הגעת למקום הנכון אנחנו כאן כדי לעזור

פרשת צנוירט – אפליה בהסדרי חניה

חוק עזר עירוני של עיריית ירושלים קובע הסדרי חנייה בתשלום. חוק העזר פוטר את מי שגרים באזור חנייה מוסדר מתשלום אגרת הסדר חנייה באזור מגוריהם. הפטור אינו חל על בעלי עסקים באותו אזור. העותר, בעל חנות באזור חנייה מוסדר, מבקש להחיל עליו את הפטור הניתן למתגוררים בשכונה. העתירה מופנית כנגד סירובה של העירייה ליתן לו פטור מאגרת חנייה הניתן לדיירים. העותר מעלה טענות של הפליה וחוסר סבירות כנגד חוק העזר העירוני.

בית המשפט העליון פסק: נורמה מפלה, הפסולה מבחינה משפטית, היא נורמה שקובעת יחס שונה כלפי אנשים שהמשפט מחייב לנהוג כלפיהם בשוויון. הקבוצה אשר כלפיה קמה החובה לנהוג בשוויון היא קבוצה שהמאפיינים המייחדים אותה רלוונטיים לתכליתה של הנורמה, למהות העניין ולנסיבותיו המיוחדות ואשר ההתייחסות אליה כאל קבוצה הנבדלת מן האחרים, הולמת את ערכי היסוד של השיטה המשפטית.

בנסיבות המקרה הנדון אין פסול בהבחנה שעשתה העירייה בין תושבי האזור לבין בעלי עסקים. העירייה רשאית הייתה לתת משקל רב יותר לדרישותיהם של תושבי השכונות, שביקשו להתחשב בקשיים העומדים בפניהם כשהם מגיעים לביתם, ונאלצים לבזבז זמן בחיפושי חנייה במרחק ניכר מסביבתם הקרובה. אמנם, גם לבעלי העסקים הפרטיים אינטרס כי יקלו עליהם בגישתם למקום עסקם, אך אין הזיקה לנכס העסקי זהה בעוצמתה לזיקתו של אדם למקום מגוריו. אופיים וטיבם של הזיקה ושל צורך החנייה הנלווה אליה, הם נתונים רלוונטיים לעניין הסדרת החנייה.

קביעת הסדרי החנייה מחייבת מומחיות מקצועית ושקילת נתונים רבים. עשויים להיות פתרונות שונים בנושא זה המצויים במיתחם הסבירות. הפתרון שננקט על-ידי המשיב מקובל ברוב הרשויות המקומיות בארץ. אין לומר כי נפל פגם בשיקולי העירייה שיש בו כדי להביא לפסילת ההוראה בחוק העזר.

 

 

בג"ץ   97 / 441

יוסף צנוירט

נגד

ראש-עיריית ירושלים

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[10.5.1999]

לפני הנשיא  א' ברק  והשופטים ד' ביניש, ח' אריאל

 

פסק-דין

 

השופטת ד' ביניש

חוק עזר עירוני של עיריית ירושלים קובע הסדרי חנייה בתשלום. חוק העזר פוטר את מי שגרים באזור חנייה מוסדר, מתשלום אגרת הסדר חנייה באזור מגוריהם. הפטור אינו חל על בעלי עסקים באותו אזור. העותר, בעל חנות ברחוב קק"ל, באזור חנייה מוסדר – שכונת רחביה – מבקש להחיל עליו את הפטור הניתן למתגוררים בשכונה. כנגד סירובה של העירייה ליתן לו פטור מאגרת חנייה הניתן לדיירים, מופנית העתירה.

עלינו להכריע אפוא בשאלת סבירותו של חוק העזר המבחין בין המתגוררים באזורי חנייה מוסדרים לבין בעלי עסקים באותו אזור.

הרקע לעתירה וטענות הצדדים

  1. העתירה אינה תוקפת את הסדר החנייה בכללו. העותר שהינו דייר מוגן המחזיק בחנות ספרים ברחוב קק"ל מאז 1972, אינו מתנגד להסדר החנייה בתשלום שהונהג ב-1993 ואף לא למתן הפטור מתשלום לתושבים, אלא שהוא סבור כי ראוי להחיל את הפטור גם על בעלי עסקים מסוגו.

לטענתו, יש בשכונה ברוב שעות היום מקומות חנייה בתשלום שאינם תפוסים, כך שמתן תווי חנייה גם לבעלי העסקים באזור הוא בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר".

  1. העירייה בתשובתה פרסה יריעה נרחבת ובה הסבירה כי הסדר החנייה באזור הנדון הונהג על רקע מצוקת החנייה במרכז העיר ובאזורי השכונות הסמוכות לו, ששכונת רחביה היא אחת מהן.

מתצהיר התשובה של העירייה עולה תמונה שאינה שנויה במחלוקת לגבי אופיו של האזור הנדון. השכונה שבה מצויה חנותו של העותר – רחביה – ביחד עם השכונות נחלאות ושערי חסד (להלן – השכונות) הן שכונות מגורים ותיקות הקרובות למרכז העיר ירושלים. עוד מסוף שנות ה-80, הסתמנה מצוקת חנייה קשה בשכונות אלה מכמה סיבות: לאחר שהונהגה חנייה בתשלום במרכז העיר, הפכו רחובות השכונות הללו ליעדי חנייה לבאי מרכז העיר; במקביל, החל תהליך של "פלישת" משרדים ועסקים אחרים לשכונות, תוך שימוש בדירות ששימשו בעבר למגורים ואושרו לשימוש חורג; כמו כן פועלים באזור מוסדות ציבור שונים, כך שהאזור היה למקום שבו נדרשה חנייה לעובדים רבים ולקהל הלקוחות של המשרדים והעסקים; לכל אלה יש להוסיף את הגידול של כלי הרכב בירושלים בשיעור של 5% לשנה. מבדיקה שערכה עיריית ירושלים עוד בסוף שנות השמונים, התברר כי תפוסת מקומות החנייה בשכונות בשעות פעילות העסקים עלתה באופן שנוצרה תפוסה מלאה של מקומות החנייה המותרים, וכן חנייה פרועה במקומות אסורים לחנייה. כן התברר, כי סיכוייו של תושב השכונות למצוא מקום חנייה בקירבה סבירה לביתו בשעות 8:00-19:00 קלושים, ותושבי האזור קבלו על כך מרות בפני העירייה. מצב זה פגע בבטיחות, בזרימת התנועה ובאיכות החיים.

