הגעת למקום הנכון אנחנו כאן כדי לעזור

פרשת סעיד – תאונת דרכים

הנהג זוכה על-ידי בית משפט השלום לתעבורה מהעבירה של גרימת מוות בחוסר זהירות אגב נהיגת רכב, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וסעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

ערעור על הזיכוי נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי; הוברר, כי בעת ניסיון עקיפה של משאית, שנסעה לפניו, סטה הרכב בו נהג המשיב לשמאל הדרך, ומכונית שנסעה מולו במהירות גבוהה ונהגה לא היה בעל רישיון נהיגה סטתה לשמאל הדרך, פגעה בדופן המשאית, ובתאונה ניספו הנהג חסר הרישיון ושלושה מנוסעיו. בית המשפט המחוזי גרס, כי ברשלנותו הגסה של הנהג, שניספה, היה משום ניתוק הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המשיב לתוצאה הקטלנית. מכאן הערעור לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון פסק:

א. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים של בית המשפט, אשר שמע את העדים, אולם כאשר מתגלית טעות גלויה וברורה, שביטויה במסקנה מוטעית, המוסקת ממערכת הראיות רשאי בית המשפט לבחון מחדש גם את המימצא הקשור בכך.

ב. (1) כל אימת שנהג עוקף מכונית, הנוסעת לפניו, הרי חובתו העיקרית והמרכזית היא, שלא להפריע לתנועה הבאה ממול, ואין הוא רשאי לבצע עקיפה, אף אם הכביש פנוי לפניו, אלא אם יש לו ראיה ברורה למרחק מתאים, המבטיחה שלא תבוא תנועה פתאומית ממול בכיוון הנגדי.

(2) הסיכון של חסימת הדרך הוא איפוא בגדר הצפייה המרכזית, החייבת לקנן במחשבתו של הנהג המבצע עקיפה, ולעניין זה עליו להבין בחשבון את הנהגים לסוגיהם המשתמשים בדרכים, וביניהם אלה שרכבם מתנהל לאיטו, ואלו האחרים המסיעים רכבם במהירות העולה על זו המותרת בתקנות.

בעיקרו של דבר, השאלה הקובעת באמת היא, מה היווה את הגורם, או את אחד הגורמים, לתאונה בעת התרחשותה. בהקשר זה הקשר העובדתי גרידא, כשהוא ניצב לבדו, הוא חסר נפקות. המבחן הקובע הוא, אם הקשר, בסופו של דבר, הבשיל לקשר משפטי, לפי המבחן הנורמטיבי של צפיות.

 

 

ערעור פלילי מס' 482/83

 

מדינת ישראל

נגד

סלים יוסף סעיד

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

[18.3.84, 31.5.84]

לפני הנשיא מ' שמגר

המשנה לנשיא מ' בן-פורת והשופט מ' בייסקי

 

פסק-דין

 

הנשיא מ' שמגר: .1ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר בו נדחה ערעורה של המדינה על פסק-דינו של בית-משפט השלום בעפולה, שזיכה את המשיב מן העבירה של גרימת מוות על-ידי חוסר זהירות תוך כדי נהיגת רכב, לפי סעיף 304לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וסעיף 64לפקודת התעבורה [נוסח חדש].

.2אלו עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המשיב נהג ביום 9.8.74, סמוך לשעה 30:14, במונית, שהייתה בדרכה מעפולה לטבריה. הוא ביקש לעקוף משאית, שנסעה לפניו, וסטה, על-כן, לשמאלו של הכביש, כדי להתחיל בעקיפה. אותה עת נעה מולו מכונית פרטית, וכאשר זו הבחינה במונית, סטתה לצד שמאל של הכביש מכיוון נסיעתה והתנגשה בדופן שמאל של המשאית, אשר נסעה, כאמור, לפני המונית, ולאחר מכן גם במונית. כתוצאה מכך נהרגו נהג המכונית הפרטית ושלושה מנוסעיה, ונוסע נוסף נפצע קשה.

בית-משפט השלום קבע, כי מהירות הנסיעה של המשיב הייתה כ- 44קמ"ש, בו בזמן שהמכונית שבאה ממול נסעה במהירות גבוהה, אותה העריך מומחה מטעם הסניגוריה ב- 120קמ"ש. כן קבע בית-משפט השלום, כי עובר לתאונה נהג המשיב בצדו השמאלי של הכביש מבחינת כיוון נסיעתו, לפחות לאורך 20מ', אולם עובר לתאונה לא היה המשיב בשלב ביצוע העקיפה אלא אך בתחילתה.

.3בית-משפט השלום קבע, כי התאונה נגרמה עקב מהירות הנסיעה של המכונית הפרטית וסטייתה ממסלולה ועקב זאת שנהג המכונית לא היה בעל רישיון נהיגה.

עם זאת הסיק שופט השלום, כי המשיב התרשל בכך, שנסע בצד שמאל של הכביש בניסיון לעקוף את המשאית, וכי נסיעתו זו הייתה, בנסיבות העניין, בגדר נהיגה בקלות ראש, בהתחשב בכל הנסיבות, ועלולה הייתה לגרום להפרעה או לסיכון. על-כן ראה בית-משפט השלום להרשיע את המשיב בעבירות על תקנות 21(ג) ו- 40לתקנות התעבורה, תשכ"א- .1961אשר לתאונה, ציין בית-משפט השלום, כי המדובר ברשלנות גבוהה וחמורה של נהג המכונית הפרטית, שהסיע את המכונית, כאמור, ללא רישיון נהיגה, ונסע בירידה בעלת שיפוע של % 2במהירות של 120קמ"ש לפחות. הנסיעה ללא רישיון נהיגה היוותה רשלנות חמורה ביותר, שגבלה באי-איכפתיות לתוצאה, ובלשון הערכאה הראשונה – הייתה כמעט התאבדות. אלו דברים שהמשיב לא צריך היה לצפות, ועל-כן היה בהם כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המשיב לבין התאונה.

