פרשת ביאן – פלט ינשוף כלל הראיה הטובה ביותר

בית המשפט לתעבורה בחיפה, זיכה את הנאשם, וזאת מחמת הספק, מביצוע עבירה של "נהיגה בשכרות". בית המשפט קבע כי ההעתק הצילומי של פלט כיול מכשיר הינשוף שהוגש, אינו קביל להוכחת המקור, ועל כן הוא פסול מלשמש כראיה. בית המשפט ציין כי גם אם היה קביל, לא היה מקום לתת לו משקל, נוכח עדות השוטר בדבר מספר טעויות ומחדלים מצידו. לפיכך, לא ניתן להסתמך על ממצאי מכשיר הנשיפה. בדיקת המאפיינים הייתה תקינה.

———————————————————————————————————————————————————————————————————————–

בבית משפט השלום לתעבורה בחיפה

תת"ע 5622-10-09 מדינת ישראל נ' עלי ביאן 23 יוני 2011

בפני כב' השופט שלמה בנג'ו

המאשימה מדינת ישראל

נגד

הנאשם עלי ביאן

נוכחים:

ב"כ המאשימה – עו"ד לי קימחי

ב"כ הנאשם – עו"ד אל חאג'

הנאשם – נוכח

הכרעת דין

הנני מקדים אחרית לראשית ומודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

כנגד הנאשם, הוגש כתב אישום לפיו ביום 26.6.09 בשעה 01:10 בכביש 75, סמוך לצומת לב המפרץ לכיוון יגור, נהג ברכב בהיותו שיכור, לאחר שבדגימת אוויר נשוף שניטלה ממנו נמצאו 330 מק"ג.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען כי אכן נהג ברכב אך לא היה שיכור.

להוכחת עובדות כתב האישום העידה המאשימה את שני השוטרים אשר נכחו באירוע, רס"ר מוריס מלכה ורס"ב פאדל אליאן – מפעיל מכשיר הינשוף. כמו כן, הגישה המאשימה מסמכים שונים שערכו עדי התביעה ובין היתר את בדיקת המאפיינים, פלט מכשיר הינשוף המעיד על ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו של הנאשם, העתק צילומי של פלט כיול מכשיר הינשוף ובדיקת המאפיינים שנערכה לנאשם.

הנאשם העיד להגנתו וכן העיד מטעמו חברו שהיה איתו אותו ערב.

הואיל ולבית המשפט הוגש, כאמור, העתק צילומי של פלט כיול מכשיר הינשוף, הסכים הסניגור להגשתו כראיה, בכפוף להצגת הפלט המקורי. בשל המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בענין זה, נקבע כי הפלט המקורי יוגש בתוך פרק זמן שקצב לכך בית המשפט, וככל שלא יהיה בידי המאשימה את הפלט המקורי עליה להודיע זאת לבית המשפט ולסניגור בתוך פרק הזמן שנקצב בהחלטת בית המשפט.

באיחור ניכר של למעלה מ- 30 יום מעבר למועדים שקצב לה בית המשפט, הודיעה המאשימה כי אין ברשותה את פלט הכיול המקורי הואיל ולטענתה הוא אבד. היא התנצלה בפני בית המשפט על האיחור בהגשת ההודעה וביקשה לקבל את ההעתק הצילומי של פלט הכיול להוכחת דיוק מכשיר הינשוף שבאמצעותו בוצעה מדידת האלכוהול לנאשם.

הסניגור התנגד להגשת ההעתק הצילומי של פלט הכיול. הוא הדגיש כי היה על המאשימה לכבד את החלטת בית המשפט ולעמוד בזמנים שקצב לה להגשת המסמך האמור. לגופו של ענין טען, כי אין להסתמך על ההעתק המסמך מחשש לאי אמינותו בשים לב לעבירה החמורה המיוחסת למרשו.

לפיכך, בטרם אדרש לניתוח הראיות והעדויות שבאו בפני, אדרש, ראש וראשון למחלוקת זו. שכן, אם טענה זו תתקבל, נשמטת הקרקע מתחת למדידת ריכוז האלכוהול שבוצעה באמצעות מכשיר הינשוף באשר לא הוכח כי כויל כדין, ונותר יהיה לבחון באם הוכחה שכרותו של הנאשם בראיות אחרות.