בעקבות המימצאים הללו, מינתה עיריית ירושלים ועדה מקצועית בראשות מנהל המחלקה לתעבורה ושירותי הנדסה של עיריית ירושלים, שבחנה את הנושא והמליצה בין היתר על הנהגת חנייה בתשלום, תוך מתן פטור מתשלום אגרת חנייה לתושבי האזור. המלצות הוועדה שימשו את העירייה בבואה להחליט על אופן הסדרת החנייה בשכונות.

בעקבות ההמלצות, הוחל בהפעלת הסדר החנייה בשנת 1992. כפי שיפורט בהמשך, קיבל ההסדר עיגון מפורש בחוק עזר עירוני בשנת 1993. ההסדר שהונהג הגדיל את מספר מקומות החנייה בשכונות ל-1600 מקומות. במסגרת ההסדר חולקו כ-1380 תווי חנייה חופשית לתושבים ברחביה, ומתוכם (בעת הגשת תצהיר התשובה) 56 תווי חנייה לתושבים הגרים ברחוב קק"ל. החובה לשלם אגרה במקומות המוסדרים הונהגה בשעות 8:00-18:00. לתושבי השכונות חולק תו חנייה הפוטר מתשלום. לרוב המשפחות חולק תו חנייה אחד ול-9% לערך מהתושבים חולקו שני תווי חנייה חופשית. לטענת העירייה, הסדר החנייה בתשלום הפחית את תפוסת מקומות החנייה וגם הבטיח תחלופה בחנייה במקומות הפנויים, נוכח היות החנייה בתשלום מוגבלת בזמן.

עוד ציינה העירייה בתצהיר, כי לאחר חלוף שנתיים מהפעלת ההסדר, במאי 1994, העלו הבדיקות והסקרים שהמצב שופר. באזורים מסוימים שבהם הייתה תפוסת חנייה נמוכה במיוחד, שוחררו מקומות חנייה נוספים מכל תשלום. כך, באזור החנייה הסמוך לחנותו של העותר ברחוב קק"ל לכיוון מערב ולכיוון רחוב אוסישקין משדרות קק"ל, שוחררו מתשלום עוד 57 מקומות. מקומות חנייה נוספים שוחררו באותו אופן ברחובות אחרים בשכונות הנדונות.

לטענת העירייה, עצם בחינת ההסדר לאחר יישומו, תוך הפקת לקחים מהמתרחש בשטח, מצביעה על גישה עניינית המגלה רגישות לצורכי כל המשתמשים במקומות החנייה באזור.

העירייה טוענת כי המצב הרצוי מבחינת חנייה, לפי הסטנדרטים המקובלים, הוא של תפוסה שאינה עולה על 80% ממקומות החנייה. הניסיון לטענתה מלמד, כי אילו הייתה החנייה מוסדרת רק ברחובות העמוסים, הייתה הבעיה מועתקת באופן מיידי לרחובות הסמוכים להם. לכן, רק הסדר כולל של השכונות הסמוכות למרכז יכול היה להביא לפתרון סביר. לפי הטענה – החל ההסדר במרכז העיר, המשכו היה הסדרת החנייה בשכונות הסמוכות ויש כוונה להרחיבו גם על שכונות אחרות בהתאם לצרכים.

  1. בטיעוניה לסבירות ההסדר, טענה העירייה, כי נבדקו אפשרויות של הסדרים אחרים גם לפני הפעלת ההסדר וגם לאחר יישומו, ובסופו של תהליך הוחלט על הבחנה בין מי שמתגוררים במקום המוסדר לבין מי שאינם מתגוררים בו. לפי הטענה, נבדק ונמצא כי מרבית המכוניות הגורמות לעומס החנייה שייכות לעובדים בשכונה, ולכן מתן אפשרויות חנייה חופשית גם לעובדים היה מסכל את מטרת הסדר החנייה. לעניין זה,

כללה העירייה את בעלי העסקים הפרטיים ואת העובדים השכירים בקטגוריה אחת, כאשר לגישתה, ההבחנה לצורך מתן פטור מאגרת חנייה היא בין אלה הנזקקים לחנייה בזיקה למגוריהם במקום, לבין אלה הנזקקים לה בזיקה למקום עבודתם.

לאחר שעיינו בתצהיר התשובה, ביקשנו נתונים כדי לבדוק את האפשרות להתיר חנייה חופשית גם לבעלי עסקים פרטיים באזור, להבדיל מן העובדים השכירים אשר מספרם גדול במידה ניכרת ממספר בעלי העסקים הפרטיים. ב-2.2.1999 הוגשה לנו התשובה הנוספת בהתאם לבקשתנו. מהנתונים המופיעים בתשובה הנוספת עולה, כי נערכה בדיקה חוזרת באזור עסקו של העותר, וממנה התברר כי קיימים 51 עסקים פרטיים באזור הקרוב לעסקו של העותר, כפי שהוגדר בתשובה הנוספת, ומתוכם 35 ברחוב קק"ל. לדיירים הגרים בסביבות העסק חולקו 133 תווי חנייה חופשית, ומתוכם 38 לדיירים באותו רחוב. העירייה טוענת כי מתן תווי חנייה חופשית ל51- בעלי העסקים הפרטיים יביא להקטנה משמעותית של מצאי מקומות החנייה הפנויים לדיירים, למבקרים וללקוחות הבאים למשך זמן קצר לאזור, ובכך תסוכל תכלית ההסדר. לפי אותה טענה, חמור במיוחד המצב ברחוב קק"ל המשופע בעסקים, שם צפוי כי ייתפסו למעלה משליש המקומות בידי בעלי העסקים.

עוד טוענת העירייה, וזה נראה כעיקר טיעוניה, כי מתן תווי חנייה לבעלי עסקים בשכונת רחביה עלול להביא לכך שגם בעלי עסקים פרטיים אחרים בשכונות במרכז העיר ידרשו תווי חנייה חופשית. מאחר שמקומות החנייה במרכז העיר מצומצמים עוד יותר, עלול הדבר להביא לסיכול מיידי של ההסדר כולו. יודגש, כי העירייה סבורה שאין להפריד אזור אחד מכלל אזורי החנייה המוסדרים, במיוחד אלה הקרובים למרכז העיר.