בית המשפט המחוזי, לפניו התברר ערעור המדינה, הגיע אף הוא לכלל מסקנה, כי היה במעשיו של נהג המכונית הפרטית כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המשיב לבין אירוע התאונה. אף הוא הפנה למהירות הנסיעה של מי שנהג ללא רישיון, וראה בה רשלנות בדרגה גבוהה (gross negligence). ברשלנות, כאמור, היה מעשה מזיק, השולל את קיום הקשר הסיבתי. על-כן נדחה הערעור של המדינה, ועל כך הערעור ברשות שלפנינו.

 

.4מסקנותיה של הערכאה הראשונה אינן מקובלות עליי.

מן הבחינה העובדתית קבע בית-משפט השלום מימצא אשר לא התיישב עם העדויות, אשר הושמעו בפני הערכאה הראשונה. אני ער לכך, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב במימצאים עובדתיים של בית המשפט אשר שמע את העדים, אולם כאשר מתגלית טעות גלויה וברורה, שביטויה במסקנה מוטעית המוסקת ממערכת הראיות. רשאי בית המשפט לבחון מחדש גם את המימצא הקשור בכך, הוא שאירע במקרה דנן, שניים מנוסעי המונית, בה נהג המשיב, העידו, כי בעת התאונה היתה המונית כבר בשלב ביצוע העקיפה, ולא כעשרים מטר מאחורי המשאית, כפי שהסיק בית-משפט השלום. העדה יונינה איש-שלום העידה, כי המונית – "התיישרה" כבר לצד המשאית, וכי אז הופיעה ממול המכונית הפרטית. גם בחקירה הנגדית שבה והבהירה העדה, כי המונית נמצאה בעת התאונה במקביל למשאית. היא הוסיפה והסבירה, כי הסתכלה על אופן הנהיגה, מאחר שעברה כבר בעבר תאונת דרכים, ועל-כן היא נוהגת לעקוב אחר צורת נסיעתו של הנהג. גם עד נוסף, יהודה אסרף, אישר גירסה זו, אך בית המשפט לא היה מוכן לסמוך גם עליו, אלא החליט לקבל את גירסת המשיב, לפיה היה כעשרים מטר מאחורי המשאית.

ייתכן שלא היה מקום להתערב במימצא זה, על-אף דבריה הברורים והחד-משמעיים של יונינה איש-שלום, לו אך הציב בית-משפט השלום גירסה מול גירסה, והחליט לבכר את דברי הנהג; לדבריו, מתיישבים דברי הנהג עם הצילומים שהוגשו מטעם התביעה, המתארים את מצב המכוניות אחרי ההתנגשות ואשר – "בהם נראית המונית הרחק מאחורי המשאית".

בנסיבות העניין אין הצילום האמור מוכיח מאומה באשר למקום הימצאה של המונית בעת התאונה.

המכונית הפרטית פגעה תחילה בדופן השמאלי של המשאית ואחר כך גם פגיעה קלה יותר במונית, אשר סטתה עובר לתאונה סטיה רבה יותר שמאלה. מקומם של כלי הרכב לאחר התאונה איננו בגדר הקפאה של מצבים שנוצרו בעת התאונה. הדבר תלוי, למשל, בעוצמת הבלימה, אשר היתה חזקה מאוד ככל שהדבר מתייחס לנהג המונית (סוף עמ' 12לפרוטוקול) ולהשפעה של ההתנגשות על כיוון הנסיעה.

הווה אומר, אם האמון בדברי הנהג התבסס רק על הצילומים, ואם זאת הסיבה בעטיה נדחו דבריה החד-משמעיים של העדה איש-שלום, שנתמכו גם על­ידי העד אסרף, הרי אין מקום לקבל מימצאו של בית המשפט בנקודה זו. התוצאה הנגזרת מכך היא, כי תמונת המצב עובר לתאונה, כפי שהיא מצטיירת לפנינו, היא, שמשאית נסעה מצדו הימני של הכביש, ולצדה בצד השמאלי של הכביש נסעה המונית הנהוגה בידי המשיב, שהייתה בשלב של עקיפה.

במלים אחרות, לא נותר מקום למעבר של מכונית הבאה ממול, אלא אם כן היו שתי המכוניות, היינו המשאית והמונית, פונות לשולי הכביש ומשאירות מסלול למעבר ביניהן, אולם על כך לא יכול היה, כמובן, נהג המכונית הפרטית לסמוך, וברור גם, שלא יכול היה לדעת מראש אם תהיה נכונות לסטיה, כאמור, ואם היא תוכל להיעשות מבעוד מועד. הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא, כי על-ידי סטייתו לשמאל הכביש ועל-ידי תחילת העקיפה חסם המשיב את הכביש בפני רכב שבא ממול. תגובתו של כלי הרכב, שבא ממול, הייתה, על-כן, מושפעת, בראש ובראשונה, מן העובדה המרכזית בה הוא נפגש, והיא חסימת דרכו. מהירות הנסיעה של המכונית הפרטית או כושר הנהיגה של הנהג יכלו, כמובן, להשפיע על עוצמת ההתנגשות או על התושיה במצבים מביכים וקשים, לפי העניין, אולם לא היה בהם כדי להוליד את הגורם המרכזי, בעטיו חיפשה המכונית מפלט מן המבוי הסתום, אליו נקלעה עקב חסימת דרכה.