הוכחת שכרות תיתכן בשני אופנים: האחד, באמצעות בדיקה מדעית, היינו הגשת ממצאיה של בדיקת דם, שתן, או דגימת אויר נשוף שניטלה מהנבדק באמצעות מכשיר הינשוף. האופן השני, על ידי הוכחת תסמיני השכרות כפי שאלה באו לידי ביטוי במבחני ביצוע שונים כגון: הליכה על קו, הבאת אצבע לאף וכן הוכחת תסמינים כלליים כגון: ריח אלכוהול שנדף מפיו של הנבדק, עיניים אדומות, התנדנדות וכו'.

במהלך שמיעת הראיות, ולצורך הוכחת דיוקה של בדיקת הנשיפה שנערכה לנאשם, הוגש לביהמ"ש העתק פלט מכשיר הינשוף. כאמור, הסנגור התנגד וביקש כי הפלט המקורי יוגש לביהמ"ש (עמ' 5 ש 29). בתשובה הבהירה המאשימה: "אגיש לדיון הבא את פלט הכיול המקורית כתנאי להגשת ההעתק" (עמ' 7 ש 1). בית המשפט הורה כי לדיון הבא יוגש הפלט המקורי. הדיון נדחה לשמיעת ראיות ההגנה ליום 13/3/11. במועד זה, נשמעה פרשת ההגנה וסיכומי הצדדים. במסגרת סיכומיה טענה ב"כ המאשימה עקב העתקת משרדי היחידה החוקרת לא עלה בידה להגיש את פלט הכיול המקורי כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט. למרות התנגדות הסניגור וההשגות שהשמיע לעניין זה, איפשר בית המשפט ביום 13.3.11 למאשימה להמציא את הפלט המקורי בתוך 30 יום.

המאשימה לא עמדה במועד שנקבע ורק ביום 6.5.11, כחודש לאחר תום המועד שנקצב ע"י ביהמ"ש, הוגשה לביהמ"ש הודעה בכתב שכותרתה, "הודעת המאשימה" חתומה בידי עו"ד רונה פרסון, לפיה, בשל תקלה משרדית לא הוגשה התייחסות המאשימה במועד. בהודעה נעדרת התצהיר, לא פורטה מהי אותה "תקלה משרדית". לגופו של עניין, נטען כי מבירור שנערך מול היחידה החוקרת, אצלה היה אמור להימצא הפלט המקורי, לא ניתן להציג את הפלט המקורי הואיל וזה אבד. לפיכך, טענה ב"כ המאשימה בהודעה שהגישה, כי הגם שעל פי כלל הראייה הטובה ביותר היה על המאשימה להציג את מקור המסמך, הרי שמאחר וטופס הכיול המקורי מהווה ראייה במספר תיקים, לא ניתן לצרף את מקור הבדיקה אשר אבד, ועל כן יש להסתפק בהעתק ממנו.

עוד טענה ב"כ המאשימה כי מאחר ובתיק זה העיד השוטר, אשר הפיק את הפלט, כי הוא זה אשר ביצע את הבדיקה וכי לא נמצא כל פגם בעדותו. אין כל חשש מפני שיבוש העתק הפלט שהוגש ועל כן מתבקש ביהמ"ש לקבל את ההעתק הצילומי של הפלט כהוכחה לתוכנו.

בית המשפט הורה על תגובתו בכתב של הסניגור. הלה התנגד לבקשת המאשימה ומבקש שביהמ"ש לא יקבל את הפלט כראיה. לחילופין, ביקש הסניגור, כי בית המשפט לא יאשר את הוכחת תוכן הפלט באמצעות ההעתק המצולם. ב"כ הנאשם מדגיש בטיעוניו את העובדה שהמאשימה לא עמדה במועדים שנקבעו ע"י ביהמ"ש להמצאת פלט הכיול ואיחרה איחור ניכר ללא כל טעם. עוד טען הסניגור, כי בשל חשיבותה של הראייה אין ביהמ"ש יכול להסתמך על העתק המסמך המקורי. כמו כן, מפנה הסניגור המלומד למה שלטענתו מהווה 'כשל ראייתי' בעדותם של עדי התביעה והכוונה לטעויות במילוי הטפסים ומכאן הוא מבקש כי ביהמ"ש לא יסמוך ידיו על העתק המסמך.

בעל הדין המבקש להסתמך על תוכנו של מסמך כראייה, חייב על פי הדין להגיש לביהמ"ש את המסמך המקורי ולא העתק שלו וזאת בכפוף לחריגים הקבועים בדין. כלל זה מכונה בפסיקה "ככלל הראייה הטובה ביותר". הרציונל הניצב ביסודו של הכלל והנשען על אדני ההיגיון והזהירות קובע, כי אין להמיר את המקור במסמך חליפי אם ניתן להגיש את המקור וזאת מחשש שמא, עלולה ליפול טעות בהעתק המסמך המוגש או חלילה שבכוונת מכוון ישבש מאן דהוא את תכני המסמך המקורי.