המסגרת החוקית

  1. העירייה מפעילה בתחומי העיר ירושלים הסדרי חנייה על-פי חוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960, על תיקוניו (להלן – חוק העזר). חוק עזר זה הותקן על-ידי מועצת עיריית ירושלים בשנת 1960, בתוקף סמכותה לפי סעיף 99 לפקודת העיריות, 1934 (כיום – סעיף 250 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – פקודת העיריות)), וכן לפי סעיף 25 לפקודת התעבורה (כיום – סעיף 77 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן – פקודת התעבורה)).

סעיף 2 לחוק העזר מסמיך את ראש-עיריית ירושלים להסדיר חניית רכב בעיר. סעיף 3 מסמיכו לקבוע מקומות חנייה בעיר כמקום חנייה מוסדר על-ידי סדרן, או באמצעות מכשירים מכניים או אלקטרוניים, או באמצעות כרטיס חנייה. סעיף 11 לחוק העזר, כפי שתוקן בשנת תשנ"ג-1993 בחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו)

(תיקון), תשנ"ג-1993, קובע אגרת הסדר להעמדת רכב או לחנייתו במקום חנייה מוסדר.

מכוח סעיפים 2, 3 ו-11 לחוק העזר, החליט ראש-העירייה על הסדרת החנייה בשכונות החל מיום 2.2.1992.

במקביל, החליט מנהל האגף לשירותי הנדסה ותעבורה בעיריית ירושלים, בהחלטה מינהלית, לפטור את תושבי השכונות מתשלום אגרת חנייה. החלטה זו ניתנה לפי סעיף 11א לחוק העזר, במסגרת העברת סמכויות מראש-העירייה אל מנהל האגף.

תו החנייה החופשית איפשר לבעליו להחנות רכב ללא תשלום בכל מרחב השכונה שבה הוא מתגורר, על-פי גבולות שנתחמו והודעו לבעלי תווי החנייה מראש.

ביום 18.2.1993 עוגנה ההחלטה המינהלית בחקיקת המשנה של עיריית ירושלים, כאשר הותקן סעיף 11ב לחוק העזר. סעיף קטן (א) בו קובע:

"נקבע אזור כמקום חניה מוסדר, יהיו רשאים מי שגרים באותו אזור להחנות את רכבם במקום שנקבע כמקום חניה באזור מגוריהם, ללא תשלום אגרה ומבלי להשתמש בכרטיסי חניה".

סעיף 11ב לחוק העזר הותקן על-ידי מועצת עיריית ירושלים ואושר על-ידי שר הפנים ושר התחבורה. באופן זה, קיבלה ההחלטה המינהלית בדבר מתן פטור מתשלום חנייה לתושבי השכונות עיגון מפורש בחוק העזר.

דיון

  1. מצוקת חנייה הינה בעיה אופיינית לעיר המודרנית, והיא מעיקה על התושבים ועל המבקרים בכל הערים המפותחות בעולם. מקור הבעיה נעוץ ביחס שבין מספר כלי הרכב ההולכים ומתרבים בערי העולם, לבין מקומות החנייה המוגבלים, ובעיקר בערים שתוכננו בעידן שלא צפה את עליית מספר כלי הרכב. ההתמודדות עם מצוקת החנייה היא אחד האתגרים הקשים העומדים בפני כל רשות מוניצפלית. במקומות שונים בארץ ובעולם, פותחו הסדרים שונים לפתרון הבעיה, תוך התמודדות עם הצורך בקביעת סדרי עדיפויות בין הקבוצות השונות של המשתמשים ברכב, הזקוקים למקומות חנייה.
  2. בישראל, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, הוטל הנטל של קביעת הסדרי החנייה על הרשויות המקומיות. מקור ההסמכה של עירייה (או של רשות מקומית אחרת לפי העניין) להסדרת מקומות חנייה, הינו פקודת העיריות ופקודת התעבורה ותקנות

התעבורה שהותקנו לפיה. על-פי תכליתם של חיקוקים אלה, ניתן לעמוד על טיבם של השיקולים שרשות מקומית, המופקדת על הסדרת החנייה, רשאית לשקול.

בין שיקולים אלה, על העירייה להביא בחשבון את הסדר הציבורי בעיר; את תחזוקת הרחובות והכבישים בעיר, וכן שיקולים תעבורתיים הנוגעים לזרימת התנועה בעיר.

לא פחות מכך, רשאית וחייבת העירייה לשקול שיקולים הנוגעים לאיכות החיים של תושבי העיר – נוחותם ורווחתם, לרבות מניעת רעש וזיהום אוויר. כן עליה לשקול מכלול של אינטרסים אחרים הקשורים בהבטחת ניהול תקין של סדרי החיים, המסחר והעסקים בעיר.

באומרנו כי על העירייה לשקול את האינטרס הציבורי של כלל תושביה, עליה להביא בחשבון גם את מגוון האינטרסים של קבוצות אוכלוסיה שונות (התושבים הדרים באזור המוסדר; בעלי העסקים הפרטיים; השכירים ועובדים אחרים; הלקוחות והמבקרים במקום), וליתן משקל הולם לכל אחד מהם.

בכל הנוגע להסדרת חנייה, על העירייה להביא בחשבון גם את הנתונים המיוחדים של כל אזור ואזור. לעניין זה, יישקלו, בין היתר, התנאים הפיזיים של האזור המוסדר, מספר מקומות החנייה בו, צפיפות הבנייה ורוחב הרחובות. מולם ייבחן מספר כלי הרכב שדרושה להם חנייה במקום, תוך התחשבות במטרות ובשימושים של הנזקקים למקומות חניית כלי הרכב באזור.

הראייה הפרטנית הנוגעת לכל אזור ובעיותיו אינה גורעת מחובת הרשות לנקוט גם ראייה כוללת אשר תבחן את השפעת הסדרת החנייה באזור על אזורים ומקומות אחרים בעיר.

כדי שתעמוד במבחני הביקורת השיפוטית, על חקיקת העזר המוניציפלית הקובעת את הסדרי החנייה, ליתן ביטוי לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, ולקבוע את האיזון ההולם בין מכלול האינטרסים אשר הוזכרו. ברי כי אין די בכך שחקיקת העזר נחקקה כדין מבחינת הסמכות; עליה להתבסס על שיקולים ענייניים, להימנע מיצירת הפליה פסולה, ולקבוע את הכללים הרלוונטיים, תוך מתן משקל ראוי לכל אחד מן האינטרסים המנויים.