.5כל אימת שנהג עוקף מכונית, הנוסעת לפניו, הרי חובתו העיקרית והמרכזית היא, שלא להפריע לתנועה הבאה ממול, ואין הוא רשאי לבצע עקיפה, אף אם הכביש פנוי לפניו, אלא אם יש לו ראיה ברורה למרחק מתאים, המבטיחה שלא תבוא תנועה פתאומית ממול בכיוון הנגדי, בשעה שהוא חוסם את דרכה על-ידי ביצוע העקיפה, לפני שיספיק להשלים את העקיפה בביטחון. הסיכון של חסימת הדרך הוא איפוא בגדר הצפייה המרכזית, החייבת לקנן במחשבתו של הנהג המבצע עקיפה, ולעניין זה עליו להביא בחשבון את הנהגים לסוגיהם המשתמשים בדרכים, וביניהם אלה שרכבם מתנהל לאיטו, ואלו האחרים המסיעים רכבם במהירות העולה על זו המותרת על-פי התקנות.

אגב, לאור דברים אלה, לא הייתי מגיע למסקנה שונה גם לולא ראיתי מקום להשיג על מימצאיה של הערכאה הראשונה; לו נסע המשיב במסלולו השמאלי בעת שהגיע הרכב ממול, גם בלי שניסה לעקוף את הרכב שלפניו, הייתה מסקנתי זהה, ובהקשר זה מקובלים עליי דברי חברי הנכבד השופט בייסקי.

נהג, הסוטה עם רכבו מנתיב נסיעתו באופן העלול לגרום להפרעה או לסיכון לתנועה הבאה מולו, ואשר מביא על-ידי כך לסתימת נתיב הנסיעה הנגדי ולהתנגשותו של הרכב הבא ממול עם הרכב הנעקף, איננו עובר רק עבירה על תקנה 40לתקנות התעבורה, אלא גם נושא באחריות לתאונה, בין לבדו ובין בנוסף לאחרים, הכול בהתאם לנסיבות העניין.

במה דברים אמורים; בית-משפט זה הבהיר הבהר היטב בע"פ 402/75 [1], כי מעשה רשלנות של אחר אין בו, כשלעצמו, כדי לשחרר מאחריות פלילית את מי שעושה מעשה של הפרת חובת זהירות, אשר כתוצאה ממנו נגרם נזק כאשר חייב היה לחזות מראש, כי המעשה או המחדל עשויים להזיק, וכי אדם אחר עלול להיפגע ולסבול נזק. מעשה רשלנות, ותהיה זו אף רשלנות בדרגה גבוהה של מאן-דהוא אחר, אין בו, כשלעצמו, בשל חומרתו, כדי לשחרר מאחריות אם הגורם הרשלני הראשוני חייב היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות כאמור (פרופ' ש' ז' פלר, "מהות הגורם המתערב הזר והשלכותיו על הקשר הסיבתי" משפטים ו (תשל"ה-ל"ו) 30-72). ההסתמכות של בית המשפט המחוזי על דברים שנאמרו בע"א 23/61, 26, 172, 287, 300(המ' 546/61) [2], בעמ' 467-469, לא הייתה, על-כן, במקומה ובזמנה.

סיכומו של דבר, חסימת הכביש על-ידי המשיב הייתה בגדר גורם, אשר בלעדיו התאונה לא היתה מתרחשת. חומרת מעשהו של הנהג המנוח של המכונית הפרטית, שנהג במהירות וללא רישיון נהיגה, לא היה בה, בנסיבותיו העובדתיות של מקרה זה, כדי לסלק את הקשר הסיבתי המהותי בין הסטיה שמאלה, כאשר הכביש אינו פנוי, לבין התנגשות כלי הרכב. המשיב, הוא שיצר את המצב המסוכן ומעשהו (סטיה וחסימה) היה בגדר גורם סיבתי לקרות התאונה, היינו, לגרימת ההתנגשות והפגיעות בגוף ובחומר שבעקבותיה. לעניין זה אין חשיבות לכך שגם המנוח תרם משלו, על-ידי מעשיו, לקרות התאונה הקטלנית. בנסיבות שנוצרו על-ידי מעשהו של המשיב חייב היה לצפות לכך, שיבוא רכב ממול, אשר לא ייוותר מקום למעברו. העובדה, שהרכב שיבוא ממול יסע מהר או לאט, לא היה בה כדי להוסיף או לגרוע בנסיבותיו של העניין, בו לא יכול היה המשיב להשלים את העקיפה בביטחה בעוד מועד, בלי לסכן אחרים בשלב כלשהו משלבי העקיפה.

אשר-על-כן הייתי מקבל את הערעור ומחייב את המשיב בעבירה על סעיפים 304לחוק העונשין ו- 64לפקודת התעבורה [נוסח חדש], ומחזיר את התיק לבית-משפט השלום בעפולה לשם גזירת עונשו של המשיב.

המשנה לנשיא מ' בן-פורת: גם לדעתי נשמר, במקרה שלפנינו, הקשר הסיבתי בין רשלנותו של המשיב לבין התאונה, מהטעמים שבוארו על-ידי חבריי הנכבדים, הנשיא שמגר והשופט בייסקי. כן מסכימה אני להערותיו של השופט בייסקי לגבי הרקע העובדתי, ומצרפת בעניין זה דעתי לדעתו.

יחד עם זאת אני מסתייגת מהכלל המוזכר בחוות-דעתו של חברי הנכבד השופט בייסקי והמבוסס על השקפתו של פרופסור ש' ז' פלר במאמרו "השפעת מהות הגורם המתערב הזר על האחריות הפלילית – חזרה לגישה המיושנת?" הפרקליט לה (תשמ"ג-מ"ד) 396, בעמ' 402, לפיו לעניין מבחן הצפיות –

"השאלה איננה נורמאטיבית – מה 'חייב' יוצר מצב מסוכן לצפות מראש, אלא מה הוא (ההדגשה שלי – מ' ב"פ) 'יכול' היה לצפות מראש באורח סביר…".