אולם, באם המקור אינו בר השגה, אין הדבר סותם את הגולל על הגשת תחליף לראייה המקורית וזאת באם אפשר לקבל את המידע הכלול במקור באמצעות מקור משני. דרושה בכל מקרה ראייה הקושרת את ההעתק של המסמך לתוכנו של המסמך המקורי. נפסק, כי יש לבחון בכל מקרה מהו המסמך בר ההשגה ומה מעמדה של הראייה המשנית ומה אמינותה בכל מקרה ומקרה. עוד נפסק, כי כאשר באים לבחון קבילותו של מסמך המהווה תחליף לראייה המקורית, יש לבחון בין היתר מספר שאלות: האם תוכן המסמך המקורי מעוגן בזיכרונו של העד עורך המסמך, האם העד שהכין את המסמך המקורי יכול להשוות את ההעתק למקור ולאשר זאת, האם מדובר בהעתק שהוא העתק מכני (ראו: כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר בע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו]).

במקרה דנן, טוענת ב"כ המאשימה כי המסמך המקורי אבד. ברם, כאשר המסמך המקורי אבד או הושמד מותר להוכיח את תוכנו באמצעות ראיה משנית, אך על המבקש להוכיח את תוכנו של המסמך המקורי הנטל להוכיח כי המקור אבד או הושמד (ראו: א. הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 154). הוכחה כזאת לא הובאה בפני. הודעת ב"כ המאשימה שלא נתמכה בתצהיר לאימות האמור בה, לא פירטה ולו כזית כיצד אבד המסמך, מי האחרון שהחזיק בו. ברור לחלוטין מההודעה שמסרה ב"כ המאשימה כי היא ניזונה מפרטים שנמסרו לה, ברם, לא הוגש תצהיר מאותו 'מקור' לא צויין שמו של מוסר המידע שטוען כי הפלט אבד. ב"כ המאשימה אינה עדה בתיק. הדברים שמסרה, גם אם היו נתמכים בתצהירה, הינם לכל היותר עדות שמועה.

הטענה כי הפלט 'משמש' מס' תיקים אין בו כדי להוכיח כי אכן אבד. הפלט המקורי אמור להיות מתוייק בצורה מסודרת אצל היחידה החוקרת, שהרי מדובר בראיה חשובה ביותר הקרדינאלית להוכחת דיוק המדידה שבוצעה באמצעות מכשיר הינשוף במס' רב של תיקים. ודוק: אין מדובר בדקדוקי עניות, עסקינן במשפט פלילי בו נטל הראיה רובץ לפתחה של המאשימה ועליה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. אמת, על המאשימה להוכיח (בהקשר זה) את דיוקו של מכשיר הינשוף בראיה מספקת ואין עליה חובה להוכיח זאת בראיה מקסימאלית. אך אין פירושו של דבר כי הוכחה מספקת זו משתכללת שעה שאין בפני בית המשפט ראיה משנית העומדת בקריטריונים המכשירים אותה להוכחת הראיה המקורית.

זאת ועוד, חששו של ביהמ"ש מפני אימוץ ההעתק הצילומי כראיה להוכחת תוכנו נובע בעיקר מעדותו של עורך הבדיקה. השוטר פאדל אליאן אמנם העיד כי ערך את בדיקת הכיול וכי ערך לנאשם את בדיקת הנשיפה. עם זאת העד הודה במס' טעויות ומחדלים מצידו בהליך הבדיקה וסימון הטפסים. בדין וחשבון לאכיפת נהיגה בשכרות הודה כי מילא בשגגה את הדו"ח. כך למשל נשאל בעניין התיקון שנעשה בת/1, והשיב כי בסעיף 7 רובריקה שנייה סימן X על כמות המיקרוגרם, וטוען כי היה עליו לסמן X ברובריקה הראשונה והודה כי טעה (בסעיף 7, סומן בטעות ברובריקה השנייה כמות של 320, עליה סומן X ותוקן לרובריקה הראשונה, שם נכתבה כמות של 10 מק"ג יותר – 330). נשאל מי עושה את בדיקת הכיול של המכשיר, השיב שרק הוא וכי עשה את הבדיקה ביום 25.6.09, שעה 21:12 ומפנה ל-ת/3 – עותק מהבדיקה. נשאל היכן נעשתה בדיקת הכיול, טוען כי לפעמים לוקחים מתחנת משגב ולפעמים מתחנת זבולון ומעפולה ואינו יודע בדיוק היכן עשה את הבדיקה אך רק לפי מספר המכשיר יכול לדעת היכן נעשתה, או במשגב או בתחנת עפולה, להיכן שהמכשיר שייך. נשאל האם יכול לדעת לפי הפלט בו רשום מספר המכשיר והשיב שאינו יכול לדעת לפי המספר. נשאל, האם על סמך בדיקת הכיול שעשה (ת/3) ועל סמך בדיקת הנשיפה שעשה אי אפשר להתאים או לשייך אותן זה לזו? על כך השיב כי קושר את השניים באמצעות מספר המכשיר (עמ' 3 שורות 20-32 ועמ' 4 שורה 6). נשאל, בשנית, האם לפי מספר המכשיר אותו מזהה כרגע, יכול להגיד היכן נעשתה בדיקת הכיול והשיב בשנית כי אינו יודע. על כך נשאל, אם כך כיצד ניתן להאמין לצילום שנערך כל כך מזמן שהוא אמיתי, העד השיב שיש להציג את המקור (עמ' 4, שורות 9-12).