  1. כאמור, העותר, שטען לעצמו, אינו מתנגד להסדר החנייה בתשלום שהונהג, ואף לא למתן הפטור לדיירים המתגוררים באזור. טענתו היא למעשה טענת הפליה, המבוססת על כך שאין מקום להבחין בינו לבין המתגוררים בשכונה. עוד ניתן לסווג את טענתו כטענת חוסר סבירות, שכן לדבריו, יש מספיק מקומות חנייה פנויים בשעות העבודה, והעירייה מתעלמת מאפשרויות החנייה הקיימות.

טענת ההפליה

  1. כדי לבחון אם ההסדר יוצר הפליה פסולה בין בעלי העסקים לבין דיירי האזור, עלינו לענות תחילה על השאלה, אם רשאית העירייה לחלק את כלל הציבור לצורכי הסדרת חנייה על-פי קבוצות שונות, תוך מתן עדיפות לקבוצה אחת או יותר מתוך כלל הנזקקים לחנייה.
  2. השוויון הוא עקרון יסוד ועליו בנויה השיטה המשפטית שלנו. במשך שנים, דנה פסיקתנו במעמדו של ערך השוויון, ואף שערך זה סבוך ומורכב הוא, ותועים אנו במשך שנים בדרכים המובילות להגדרת מהות השוויון, הרי מאוחדים אנו בדעה כי פגיעה בשוויון היא פגיעה בערכים של צדק והגינות, ובהכרה בכך שהשוויון שומר על השלטון מפני שרירות; פגיעה בשוויון פוגעת בחברה ובהסדרים החברתיים המאחדים את מרכיביה (ראו: ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים לישראל (להלן – ד"נ 10/69 בורונובסקי [1]), בעמ' 35 מפי הנשיא אגרנט; בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו [2], בעמ' 332 מפי השופט (כתוארו אז) ברק; בג"ץ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה (להלן – בג"ץ 104/87 נבו [3]), בעמ' 760 מפי השופט בך; בג"ץ 1703/92 ק.א.ל קוי אויר למטען בע"מ נ' ראש-הממשלה (להלן – בג"ץ 1703/92 ק.א.ל [4]), בעמ' 207 מפי השופט מ' חשין; בג"ץ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל [5], בעמ' 521 מפי השופט מצא; בג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ (להלן – בג"ץ 721/94 אל-על [6]), בעמ' 759 מפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק; וכן בג"ץ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת [7], בעמ' 502 מפי השופט מ' חשין).

השאלה הנתונה להכרעתנו היא אם הנורמה שבפנינו, המסדירה את עניינה של קבוצה אחת בלבד בשונה מקבוצות אחרות וקובעת הוראה המעדיפה קבוצה זו על פני האחרות, חוקית היא.

נורמה מפלה, הפסולה מבחינה משפטית, היא נורמה שקובעת יחס שונה כלפי אנשים שהמשפט מחייב לנהוג כלפיהם בשוויון. הקבוצה אשר כלפיה קמה החובה לנהוג בשוויון היא קבוצה שהמאפיינים המייחדים אותה רלוונטיים לתכליתה של הנורמה, למהות העניין ולנסיבותיו המיוחדות ואשר ההתייחסות אליה כאל קבוצה הנבדלת מן האחרים הולמת את ערכי היסוד של השיטה המשפטית. בלשונו של השופט זמיר:"…תחולת החובה לנהוג בשוויון תלויה בכל עניין בהגדרת הקבוצה (היא האוכלוסיה הרלוונטית) לצורך אותו עניין. גבולות הקבוצה הם גם גבולות השוויון. אפשר לקרוא לה בשם קבוצת השוויון" (בג"ץ 6051/95 רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה (להלן – בג"ץ 6051/95 רקנט [8]), בעמ' 346).

וראו גם ד"נ 10/69 בורונובסקי הנ"ל [1], בעמ' 35, מפי הנשיא אגרנט; בג"ץ 104/87 נבו הנ"ל [3], בעמ' 754 מפי השופט בך; בג"ץ 1703/92 ק.א.ל הנ"ל [4], בעמ' 235-237 מפי הנשיא ברק; בג"ץ 5394/92 הופרט נ' "יד ושם", רשות הזיכרון לשואה ולגבורה [9], בעמ' 361-360 מפי השופט אור; בג"ץ 721/94 אל-על הנ"ל [6], בעמ' 759 ו-761 מפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון (להלן – בג"ץ 4541/94 מילר [10]), בעמ' 109-110 מפי השופט מצא; בג"ץ 3792/95 תאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאמנויות (להלן – בג"ץ 3792/96 תאטרון ארצי לנוער [11]), בעמ' 281-284 מפי השופט זמיר).

  1. נחה דעתנו כי על-פי הנתונים שהעירייה סיפקה לגבי ההיצע והביקוש של מקומות חנייה בעיר, ובמיוחד בשכונות, נתונים שאין לנו יסוד לפקפק בהם, ניתן לקבל כנקודת מוצא את טענת העירייה כי אין כל אפשרות להקצות חניית חינם לכל דכפין; נשאלת השאלה איזו הוראת פטור מאגרת חנייה תהיה מקובלת עלינו כחוקית, אף שאינה מתייחסת לכל הנזקקים לחנייה באזור המוסדר. השאלה הטעונה הכרעה היא אפוא אם ההסדר שנבחר אינו מפלה הפליה פסולה ואם מצוי הוא במיתחם הלגיטימי של סבירות ושיקולים ראויים.

ככלל, מופקדת העירייה על טובתם ועל צורכיהם של כל תושבי העיר. במצב האופטימלי ראוי היה לאפשר חנייה זמינה – ואם ניתן הדבר בלי לפגוע באינטרסים חשובים גם ללא תשלום – לא רק לתושבי האזור המוסדר, אלא גם לבעלי העסקים, לעובדים, ללקוחות ולמבקרים – בין שהם תושבי העיר ובין שהם אורחיה. כפי הנראה, לא ניתן למצוא דוגמה של עיר, אשר הצליחה להגיע להסדר אופטימלי שכזה, נוכח המציאות בתחום צורכי החנייה. לפיכך, נדרשת הבחנה בין קבוצות שונות של הנזקקים לחנייה.