לפי ההשקפה המקובלת בפסיקה אין כלל ספק, שמדובר בהתנהגות נורמטיבית מובהקת, כוונת המחוקק, כפי שפורשה בהלכה הפסוקה, היא, שהחברה אינה יכולה להרשות לעצמה להתחשב בתכונותיו של האדם הבלתי או התת-סביר, ועל אדם כזה לשלם את מחיר תפיסתו, או התמצאותו, הלקויה. דווקא חובה זו, שהמחוקק קבע בסעיפים 35ו- 36לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (המיושם גם בדיני העונשין כאשר מדובר בעבירת רשלנות), גרמה להוגי דעות לכפור בתיאוריה, הרווחת לעתים, כאילו דבק בהכרח אשם

"מוסרי" במי שנוהג ברשלנות. ראה bayles and b. Chapman, justice, rights . M 2( 1983,boston) and tort law:

A major problem confronting moral theorists trying" that .to justify tort law is the objective standard of negligence Avoid the accident. It does not ask whether the defendant was standard is what a reasonably prudent person would have done to Mentally capable of complying with that standard. Defendants Capable if that was less than what a reasonably prudent person cannot succesfully argue thay did the best of which they were ."would have done וכן בספרם של המלומדים g. Williams and b. Hepple, foundations 96( 1976,london) of the law of tort:

…Liability for negligence is synonymous with" on normal blameworthiness. On the one hand, some of those who are at; fault escape liability because of the absence of a legal duty The other hand, the morally innocent may be condemned to pay Care of the 'resonable man' is today applied indiscriminately to enormous sums by way of damages. This is because the standard of

Such as momentary lack of- . A wide range of human errors"attention or an infortunate rection to danger

לשון אחר, כלל לא יניחו לנתבע להוכיח את אי-סבירותו הסובייקטיבית ואת אי-יכולתו עקב כך להתנהג לפי הנורמה הנדרשת ממנו. העובדה, שהוא אינו "יכול לצפות מראש באורח סביר", לא תשמש לו הגנה.

הלך מחשבתי תואם את ההלכה, שנפסקה בע"פ 186/80 [3]. אביא קטע, המצוי שם, בעמ' 777:

"צפיות זו אינה רק צפיות 'טכנית' אלא גם צפיות 'מהותית'. השאלה אינה רק אם אדם סביר יכול לצפות לגרימת נזק בשל סטייה מרמת הזהירות, אלא השאלה היא גם אם אדם סביר צריך לצפות לגרימת נזק בשל אי-נקיטת אמצעי זהירות" (ההדגשות שלי – מ' ב"פ).

כל שביקשתי להדגיש בדבריי הוא, שמדובר בחובה. היינו, במה שהנתבע צריך לצפות, כנורמה התנהגותית לפי קנה-מידה של האדם הסביר, ולא במה ש"הוא", הנתבע, "יכול" היה לצפות מראש באורח סביר, כלשון המחבר הנכבד. אגב, הביטוי "חובה" ("וניתוק הקשר הסיבתי") מופיע פעמים אחדות גם בדברי הנשיא דהיום שמגר בע"פ 402/75 [1], כולל הקטע שצוטט במאמר גופו (פלר, במאמרו הנ"ל, בהפרקליט לה, בעמ' 400), אם כי המחבר הנכבד – לדעתי, בצדק רב – גומר עליו את ההלל. ברצוני להעיר, כי גם בע"א 755/76 [4], בעמ' 663ננקטה לשון "חובה".

כמו כן הלכה פסוקה היא, שבדיני העונשין משתמשים, לעניין המעסיק אותנו, באותן אמות-מידה כמו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כנובע מע"פ 186/80 [3] הנ"ל וכן בע"פ 402/75 [1] הנ"ל. זוהי הלכה רבת שנים המושרשת היטב (ועל-כן, לשם שינויה דרושה התערבות המחוקק).

ברצוני גם להתייחס להשקפתו של פרופ' פלר – השקפה המקובלת גם על חברי הנכבד השופט בייסקי – לפיה "הרעיון המרכזי שעליו מבוססת הגישה החדשה היא שהזיקה הסיבתית, במידה שהיא קיימת ומיצתה את עצמה, איננה עוד ניתנת לניתוק או הפסקה" (המאמר הנ"ל, בעמ' 400).

נראה לי, שבעיקרו של דבר, השאלה הקובעת באמת, היא, מה היווה את הגורם, או את אחד הגורמים, לתאונה, בעת התרחשותה. אם ראובן שכח למלא את מיכל רכבו בדלק המספיק לנסיעה שתיכנן, ברור שנהג בצורה שאדם סביר לא היה נוהג כמוהו, ומכאן שהתרשל. בהרגישו לפתע שהדלק אזל, הוא ניסה להטות את רכבו לצד הדרך שלשמאלו (כגון, במאמץ להגיע לשוליים המצויים רק שם), אך נתקע בלי יכולת לזוז תוך חסימת שליש המסלול. ברור, שהחניה טומנת בחובה סכנות למיניהן לכלי רכב הנעים באותו מסלול.