הנה כי כן, ברור מפיו של העד עצמו כי הוא אינו יכול לאשר את האותנטיות של ההעתק הצילומי. הוא לא זוכר היכן ביצע את בדיקת הכיול, למרות שנשאל מס' פעמים. העד לא זכר את המקור ולא יכל לומר מזכרונו כי הוא אכן תואם את ההעתק הצילומי שהוגש באמצעותו. הוא עצמו הבהיר כי לצורך כך יש להשוות את המקור להעתק הצילומי. מדבריו הברורים האלה של העד לא יוכל בית המשפט להתעלם.

מטעמים מצטברים אלה הנני קובע כי ההעתק הצילומי של פלט הכיול ת/3 שהוגש בהסתייגות הסניגור, אינו קביל להוכחת המקור, ועל כן אני פוסל אותו מלשמש כראיה להוכחת תוכנו.

בבחינת למעלה מן הדרוש, אציין, כי גם אם הייתי מקבל את ההעתק הצילומי של פלט הכיול, לא הייתי נותן לו משקל כלשהו. טעם הדבר נעוץ בעדותו של השוטר פאדל. העד שגה במילוי הדו"ח שערך, הוא לא ידע לומר היכן ביצע את הכיול, ניכר מעדותו כי הוא מסיק כי בוצע כיול שכן קשר את הבדיקה למכשיר ולא זכר היכן ואם בוצעה כעולה ברורות מעדותו. בנסיבות אלה, מי כף לידי יתקע כי אכן ביצע השוטר בדיקת כיול כהלכתה ? אם שגה בדו"ח בפרט כה מהותי וסימן כמות שונה, אולי שגה וכלל לא ביצע את בדיקת הכיול. דרישת הוודאות ברמה הנדרשת בפלילים, לא באה על סיפוקה נוכח עדותו, ומכאן כי גם אם הייתי רואה בפלט הכיול כראיה קבילה אין לו בעיני כל משקל.

משהגעתי למסקנה האמורה, ובהעדר ראיה לכיולו של מכשיר הנשיפה, אין בפני ראיה המוכיחה את דיוק המדידה שבוצעה באמצעותו, מתחייבת ממילא המסקנה כי ממצאי מכשיר הנשיפה לא מדוייקים ועל כן לא אוכל לסמוך עליהם במידה הדרושה בפלילים כדי לבסס עליהם ממצא כלשהו לעניין הוכחת שכרותו של הנאשם.

אך בכך לא די, נותר עדיין לבחון באם הוכיחה המאשימה את שכרותו של הנאשם באמצעות תסמיני שכרות שאובחנו אצלו (להוכחת שכרות ללא ראיה מדעית ראו גם: רע"פ 2073/08, חיים ברבי נ' מדינת ישראל – נבו 9/3/08 ; רע"פ 10284/07 רועי קדוש נ' מדינת ישראל נבו 22/1/08; ע"פ 424/90, לב נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ד (3) 741 בעמ' 742; ע"פ 5002/94, ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל פ"ד מט' (4) 151 בעמ' 158, 161; ע"פ 140/98, חוג'ה נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (3) 225 בעמ' 236-235 ; רע"פ 3503/04, יוסף אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 673, 676; רע"פ 9396/04, דני קרט נ' מדינת ישראל נבו 23/11/04 ; רע"פ 3503/04, יוסף אהרון נ' מדינת ישראל נבו 18/04/04).