בחלוקה לקבוצות אוכלוסיה שהעירייה רשאית להבחין ביניהן הבחנה רלוונטית, מזדקרות לעין שתי קבוצות גדולות ושונות לצורך העניין. האחת, כלל תושבי העיר אשר העירייה מופקדת על צורכיהם בתחום המוניציפלי, וחייבת כלפיהם – בהיותם משלמי מסים – במתן שירותים; השנייה, המבקרים בעיר שאינם תושביה, הנכנסים בשעריה בין לצורכי עבודה ובין לצרכים אחרים, אשר גם כלפיהם יש לעירייה חובות, אך ניתן לומר כי אלה חובות מסוג אחר. מתברר כי חלוקה פשוטה זו אינה יכולה, כשהיא לבדה, לשמש לצורך חלוקת הטבות הקשורות לחנייה, בהתחשב בפער בין הצרכים לבין היכולת לספקם, ובהתחשב במדיניות העירייה ביחס לזרימת התנועה וצפיפות כלי הרכב בעיר. לפיכך מתחייב הסדר אשר ייעשה על-פי חלוקה נוספת.

חלוקה אפשרית נוספת לקבוצות היא חלוקה המבחינה בין תושבי העיר המשתמשים דרך קבע במקומות החנייה באזור המוסדר (דיירים, בעלי עסקים פרטיים, שכירים ועובדים אחרים באזור), לבין תושבי העיר שהם משתמשים אקראיים (לקוחות פוטנציאליים ומבקרים). השימוש המתמיד במקומות החנייה באותו אזור על-ידי המשתמשים דרך קבע, יש בו כדי ליצור הבחנה בינם לבין האחרים לעניין מתן פטור מאגרה. לפיכך, אילו ראתה העירייה כי הדבר מתאפשר מבחינת מכלול השיקולים והאינטרסים שהיא מופקדת עליהם בנושא זה, הרי מתן פטור לקבוצת המשתמשים דרך קבע מאגרת חנייה, היה בו כדי ליצור הבחנה מותרת בין הקבוצה המועדפת לאחרים.

כאשר מכלול השיקולים מחייב צמצום נוסף, ניתן להגדיר קבוצה נוספת המובחנת מיתר המשתמשים בחנייה באזור, והיא הקבוצה של בעלי זיקה קניינית לנכסים באזור המוסדר. הזיקה הקניינית שבין האדם לנכס הינה זיקה רלוונטית כאשר בוחנים אנו את היחס שבין הרשות המקומית לבין התושב הנזקק לשירותיה. בעלי הזיקה הקניינית לנכסים באזור מוסדר הם משלמי המסים העירוניים, ועל-כן יש להם ציפייה לגיטימית לקבלת שירותים, הטבות ותנאי רווחה שהעירייה מעניקה באותו אזור. אכן, הדרכים, הכבישים והרחובות הם רשות הרבים, וצריכים להיות פתוחים ונגישים לכלל הציבור ואין הם קניינם של הפרטים. אולם, בעלי הזיקה הקניינית בנכסים הגובלים עם מקומות החנייה באזור המוסדר, הם המשתמשים הקבועים, שיש להם עניין בתחזוקת הרחובות והכבישים הסמוכים לנכסיהם, וכן בנגישות קלה לנכס. ניתן היה לראותם אפוא כקבוצה אחת, קבוצת שוויון, כאשר מתקבלת החלטה להעדיף קבוצת אוכלוסיה אחת על פני אחרות לעניין פטור מאגרת חנייה. לפיכך, אילו ראתה העירייה להבחין בין הדיירים ובעלי העסקים באזור החנייה המוסדר לבין יתר קבוצות האוכלוסיה, הייתה זו, לדעתי, הגדרה אפשרית של קבוצת שוויון, אשר לא היינו רואים את העדפתה על פני האחרים כהפליה פסולה.

לעניין הפטור מאגרת חנייה, ראתה העירייה לצמצם את קבוצת הזכאים צמצום נוסף, והבחינה בתוך קבוצת בעלי הזיקה הקניינית לנכסים בין הדיירים לבין בעלי העסקים. ניתן אפוא לומר במילים אחרות, שקבוצת השוויון שהעירייה ראתה לתחום את תחומיה, היא קבוצת המתגוררים באזור המוסדר ואלה בלבד.

הנה-כי-כן, ניתן לתאר את קבוצות השוויון הבאות בחשבון לצורך הבחנה ביניהן, כמצויות במעגלים זה בתוך זה: המעגל שהיקפו הרחב ביותר הוא מעגל כלל תושבי העיר, ובתוכו מעגלים פנימיים ההולכים ומצטמצמים בהתאם לחלוקה המתוארת. כל אחת מן הקבוצות על-פי החלוקה למעגלים השונים עשויה להיות קבוצת שוויון ראויה, בהתאם למשקל שיש לתת לכל אחד מן השיקולים הרלוונטיים. כאמור, המבחן להגדרת קבוצת השוויון הרלוונטית ייקבע על-פי תכליתה של הנורמה ועל-פי מהות העניין ונסיבותיו, באופן שיעמיד את העדפתה של קבוצה אחת על פני כל הקבוצות האחרות, על שיקולים ראויים. שיקולים אלה יתקיימו כאשר האמצעים הננקטים להשגת תכלית הנורמה מותאמים לה, והם מידתיים וסבירים ועולים בקנה אחד עם ערכי השיטה המשפטית.

יוצא אפוא, כי הגדרת כל קבוצה במעגל המצומצם יותר מוסיפה נתון האופייני לאותו מעגל, וככל שנתון זה רלוונטי על-פי מכלול השיקולים הראויים, ניתן לומר כי הנורמה אינה מפלה בין שווים.

לפי אמות-מידה אלה, עלינו לבחון במקרה שלפנינו אם העדפת הקבוצה שבמעגל הפנימי על פני יתר הקבוצות היא העדפה מותרת. לשם בחינה זו, אין די בקביעה כי קבוצת השוויון נקבעה על יסוד שיקולים ענייניים ויש לתת את הדעת גם למשקלם היחסי של אותם שיקולים. כבר נקבע בפסיקתנו, כי:

"…אפשר גם שקבוצת שוויון תוקם על יסוד שיקול ענייני, ובכל זאת לא תהיה הצדקה לקיום הנפרד של קבוצת שוויון זאת. הכיצד? אפשר שבנסיבות המקרה המשקל של השיקול הענייני יהיה קטן עד כדי כך שהוא לא יצדיק את הקיום של קבוצת שוויון נפרדת" (בג"ץ 3792/95 תאטרון ארצי לנוער הנ"ל [11], בעמ' 283 מפי השופט זמיר).

  1. על-פי אמות-המידה שהצבנו, התוצאה שאליה הגיעה העירייה בקביעת הדיירים באזור המוסדר כקבוצה מועדפת מיתר המשתמשים במקומות החנייה, היא הבחנה מותרת שאינה יוצרת הפליה פסולה, אף כי תוצאה זו פוגעת בקבוצות הנכללות במעגלים החיצוניים, ובוודאי במעגל הקרוב של בעלי הזיקה הקניינית לנכס באזור המוסדר.