אם בנסיבות דלעיל התנגש אופנוע ברכב החונה, כאשר הראות הייתה טובה, הכביש תקין וריק, ולרשות נוהג האופנוע עמד במסלול נסיעתו מרחב של כמה מטרים, דעתי היא, שנהיגתו שלו (של הנפגע) היוותה את הגורם הבלעדי לאירוע התאונה. קיים אמנם קשר סיבתי בין רשלנותו של הנהג הנ"ל (ראובן) לבין אירוע התאונה, אך זהו קשר סיבתי במובן causa sine qua nonולא במובן – ,causa causansשהוא המבחן הקובע. הקשר העובדתי גרידא, כשהוא ניצב לבדו, הוא חסר נפקות, שהרי גם בעת התנגשות ברכב הנוסע כדין במסלולו שלו, נוצר "קשר" כזה. המבחן הקובע הוא, אם הקשר, בסופו של דבר, הבשיל לקשר משפטי (לפי המבחן הנורמטיבי של צפיות, כמבואר לעיל). נוהגים לבטא את אי-הבשלת הקשר לקשר משפטי (בין היתר) בצורות הבאות:

 

א. שהקשר הסיבתי-משפטי כלל לא נוצר;

ב. שהקשר הסיבתי "נותק". הנה כי כן מצינו, למשל, ביטוי ברוח ההתבטאות השנייה ("ניתוק הקשר הסיבתי") בע"פ 402/75 [1] הנ"ל, ובחוות -דעתו הנוכחית של הנשיא הנכבד (שם נאמר שהקשר "סולק"). למען הדיוק רצוי, אמנם, להעדיף את ההתבטאות הראשונה, אך ההבדל, כל עוד הכוונה ברורה – נראה לי סמנטי גרידא.

לגבי הערתו של המחבר הנכבד, שדעתו של כבוד השופט ח' כהן – לפיה גם רשלנות רבתי תמיד צפויה (כולל כל פורענות אחרת המתרחשת בכבישים) –

אינה דעת מיעוט (כהשקפתי), ברצוני לציין, שלא הצלחתי למצוא אף דעה דומה אצל שופט אחר מקרב שופטיו של בית-משפט זה. אשר לי, גישתי הוסברה, אם כי בקיצור לשון, בע"פ 737/81 [5], בעמ' 608, במלים אלה: "אין דורשים מנהג סביר לחזות מראש רשלנות רבתי מצד נהג אחר (להבדיל, למשל, מצד ילדים, או מקרים חריגים אחרים, שאינם לענייננו)".

לשון אחר, אין זה כלל-בל-יעבור, שרשלנות רבתי אינה בתחום צפיותיו של האדם הסביר בשום מקרה, והרבה תלוי בנסיבותיו של המקרה הנתון. גישה זו עולה, למיטב הבנתי, בקנה אחד עם זו המבוארת בע"פ 402/75 [1] הנ"ל וגם בע"א 92/71 [6], בעמ' 602מול האות ה.

 

כאמור, גם דעתי היא, שדין הערעור להתקבל.

השופט מ' בייסקי: .1בפיסקה 4מחוות-דעתו מגיע חברי המכובד, הנשיא, למסקנה, כי במימצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה מתגלית טעות גלויה ביחס למקום הימצאה של המונית בעת התאונה בהשוואה עם המשאית, וטעות כזו מצדיקה, כידוע, לפעמים בחינה מחדש של מימצא, הקשור בכך, על-ידי ערכאת הערעור, אשר כרגיל אינה נוטה להתערב במימצאים העובדתיים, כפי שנקבעו על-ידי הערכאה, אשר שמעה את הראיות.

אכן, גם לי נראה, כי טעות זו אמנם מתגלית על-פני הכרעת הדין, ואיני רואה צורך להוסיף על הנמקתו של הנשיא המכובד, כי מהראיות האובייקטיביות עולה, כי המשאית נסעה בצדו הימני של הכביש, ולצדה, בצד השמאלי של הכביש, נסעה המונית, הנהוגה על-ידי המשיב, כשזו כבר בשלב של עקיפה. אציין רק, כי מצב זה מוצא תימוכין גם בסימני הבילום, שהם, בדרך כלל, סימן אובייקטיבי.

ואולם מאחר שבאת-כוח המדינה, עורכת הדין הגב' בייניש, טענה לפנינו, תוך היצמדות למימצאים, אשר נקבעו (כנראה בטעות) על-ידי הערכאה הראשונה ואומצו על-ידי בית המשפט המחוזי, והזמינה אותנו לקבל את הערעור על-פי המימצא, כי המונית נסעה מצדו השמאלי של הכביש, מאחורי המשאית, במרחק של כ- 20מטרים ממנה, תוך כדי ניסיון עקיפה, אבחן אף אני את המסקנה, המתבקשת מסיטואציה שכזו, בהנחה כי כך היו פני הדברים. שכן, אם צודקת באת-כוח המדינה בטיעונה, דין הערעור להתקבל, אף בלי התערבות במימצא עובדתי כלשהו, ויש צורך להעמיד את ההלכה על מכונה.

.2אין חולק על כך, כי רחבו של הכביש במקום התאונה הוא 7.20מטרים, ולנהיגה שוטפת ובטוחה אין לרחבו מקום ליותר מאשר למכונית אחת לכל כיוון, שכן, אין דרכם של כלי רכב לנוע בצמידות לשוליים.

משיצא המשיב עם מוניתו אל הנתיב השמאלי של הכביש, ולו רק כדי לבחון את האפשרות לעקוף את המשאית, הרי שממילא חסם את הנתיב המיועד לנסיעת כלי רכב מכיוון הנגדי; המשיב לא הסתפק בבחינת השטח על-ידי הצצה תוך סטיה מועטת שמאלה, אלא המימצא שנקבע אומר, כי הוא נסע כל כולו מצדו השמאלי של הכביש. וכאן יש להוסיף עובדה חמורה מבחינתו של המשיב. אומר הוא בעדותו: "כשראיתי את הפרטית לראשונה היא היתה בערך במרחק 200מטר ממני, הפרטית נסעה כבר בסטייה כשראיתי אותה לראשונה. הפרטית היתה בצד הימני של כיוון נסיעתה בהתחלה והיא שטתה (?) ישר כשראיתי".

