הגיע השופט, על-סמך העדויות, וביחוד עדותו של הבוחן המשטרתי ולרבות זו של נהג המכונית הפרטית, למסקנת "שאין להוציא מכלל האפשרות הסבירה שנכונה גירסת" זה האחרון – דהיינו, "שבהיותו מתקרב לשלושת אוטובוסים החונים בתחנה, ובהיותו נוסע בשמאל האוטובוסים האמורים, יצא לפניו האוטובוס הקרוב אליו" (הוא זה שנהג המערער) "במרחק שלא היה סיפק בידי הנאשם אלא לסטות שמאלה ולהסתכן בפגיעה בעמוד" וכי "לאור זה" – וזו קביעה פוזיטיבית – "התוצאה המזיקה שקרתה לא קרתה באשמת הנאשם", הרי שדחה בזה מניה וביה את גירסתו הנוגדת של המערער והטיל עליו, הלכה למעשה, את האשמה לקרות התאונה.

במצב דברים זה סבורני, שאין מנוס מהמסקנה שקיימת אפשרות ממשית, שהשופט נגוע היום בדעה קדומה לגבי סיבת התאונה, אשר מכוחה יהיה עשוי להתייחס מראש בספקנות אל הגנתו של המערער וכך יימנע ממנו לשפטו באובייקטיביות הדרושה ולעשות דין צדק בענינו.

לא נעלם ממני שבדרך-כלל יש לתת משקל דב לחוות-דעתו של שופט שאינו רואה את עצמו פסול מלשבת בדין במקרה הנדון (ראה דברי השופט לנדוי בענין המ' 525/63, [3], שם, ע' 465, מול אות ב); וכן דברי מ"מ הנשיא בענין ע"פ 531/74, [6], וכן שבעניננו הביע השופט המלומד דעה כזאת, באר לשבתו בדינו של המערער, באמרו שזיכוי נהג המכונית הפרטית "אינו דורש מן ההכרח את המסקנה היחידה שהנאשם בתיק פלילי 694/74 (המערער) הוא האשם בתאונה מבחינה משפטית".

אשר לנימוק זה לחוות-דעתו, עלי לציין שהוא אינו נראה לי באשר השאלה היחידה, שהתעוררה במשפט הקודם ותתעורר במשפט הנוכחי, היא השאלה העובדתית, מי משני הנהגים אשם, בשל נהיגה רשלנית ברכבו, בגרימת התאונה, כך שאם התשובה, שיש לתת לה, היא שאחד מהם נושא באשמה זו, ממילא נובע מזה שהשני זכאי ממנה. אולם העיקר כאן הוא, כי העובדה בלבד, שהשופט בעצמו מאמין בכנות שבכוחו להשתחרר מן הדעה הקדומה הנדונה, אינה מכריעה בשאלת פסלותו מלשבת בדין בענין החדש, ולו רק מהטעם שאותה דעה עלולה להשפיע עליו אפילו מתחת לסף הכרתו, כאשר ציין השופט דבלין בהמשך דבריו בקטע שצוטט לעיל:

The court might come to the conclusion that there was suck"

A likelihood, without impugning the affidavit of a justice that he

Was not in fact blased. Bias is or may be an unconcsious thing

And a man may honestly say the he was not actually biased and

Did not allow his interest to affect his mind, although he may have

Allowed it unconsciously to do so. The matter must be determined

Upon the probabilities to be inferred from the circumstances in

".Which the justices sit

וכן ראה דברי סיכום ההלכה האנגלית בספרו של המלומד ‎DE SMITH, JUDICIAL

CONTROL OF ADMINISTRATIVE ACTION )מהדורה שלישית, ע' 220):

The common law nevertheless disqualifies a judge…. From"