הפגיעה במשתמשים במקומות החנייה המצויים מחוץ לקבוצה המצומצמת שבמעגל הפנימי, אין בה כדי להכריע את הכף לחובת ההסדר שנקבע על-ידי העירייה. בחינת טיב השיקולים ומשקלם היחסי מלמדת שהעירייה ראתה ליתן משקל רב לאינטרסים הכרוכים ברווחתם של הדיירים המבקשים להחנות את רכבם בקירבה לבתיהם; לזרימת התנועה בעיר ולמתן אפשרות לתושבי העיר שהם לקוחות פוטנציאליים, להגיע למקומות העסקים ולהחנות את רכבם בקירבתם; כן נתנה משקל לצורך לקיים הסדר אחיד וכולל בין מרכז העיר לשכונות הסמוכות לו.בעשותה כן, קבעה העירייה הבחנה המבוססת על השוני בין זיקת אדם למקום מגוריו לבין זיקתו לנכס עסקי לעניין מקומות חנייה. כאשר מכלול האינטרסים מצדיק צמצום בהקצאת מקומות חנייה פטורים מאגרה, ההבחנה שנעשתה מותרת היא. הבחנה זו מביאה בחשבון הבדלים רלוונטיים בצורכי החנייה בין הדיירים לבעלי העסקים הפרטיים.

ההבחנה בין זיקתו של אדם לבית מגוריו לבין זיקתו לנכס העסקי, מבוססת בעיקרה על מידת השימוש בנכס, על אופי השימוש בו ועל היחס הרגשי והערכי המיוחד שבין אדם לביתו:

"זיקת המגורים מבטאת את הקשר המהותי שבין אדם לביתו לא רק במובן הפיזי, אלא את הקשר שבינו לבין מרכז חייו, הציר שסביבו סובבים חייו מבחינה מעשית, פיזית ורגשית" (ע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זית – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ [12], בעמ' 319).

כאשר שקלה העירייה את הסדרי החנייה, רשאית הייתה בגדר שקלול הערכים והאינטרסים, לתת משקל רב יותר לדרישותיהם של תושבי השכונות, שביקשו להתחשב בקשיים העומדים בפניהם כשהם מגיעים לביתם, שואפים להגיע אל המנוחה והנחלה, ונאלצים לבזבז זמן בחיפושי חנייה במרחק ניכר מסביבתם הקרובה. אמנם, גם לבעלי העסקים הפרטיים אינטרס כי יקלו עליהם בגישתם למקום עסקם, אך אין הזיקה לנכס העסקי זהה בעוצמתה לזיקתו של אדם למקום מגוריו. אופיים וטיבם של הזיקה ושל צורך החנייה הנלווה אליה הם נתונים רלוונטיים לעניין הסדרת החנייה. על כך יש להוסיף, כי השיקול של הפחתת צפיפות החנייה מתעלם אמנם מהנגישות הקלה של אדם לעסקו, אך מביא בחשבון אינטרסים אחרים של בעלי העסקים באזור והם האינטרסים הקשורים בצורך לאפשר לציבור הלקוחות הפוטנציאלי ולקהל הרחב להגיע לאותם מקומות עסקים.

בנסיבות אלה, ניתן לסכם ולומר, כי בעלי הזיקה הקניינית לנכסים באזור המוסדר מאובחנים מיתר תושבי העיר הנזקקים לחנייה, ויכולים היו להשתייך לקבוצת שוויון אחת. אולם בשל שיקולים מעשיים, קבוצה זו של בעלי זיקה קניינית לנכסים היא קבוצה גדולה מדי, ובשל מחסור במקומות חנייה צריך לצמצמה. מחמת צורך זה, קביעת קבוצה מצומצמת יותר המורכבת מן הדיירים באזור החנייה, כקבוצת השוויון הרלוונטית לעניין מתן העדיפות בחנייה, וההבחנה בינה לבין יתר המחזיקים בנכסים למטרות שאינן מגורים, נעשתה כדין. היא נעשתה לתכלית ראויה במסגרת סמכויותיה של העירייה, באופן מידתי ותוך שקילה ראויה של מכלול השיקולים הרלוונטיים, ולכן מותרת היא.

מעניין לציין כי השאלה שעומדת בפנינו בפרשה זו כבר הטרידה בתי-משפט במדינות אחרות. בארצות-הברית נדונה בבתי-משפט שונים שאלת מתן העדפה בחנייה לדיירים על פני קבוצות אחרות, לרבות שאלת מניעת החנייה מאחרים כליל, מתוך התחשבות בצורכי הדיירים, ברווחתם ובאיכות החיים שלהם. השאלה נבחנה באספקלריה חוקתית במסגרת הפגיעה בעקרון השוויון, הן בבתי-משפט מדינתיים והן בבתי-משפט פדרליים,  על-פי רמות הביקורת השיפוטית המקובלות שם לעניין הגבלת הפגיעה בשוויון.

מעניין במיוחד עניינו של חוק עזר עירוני שאסר חנייה על העובדים ועל שאר המבקרים באזור מעורב של מגורים, עסקים ומשרדים רבים, אך התיר חנייה לדיירים.

חוק העזר נפסל על-ידי בית-המשפט העליון של מדינת וירג'יניה, בנימוק כי ההבחנה בין הקבוצות הינה הפליה פסולה ובלתי חוקתית. בית-המשפט העליון של ארצות-הברית ביטל החלטה זו והשאיר את חוק העזר על כנו, בקובעו כי לא מדובר בהפלייה פסולה, כי אם בהבחנה מותרת.

“To reduce air pollution and other environmental effects of automobile commuting, a community reasonably may restrict on-street parking available to commuters, thus encouraging reliance on car pools and mass transit. The same goal is served by assuring convenient parking to residents who leave their cars at home during the day. A community may also decide that restrictions on the flow of outside traffic into particular residential areas would enhance the quality of life there by reducing noise, traffic hazards, and litter. By definition, discrimination against nonresidents would inhere in such restrictions.

The Constitution does not outlaw these social and environmental objectives, nor does it persume distinctions between residents and nonresidents of a local neighborhood to be invidious. The Equal Protection Clause requires only that the distinction drawn by an ordinance like Arlington’s rationally promote the regulation’s objectives” (Arlington Country Board v. Richards (1977) [25],
at p. 7).