על-פי המימצא, כי במצב נסיעה בנתיב השמאלי של הכביש בכיוון נסיעתו הוא היה כ- 20מטר מאחורי המשאית, אין להבין, והמשיב לא נתן כל הסבר לכך, מדוע הוא לא חזר לנתיב הימני בכיוון נסיעתו, על-מנת לא לחסום את דרכה של המכונית, הבאה ממול, בה הבחין, לדבריו, בהיותה במרחק 200מטרים ממנו.

בעצם יציאתו אל הנתיב השמאלי, בלי להיות בטוח, כי יוכל לבצע עקיפת המשאית בביטחה, הוא יצר מכשול לתנועה הבאה מהכיוון הנגדי, אף שהיה לו שדה ראייה למרחק די והותר. וההישארות בנתיב השמאלי, בלי אף לנסות לחזור לזה הימני, עוד מחמירה צורת נהיגתו. לדעתי, גירסתו של המשיב, כי הוא נסע מאחורי המשאית כ- 20מטרים, לא רק שאינה משנה פני הדברים, אלא אפילו מחמירה את הנסיבות.

בסופו של דבר – מה לי נסיעה בצדי המשאית ובאופן פרללי לה, ומה לי נסיעה 20מטרים מאחוריה, כאשר על-פי כל אחת הסיטואציות האמורות, חסימת הנתיב המיועד לתנועה הנגדית היתה מוחלטת; ומכאן גם אחריותו לתאונה, בין אחריות בלעדית ובין מחמת גורם נוסף.

.3ומכאן אל המימצאים ביחס לנהג המכונית הפרטית, שעל-פיהם הגיעו הערכאות הקודמות למסקנה, כי אלה ניתקו את הקשר הסיבתי מאחריותו של המשיב לתאונה; ואלה הם שלושה: מהירות נהיגתו, היעדר רישיון נהיגה וסטייתו שמאלה בכיוון נסיעתו, אף בהקשר זה אין אני מציע להתערב במימצאים, הגם שבראיות אין למצוא כל בסיס אובייקטיבי לקביעה, כי הוא נהג במהירות 120קמ"ש. המומחה מוגילבקין דיבר על אומדן לאחר מעשה, ותו לא. ייתכן שמהירות הנסיעה תרמה להעדר תגובה רציונלית מהירה או אפילו מנעה ירידה לשוליים בכיוון הנסיעה; ואולם גורם התאונה העיקרי (וייתכן אף הבלעדי) היה לכתחילה, ונשאר עד הסוף, חסימת נתיב הנסיעה המיועד למכונית הפרטית, שחסם המשיב, במצב זה נמצא נהג המכונית הפרטית במילכוד שיצר המשיב; ייתכן, כי הסטיה שמאלה לא היתה שקולה ואולי אף פזיזה, כשלא נותר רווח מספיק לעבור באמצע, בין המשאית לבין המונית; אבל גם המשך נהיגה ישרה בנתיב המיועד למכונית הפרטית, בהכרח היה מביא להתנגשות חזיתית בנה לבין המונית, שנסעה באותו נתיב בכיוון הנגדי. במצב דברים כזה, בשעת דחק של מילכוד, אין מדקדקים עם נהג, שלא נותרה לו בחירה חופשית לפעולה שקולה, גם כאשר המעשה שעשה, בכורח הנסיבות ובהחלטה רגעית, לא היה בו למנוע את התאונה, שהבסיס לה הונח על-ידי המזיק הראשון (ע"א 18/66 [7], בעמ' 167).

משום כך אין במהירות נסיעת המכונית הפרטית וגם לא בסטיה שמאלה כדי לנתק את הקשר הסיבתי מהמצב שיצר המשיב, ואשר היה הגורם לתאונה, אף בהנחה, כי הייתה גם התרשלות מצד נהג המכונית הפרטית; וצודקת באת­כוח המדינה, כי לא הובאה כל ראיה או אינדיקציה, שתצביע כי אותו נהג לא היה מיומן לנהיגה, אף שאותו זמן לא היה לו רישיון לנהוג.

.4במסקנתם, כי מעשהו של נהג המכונית הפרטית יש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי של מעשה המזיק הראשון, הוא המשיב, התבססו שתי הערכאות הקודמות על פסק הדין הידוע בע"א 23/61, 26, 172, 287, 300

(המ' 546/61), ע"א 293/61 [2] (להלן פסק-דין סימון), אשר בו נקבע, כזכור, כי שלושה גורמים עשויים לנתק את הקשר הסיבתי: אי-איכפתיות לתוצאה, מעשה רצוני (כגון התאבדות), או רשלנות בדרגה גבוהה (gross negligence) והן סברו, כי נהיגת המזיק השני, הוא נהג המכונית הפרטית, הייתה אכן רשלנית בדרגה גבוהה, והוא שגרם לעוול מבחינה משפטית, שהוא המבחן העיקרי.

נראה לי, כי גם התבססות על פסק-דין סימון [2], תוך התעלמות מהפסיקה המאוחרת יותר אשר סטתה מהותית מהלכה זו (כפי שעוד אזכיר בהמשך), אינה יכולה להביא למסקנה, כפי שהגיעו הערכאות שקדמו לנו. משום שבהלכת סימון [2] נקבעו מבחנים נוספים, כגון "היקף הסיכון", שנוצר על-ידי המזיק הראשון, וחומרת האיום, שהוא מאיים לפגוע בביטחון הציבור, ובעיקר מבחן "הצפיות הסבירה". ואף זאת נאמר שם, בעמ' 467:

"מעשהו הרשלני של המזיק השני (שגרם 'במישרין' לתאונה), לא די בו כדי ש'יינתק' הקשר הסיבתי בינה לבין המעשה הרשלני של המזיק הראשון (שיצר את הסיכון), אם עובדת קרות התאונה היא עצם הדבר שעלול היה לקרות עקב רשלנותו של זה ואשר מחובתו היה איפוא לחזותו מראש".