Adjudicating whenever circumstances point to a real likelihood that

,He will have a bias, bywhich is meant 'an operative prejudice

".'Whether conscious or unconscious

מסקנתי היא איפוא, כי נסיבות המקרה הנדון מראות שקיימת אפשרות ממשית, שהשופט יתקשה מאד להשתחרר מן הדעה שהביע במשפטו של נהג המכונית הפרטית, אם הוא יקיים את בירור האישום שיוחס למערער בתיק פלילי 694/74, ולפיכך פסול הוא בענין זה מלישב בדין. יוטעם כאן ויודגש כי מסקנתי זו מתחשבת בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו ואין להקיש ממנה בהכרח בדבר פסלותו של שופט מלדון מחדש בענין ששימש נשוא דיון קודם שקויים בפניו, ואשר נסיבותיו הן שונות.

ד. נותר לי לציין, כי שלוש ההחלטות שניתנו על-ידי שופטי בית-משפט זה ושבהן נדחתה טענת הפסלות, אין בכוחן לשנות, בשל השוני בנסיבות, את פני מסקנתי הנ"ל. בענין ע"פ 531/74, [6], היו העובדות כלהלן: לאחר שגזר השופט את ענשו של המערער על-סמך הודאתו בעובדות האישום שיוחס לו, הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי ושם הוחלט, בעקבות עיסקת טיעון בין המדינה (או העיריה) והמערער, להרשות לו לחזור בו מהודאתו, ולהחזיר את הדין לבית-משפט השלום לשם שמיעתו מחדש. בנסיבות אלו פסק מ"מ הנשיא, שהשופט שגזר קודם את ענשו של המערער אינו פסול מלברר את משפטו מחדש, הואיל והדברים שאמר השופט בדיון הקודם לענין נימוקי גזר-הדין אין להם נפקות לענין אשמתו של המערער אשר נוכח כפירתו בעובדות צריכה הוכחה בראיות (ראיות שלא נשמעו בדיון הקודם ואשר ממילא לא נשקלו על-יד השופט והוא לא הביע כל דעה עליהן); כיוצא בזה, בענין ע"פ 6/75, [1], היו העובדות, כי השופט החליט להשאיר בעינו צו פסילה מינהלי, שניתן נגד המערערת לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה, בהסתמכו על המסמכים והראיות שהיו בתיק המשטרה ושהוא עיין בהם. הוחלט שאין בכך כדי לפסול את השופט מלישב בדין לכשיבוא עצם משפם המערער לבירור.

הטעם שנתן לכך השופט ח' כהן הוא: "בהעמידו את עצמו בחזקתו שלכשיבוא לפניו דין המערערת יידע (השופט) להסיח את דעתו מכל מה שבא לפניו בהליכים הקודמים וידון את דינה אך ורק על-פי הראיות שיבואו לפניו במשפט עצמו ושיתקבלו על-ידיו ככשרות ומהימנות". בולט הוא, כי לא הרי ההתרשמות הלכאורית, שמתרשם שופט מהחומר המצוי בתיק המשטרה, כדי להחליט אם יש לאשר או לבטל צו פסילה מינהלי כנ"ל, כהרי ההערכה שהוא חייב להעריך את מהימנות הראיות, שהובאו בפניו כדין במשפט הפלילי עצמו, כדי להחליט בדבר אשמתו או חפותו של הנאשם. ולבסוף, המקרה שנדון בענין ע"פ 53/75 אינו יכול, גם הוא, ללמד על המקרה שלפנינו. במקרה הזה בוטל בערעור גזר-דין שניתן נגד המערער שלא במעמדו. הוחלט שהעובדה בלבד, שבאתו גזר-דין החמיר השופט עם המערער, אינה יכולה להעיד עליו שהוא פסול מלדון, אם בכלל ואם מחדש.

על יסוד האמור, הריני מחליט לקבל את הערעור על דחיית טענת הפסלות. כיון שכך, מורה אני שהמשפט שהוגש נגד המערער בתיק פלילי 694/74 יישמע בפני שופט אחר.

5129371

54678313

ניתן היום, ה' בסיון תשל"ה (15.5.1975).