ראו גם Love v. Borough of Stroudsburg (1991) [26] שבו בחן בית-המשפט העליון של מדינת פנסילבניה חוק עזר עירוני שהטיל הגבלות על זמן חנייה של מי שאינו תושב האזור. בית-המשפט, אישר את חוק העזר ברוב דעות, בנימוק כי ההבחנה מותרת היא, לאור המטרות הלגיטימיות שחוק העזר נועד להשיג: קידום הסדר הציבורי; הבטחת זרימת התנועה ושיפור איכות החיים והרווחה של הדיירים באזור.

  1. נוכח המסקנה שהגעתי אליה, לא ראיתי לדון בשאלה מה היה דין החלטת העירייה שלפנינו, אילו סברנו כי שתי הקבוצות של הדיירים ושל בעלי העסקים הן כה קרובות עד כי ההבחנה ביניהן אינה מספיק חדה, ועלולה להיחשב כפגיעה בזכות בעלי העסקים לשוויון. שאלה זו עלולה הייתה להתעורר נוכח העובדה שכבר נקבע פעמים רבות בפסיקתנו, כי השוויון אינו ערך מוחלט ואין הוא מעניק זכות מוחלטת. נקודת האיזון ההולמת לכל הסדר נורמטיבי עשויה להשתנות בהתאם למשקל שיש ליחס לאינטרסים העומדים מול ערך השוויון; שהרי לא כל איסור על הפליה הוא בעל אותה חומרה: הזכות לשוויון כשהיא ערך לעצמה וכשאין לה זיקה לזכות יסוד אחרת, היא זכות פגיעה יותר. אם השיקולים המתחרים הם שיקולים ענייניים וראויים מחד גיסא, והפגיעה בשוויון אינה יוצרת פגיעה בערכי יסוד אחרים מאידך גיסא, נקודת האיזון הראויה שתיקבע עשויה לנוע מן השוויון לעבר האינטרסים המתחרים (בג"ץ 246/81 אגודת דרך ארץ נ' רשות השידור [13], בעמ' 13 מפי השופט (כתוארו אז) ברק; בג"ץ 4541/94 מילר הנ"ל [10], בעמ' 132-133, מפי השופטת דורנר; בג"ץ 721/94 אל-על הנ"ל [6], בעמ' 760 ו-764, מפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק; בג"ץ 6051/95 רקנט הנ"ל [8], בעמ' 342-343, 350-352 מפי השופט זמיר).

מאחר שסבורה אני, בהתחשב בכל השיקולים שכבר פורטו, כי במקרה שלפנינו יכולים הדיירים להיחשב כקבוצת השוויון הרלוונטית לעניין מתן עדיפות בחנייה, לא ראיתי להכריע בשאלה לעיל.

  1. לסיכום הדיון בפרק זה רצוי להעיר כי קיומה של זכות קניינית בנכס אינה מלמדת בהכרח על כך שאי-מתן פטור מתשלום חנייה כשלעצמו, פוגע בזכות הקניין של בעלי העסקים באזור המוסדר. שאלת הפגיעה בזכות הקניין לא עמדה לפנינו. היא לא הועלתה ולא נדונה. אציין רק כי נוטה אני לחשוב שהשאלה אינה מתעוררת בעניין שלפנינו. זאת מאחר שלהיקף זכות הקניין המוגנת בדין, אף במשמעות הרחבה של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש גבול, וראוי שלא למתוח אותה אל מעבר לו. נוטה אני לדעה כי לבעל עסק באזור מוסדר ישנה ציפייה לקבלת פטור מאגרת חנייה, אך ציפייה זו אינה עולה כדי הזכות שקניינו לא ייפגע (השווה: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי [14], בעמ' 470 מפי השופט זמיר; בג"ץ 4806/94 ד.ש.א. איכות הסביבה בע"מ נ' שר האוצר [15], בעמ' 200-202 מפי השופט זמיר; וכן ראו רע"א 3527/96 אקסלברד נ' מנהל מס רכוש – אזור חדרה [16], בעמ' 408-409). מכל מקום, גם אילו סברתי כי יש בנסיבות שלפנינו פגיעה בזכות הקניין של בעלי העסקים באזור המוסדר, הפגיעה היא עקיפה ושולית בלבד ונוגעת רק בעקיפין לזכות הקניינית; פוגעת היא באפשרות להנאה מרבית מהנכס שבידי בעל הזכות הקניינית. יהא אשר יהא טיבה של הפגיעה, הרי על פניה – מידתית היא.

טענת הסבירות

  1. הטענה הנוספת של העותר היא, כי הסדר הפטור שניתן לדיירים בלבד אינו סביר, מן הטעם שיש ליד מקום עסקו בשעות היום מקומות חנייה בתשלום שאינם תפוסים, ומטעם זה ראוי היה להתחשב בו ובשכמותו.

אודה, כי מלכתחילה סברתי כי ייתכן שיש ממש בטענה זו, שהרי סבורה אני, כי לבעלי העסקים אינטרס ראוי לקבלת פטור מאגרה, אם התנאים מאפשרים זאת.

העירייה חולקת על כך כי יש אפשרות להוסיף מקומות חנייה פטורים ברחוב קק"ל בלי לפגוע בהסדר החנייה שבאזור כולו, אולם טענתה זו, כשהיא עומדת לעצמה, אינה משכנעת על-פי הנתונים המספריים המעודכנים שהעמידה לרשותנו לגבי מקומות החנייה באזור עסקו של העותר. בסופה של התלבטות, שוכנעתי מהטענה כי יש לראות את הסדר החנייה באזור עסקו של העותר, בהיבט של הסדר כולל.

בעניין זה הדגישה העירייה כי הסדר החנייה בשכונות קשור להסדר החנייה באזור מרכז העיר. במרכז העיר בעלי העסקים הם הרוב המכריע והתושבים הם המיעוט. לטענתה של העירייה, אם היא תידרש לתת פטור מאגרת חנייה לבעלי העסקים בשכונות, עלולים בעלי העסקים במרכז העיר לדרוש גם הם קבלת פטור מאגרה. מהלך כזה עלול לשבש את סדרי החנייה שנקבעו הן באזור מרכז העיר והן בשכונות הסמוכות לו, באופן ששוב תגדל מצוקת החנייה שעל הסדרתה מופקדת העירייה.