מבחינת היקף הסיכון, הרי מי שיצר במעשהו הרשלני מצב מסוכן, שהוא בבחינת הכשרת הקרקע לרשלנותו של השני, אשר בעקבותיה התהוותה התאונה, יצר בכך מצב מסוכן נמשך, ורשלנותו נמשכת עד לאירוע התאונה ממש.

ולעניין הצפיות הסבירה: נהג, אשר עולה עם רכבו על נתיב של כביש אשר, בראש ובראשונה, מיועד לנסיעת רכב מהכיוון הנגדי, לעולם חייב לצפות, כי אכן עלול להופיע רכב מהכיוון הנגדי, ועליו לכלכל נסיעתו בהתאם לכך, ולהימנע מעלייה על נתיב כזה לכל מטרה שהיא, אלא אם לא צפויה סכנה כזו, עד אשר יוכל לחזור לנתיבו שלו. וגם זאת כבר שנה בית­משפט זה, כי "מעשה, שאפשר לחזותו מראש, ממילא אינו מנתק הקשר הסיבתי, גם אם נעשה תוך רשלנות חמורה" (ע"א 622/69 [8], בעמ' 104).

אי-ניתוק הקשר הסיבתי על-ידי מזיק שני, כאשר המזיק הראשון צריך היה לחזות מראש, שהתאונה עלולה לקרות עקב רשלנותו שלו, הודגש בע"פ 546/73 [9], בעמ' 780שם נדונה כניסה באיסור לצומת. אמור בית המשפט:

"מי שנכנס באיסור יודע, או על-כל-פנים חייב לדעת, שעלול הוא להתנגש בכלי-רכב הבאים מכיוון אחר וההולכים לכיוון אחר. לענין זה אין נפקא מינה אם כלי-הרכב האחרים נכנסים לצומת בהיתר או שמא אף הם נכנסים אליו באיסור: הצפיה היא שהם נכנסים, ושהמסלולים שבצומת פנויים ושמורים לנהיגה בכיוונים האחרים בלבד".

ע"פ 18/66 [7], שהוזכר על-ידי בית המשפט המחוזי, אין לו השלכה לעניין דנן, מחמת שוני מוחלט של העובדות והנסיבות. שם נסע האוטובוס באיסור בנתיב מרכזי מבין שלושה שבכביש, אך התאונה אירעה מחמת שרוכב אופנוע, שנסע מהכיוון הנגדי, יצא פתאומית לעקיפה מאחורי ג'יפ שלפניו, ומשהבחין באוטובוס בנתיב המרכזי עבר ביעף לנתיב השמאלי שלו, בעת שגם האוטובוס פנה לנתיב הימני שלו כדי לפנות את הנתיב המרכזי. בנסיבות כאלה נקבע, כי רוכב האופנוע גרם במישרין לתאונה בשל מעשה העקיפה הרשלני, ונותק הקשר הסיבתי ממעשיהו של נהג האוטובוס.

 

מבחינת הנסיבות דומה המשיב דכאן דווקא רוכב האופנוע

שבע"פ 18/66 [7], בזאת שיצא לעקיפה לנתיב לא לו, ובלי להבטיח שהנתיב עליו עלה אינו טומן סכנה עקב רכב נע מהתנועה הנגדית. לכך מיתוספת העובדה, כי נהג המכונית הפרטית דנן נהג בנתיבו שלו, שהוא היחידי בכיוון נסיעתו ואשר נחסם על-ידי המשיב – ועובר לתאונה הוא לא עשה שום מעשה אסור, ולא הוא שיצר את הסיכון אלא המשיב. תהיה הסטיה שמאלה של נהג המכונית הפרטית רשלנית ככל שתהיה, יש לזכור, כי הדבר נעשה בכורח הנסיבות, משנמצא נתיבו חסום על-ידי המשיב. מצב כזה חייב להיות בתחום החזות מראש של המזיק הראשון, ובנסיבות כאלה אפילו רשלנות בדרגה גבוהה לא בהכרח מנתקת את הקשר הסיבתי, לא על-פי המבחן של "החזות מראש" ולא על-

פי מבחן "השכל הישר" (ע"א 92/71 [6], בעמ' .602וראה גם ע"פ 182/73 [10], בעמ' 649).

ואם יש עדיין מהלכים לדעה, כי על-פי פסק-דין סימון [2] שלושת הגורמים הנזכרים שם מנתקים תמיד את הקשר הסיבתי, הרי אמר כבר השופט שמגר (כתוארו אז) בע"פ 402/75 [1], בעמ' 76:

"אולם דומני שאין לקבוע באופן כללי כי כל אימת שאירוע מעשה רצוני, אי-אכפתיות או רשלנות בדרגה גבוהה, ניתק מיניה וביה הקשר הסיבתי, לדעתי יש לראות במקרים מנתקי הקשר הסיבתי, שנמנו בע"א 23/61 וכו', דוגמאות של מערכת נסיבות בהן לא היתה ציפיות סבירה להתערבותו של גורם זר, היינו מתואר שם בתיאור נסיבות בהן לא היתה חובה לחזות את האירוע מראש, אולם אך מובן הוא, כי יש לבחון כל מקרה לאור נסיבותיו המיוחדות ורק לאורו ניתן לקבוע אם היתה חובה לחזות מראש את אשר קרה… במילים אחרות, עלינו ליישם בכל מקרה את אמת-המידה הכללית, על-פיה יש לבחון אם יכול היה המזיק הראשוני לחזות מראש את ההתערבות האמורה. יש נסיבות בהן נסיק כי המזיק צריך היה לצפות באופן סביר אפילו למעשה התאבדות (כגון אם השאיר נשק במקום בו שוהים חולי-נפש) ויש מקרים בהם מעשה רשלנות חמור מצד גורם מתערב זר צריך היה להיות בגדר הציפיות הסבירה".