אין לנו סיבה לפקפק בטענה זו של המשיב, כי שינוי האיזון בהסדרי החנייה בשכונות הקרובות למרכז העיר עלול להביא לקריסת ההסדר שהושג במרכז העיר, שהוא הבעייתי ביותר.

כידוע, אין אחדות דעים בשאלת היקפה ומידתה של אי-הסבירות המצדיקה התערבותו של בית-המשפט לפסילת חוק עזר. יש המבחינים ודורשים מידה בולטת יותר של חריגה מסבירות – אי-סבירות קיצונית – כאשר בית-המשפט שוקל חוקיותה של חקיקת משנה, להבדיל מבחינתה של החלטה מינהלית בעניין אינדיווידואלי, שאז די באי-סבירות מהותית החורגת ממיתחם הסבירות (בג"ץ 98/54 לזרוביץ נ' המפקח על המזונות, ירושלים [17], בעמ' 48 וכן ע"א 311/57 היועץ המשפטי נ' דיזנגוף ושות' (שיט) בע"מ [18], בעמ' 1039 מפי השופט ברנזון; בג"ץ 428/72 בונה נ' עירית תל-אביב-יפו [19], בעמ' 398 מפי השופט עציוני; בג"ץ 156/75 דקה נ' שר התחבורה [20], בעמ' 103 מפי השופט (כתוארו אז) שמגר; בג"ץ 6290/93 זילכה נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות [21], בעמ' 638, מפי השופט אור; בג"ץ 7351/95 נבואני נ' השר לענייני דתות [22], בעמ' 102-103). כיום יש החולקים על הבחנה זו (ראו השופט (כתוארו אז) ברק בבג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור (להלן – בג"ץ 389/80 דפי זהב [23]), בעמ' 443-444; וכן ראו א' זמיר "עילת אי-הסבירות  במשפט המינהלי" [29], בעמ' 319-323). שאלת השוני בהיקף הביקורת בגין אי-סבירות אם וככל שיש בה ממש – ואני מסופקת בכך – אינה מתעוררת בעניין שלפנינו.

הסבירות המהותית נבחנת על-פי מבחנים אובייקטיביים, כאשר ניתן משקל הולם לכל אחד מהאינטרסים השונים הרלוונטיים לנורמה שנקבעה (ראו בג"ץ 389/80 דפי זהב הנ"ל [23], בעמ' 437-447 מפי השופט (כתוארו אז) ברק, וההפניות המופיעות שם וכן ראו י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב) [27], בעמ' 768-769).

קביעת הסדרי חנייה מחייבת מומחיות ומקצועיות ושקילת נתונים רבים, תוך הבאה בחשבון של הצרכים השונים של העיר ותושביה, וקביעת יחס הולם ביניהם על-פי משקלו של כל שיקול. אין לומר כי קיים רק פתרון אחד המסדיר באופן ראוי את הסדרי החנייה. עשויים להיות פתרונות שונים בנושא זה, המצויים בגדר מיתחם הסבירות. במקומות שונים נמצאו פתרונות שונים לבעיה (ראו סקירה של פתרונות אפשריים בא' סלומון התנהגות חניה במרכז ירושלים [29], בעמ' 5-4 וכן ראו S. Plowden Towns against Traffic [30], at pp. 150-151).

הפתרון שלפיו ניתן פטור מאגרה רק לדיירים, מקובל ברוב הרשויות המקומיות בארץ (ראו, למשל: את סעיף 4 לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ד-1983; סעיף 17 לחוק עזר לחיפה (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ה-1985; סעיף 4 לחוק עזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), תשנ"א-1991).

בעניין שלפנינו, נוכח מספר מקומות החנייה המוגבלים בשכונות; בהתחשב בקירבתן של השכונות למרכז העיר ובהתחשב בצורך לראייה כוללת של ההסדר אין לומר כי נפל פגם בשיקולי העירייה שיש בו כדי לפסול את ההוראה בחוק העזר, המעדיפה את התושבים המתגוררים באזור על פני בעלי העסקים שבו. כשכך הדבר, לא יראה בית-המשפט להתערב ולשים שיקול-דעתו במקום שיקול-הדעת של הרשות (השווה בג"ץ 341/81 מושב בית-עובד מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' המפקח על התעבורה [24], בעמ' 355-356, מפי השופט (כתוארו אז) ברק).

אעיר לבסוף, כי בתצהירה הנוסף אישרה העירייה שבמסגרת בחינה מחודשת של האזור המוסדר, תוך הפקת לקחים מההסדר, שחררה מספר רב יותר של מקומות חנייה מתשלום. בחינה מחודשת של המצב מדי פעם על-פי השינויים העדכניים באזור, במגמה לבחון שחרור מקומות רבים יותר כפנויים מתשלום ומהגבלת זמן חנייה – במיוחד בשעות היום שבהן נוכחות הדיירים בבתיהם מופחתת – עשויה להיטיב עם בעלי העסקים שההסדר הנוכחי בוודאי מכביד עליהם. לפיכך, בחלוף תקופת זמן משמעותית נכון יהיה לשוב ולבחון אם הסדרי חנייה שנקבעו על-פי נתונים הטובים לשעתם, עדיין תקפים הן בהיבט אזורי והן בהיבט כולל של צורכי העיר. אין בהערתי זו כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי, כי יש לדחות את העתירה.

אשר-על-כן, דין העתירה להידחות.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

הנשיא א' ברק

אני מסכים.

השופט ח' אריאל

כסבור הייתי כי ראוי היה ליתן צו לצורך קביעת הסדר חנייה חופשית לעותר ולשכמותו, אולם שוכנעתי מדבריה של חברתי הנכבדה השופטת ביניש, כי ההוראות המסדירות את החנייה אינן כה בלתי סבירות או מפלות עד כדי הצדקה להתערבות בית-משפט זה.

עם זאת, אני מצטרף למשאלתה כי בעתיד, אולי הקרוב, יימצא הסדר מניח את הדעת שיקל על העותר ועל שאר בעלי העסקים.

ראוי שהעירייה תיתן דעתה ותבדוק גם אפשרות לקבוע הסדר מיוחד לבעלי העסקים, שינוע בין ההסדר לדיירים לבין ההסדר למועסקים.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ביניש.

ניתן היום, כ"ד באייר תשנ"ט (10.5.1999).

נתקלת בבעיה, אנחנו כאן לעזור לך לפתור לך אותה

אנחנו נמצאים לעזור לך 24 שעות ביממה
חברה לשיווק ופרסום חברה לשיווק ופרסום