בדומה לכך פסקנו ע"א 233/79 [11], בעמ' 697:

"הכלל של שחרור המזיק הראשון מחבות, במקרה שפעולת הגורם המתערב נעשית בזדון ברשלנות, או בלא אכפתיות, אינו כלל מוחלט".

וכך גם נפסק בע"א 404/79 [12] וכן בע"א 350/77 [13], בעמ' 801­.802

.5פסק-דין סימון [2] סייג גם הוא את ניתוק הקשר הסיבתי מחמת גורם מתערב זר, אם הדבר התבטא בהתנהגות מכוונת, לא איכפתית או ברשלנות בדרגה גבוהה, ובצדם קבע גם את המבחן של "חזות מראש". ואולם כפי שראינו מהפסיקה המאוחרת יותר (ע"א 622/69 [8] הנ"ל; ע"א 92/71

[6] הנ"ל; ע"פ 546/73 [9] הנ"ל; ע"פ 402/75 [1] הנ"ל), המבחן של

"חזות מראש" הוא הדומיננטי; ואפילו התבטא מעשהו של הגורם הזר המתערב ברשלנות בדרגה גבוהה, אין המזיק הראשון, שיצר את המצב המסוכן, משתחרר מאחריות, אם היה עליו לחזות מראש את ההתרחשות האפשרית, אשר הביאה לתוצאה המזיקה.

בעקבות פסק הדין בע"פ 737/81 [5] חשש פרופ' פלר, שמא קיימת נטיה בבית-משפט זה לחזור אל המבחן המצומצם של הלכת סימון [2] בעניין "המשולש" הנזכר, תוך הפחתת חשיבותו של מבחן "החזות מראש", וכך זכינו לניתוח מאלף של הסוגיה במאמרו הנ"ל בהפרקליט לה. יתכן, שאך חשש שווא הוא זה, משום שהעניין ההוא ועל-פי נסיבותיו הותיר בלב בית המשפט ספק מסוים, אשר בהליך פלילי פועל תמיד לטובת הנאשם (ראה סעיפים 4ו- 7בחוות-דעתה של השופטת נתניהו ובמיוחד דבריה של כבוד השופטת מ' בן-פורת (כתוארה אז), שם [5] בעמ' 608-609, שם הופעל מבחן הצפייה משנבחנה שאלת ניתוק הקשר הסיבתי).

אכן סבורני, כי כיום העמדה היא, כפי שביטא אותה פרופ' פלר, במאמרו הנ"ל בהפרקליט לה, באמרו, בעמ' 400:

"הרעיון המרכזי שעליו מבוססת הגישה החדשה הוא שהזיקה הסיבתית, במידה שהיא קיימת ומיצתה את עצמה, איננה עוד ניתנה לניתוק או הפסקה. אשר לפליליות הגורם הראשון, היא מותנית בהתמלאות כל שאר הדרישות להתהוות עבירה פלילית, מלבד מהות התוצאה וזיקתה הסיבתית לאותו גורם; ואילו לשם קביעת הדרישות הסובייקטיביות, המבחן הוא מבחן הצפיות ותו לא. ועל מבחן זה הושם הדגש".

ואולם ספק עמי, אם, לעניין מבחן הצפיות הסבירה, המבחן הוא כפי שמציע פרופ' פלר, היינו כי "השאלה איננה נורמאטיבית – מה 'חייב' יוצר מצב מסוכן לצפות מראש, אלא מה הוא 'יכול' היה לצפות מראש באורח סביר…" (שם בעמ' 402).

סבורני, כי המבחן בנידון חייב להישאר מבחן אובייקטיבי, כפי

שנקבע לאחרונה בע"פ 186/80 [3], בעמ' 777, בעקבות ע"א 360/59 [14], בעמ' 213-.214

.6משעלינו לחזור לנסיבותיו של העניין לפנינו אין לנו אלא להזכיר, כי גם על-פי מימצאיה של הערכאה הראשונה – ובלי להתערב בהם ­יכול וחייב היה המשיב לחזות מראש, כי ביציאה מלאה עם כל רכבו אל הנתיב השמאלי, הוא יוצר מצב, שכלי רכב הנוסע מהכיוון הנגדי, באותו נתיב, עלול לעשות מעשה נמהר ולא שקול מספיק, כדי לברוח מהתנגשות חזיתית עם המונית המצויה שם והחוסמת את הדרך, ואם שדה הראייה של 200מ' לא הספיק כדי שיחזור המשיב לנתיב הימני, אל מאחורי המשאית ממש, הרי שעצם ניסיון העקיפה היה אסור. בלי מעשהו זה של המשיב התאונה לא היתה מתרחשת, ומצב נמשך זה לא נותק עקב מעשהו של נהג המכונית הפרטית, שהוא בתחום הצפיות הסבירה.

אני מסכים, איפוא, למסקנת הנשיא המכובד, כי דין הערעור להתקבל, כמוצע על-ידיו.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.

371

 

ניתן היום, כ"ט אייר תשמ"ד (31.5.84).

 

נתקלת בבעיה, אנחנו כאן לעזור לך לפתור לך אותה

אנחנו נמצאים לעזור לך 24 שעות ביממה
חברה לשיווק ופרסום חברה לשיווק ופרסום