בדיקת המאפיינים היא בדיקה המשלבת התרשמות סובייקטיבית של השוטר וכן מבחנים שהם במהותם נוירולוגיים כמו מבחן ההליכה וסיבוב עקב בצד אגודל, הבאת אצבע לאף. כשלון במבחנים אלה משקף לפי הספרות המקצועית, סממן מובהק לשכרות (ראו: "נהיגה בשיכרות ובפיכחון – היבטים נוירולוגיים קליניים והיבטים טוקסיקולוגים מעבדתיים" ד"ר אחיקם סטולר, פרופ' יורם פינקלשטיין רפואה ומשפט גיליון מס' 29 – נובמבר 2003). בש"פ 5815/06 שומט יעקב נ מדינת ישראל, [פורסם בנבו] כב' השופט ד' חשין 20/7/06; רע"פ 10190/05 בן גורן נ. מדינת ישראל [פורסם בנבו] כב' השופט א. לוי 21/1/05; ע"פ 2454/02 טיקמן דני נגד מ.י [פורסם בנבו] ,12/12/05).

על דרך הכלל, נערכת בדיקת המאפיינים לנהג החשוד בנהיגה בשכרות טרם ביצוע בדיקת הנשיפה. בהקשר זה יוער כי לאחרונה נפסק כי השוטר המבצע את בדיקת המאפיינים חייב להודיע לנבדק כי כשל בבדיקת המאפיינים, ליתן לו העתק הטופס מבדיקת המאפיינים, על מנת שהאחרון יוכל לסותרה באמצעות בדיקת מעבדה ככל שירצה לעשות כן (עפ"ת (מחוזי מר') 23854-12-10 אפרים ארביב נ' מדינת ישראל באמצעות פמ"מ, כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר).

בנדוננו, בדיקת המאפיינים נערכה לנאשם ע"י השוטר מוריס מלכה. בדו"ח שמילא בעת הבדיקה מציין השוטר כי מפיו של הנאשם נדף ריח אלכוהול חזק. עם זאת, ציין בדו"ח כי הנאשם צלח את המבחן עמידה על הקו, היה יציב, כך גם במבחן ההליכה על הקו. במבחן הבאת האצבע לאף מציין השוטר כי הנאשם "ביצע את המבחן בהצלחה". למרות זאת, סימן השוטר בטופס את מסקנתו לפיה "הנהג נראה תחת השפעת אלכוהול קלה" (ראו ת/5).

בחקירה נגדית, התבקש רס"ר מלכה להסביר את מסקנתו האמורה נוכח הצלחת הנאשם בכל מבחני הביצוע. השוטר הבהיר, כי קבע כי הנאשם היה תחת השפעה קלה של אלכוהול לאור ממצאי מכשיר הינשוף ולא בשל תסמיני שכרות, באשר אלה לא ניכרו ממנו.

וכך באו לידי ביטוי הדברים בפרוטוקול הדיון:

"ש: מבדיקת המאפיינים עולה כי במבחן הביצוע בסעיף 7 כשהנאשם היה עמידה יציבה, יציב, ביצע את המבחן בהצלחה, הנהג היה תחת השפעת אלכוהול קלה, מה הכוונה לתחת השפעת אלכוהול קלה ? איך אתה מבין ואיך אתה כותב אותה ?

ת: לדעתי בן אדם שמגיב לעניין מי שיש לו ריח אלכוהול והמכשיר הוציא כמות מסויימת זה מה שיצא.

ש: זאת אומרת שבמקרה זה הנאשם היה יציב, תקין, ביצע את המבחן בהצלחה ועמד כמו שאני עומד היום?

ת: כתבתי את זה.

לשאלת בית המשפט, אם לא הייתה לי בדיקת נשיפה, מה הייתי קובע כהתרשמות, אני משיב שלא הייתי קובע שהוא שיכור"

הנה כי כן, השוטר מאשר כי מסקנתו לא הייתה פרי התרשמות מהתנהגות הנאשם אלא מסקנה שהסיק לאור ממצאי מכשיר הינשוף (בדיקה שנעשתה מאוחר יותר לנאשם).

כאן המקום להעיר, כי בית המשפט נותן אמון רב בעבודת השוטרים. חזקה על השוטרים העושים מלאכת קודש בעבודה קשה ולא פשוטה, כי יפעלו עפ"י נהלים ברורים ומוגדרים שבפניהם. כללים אלה מחייבים את השוטרים לבצע בדיקת מאפיינים לחשוד הנוהג בשכרות, טרם בדיקת הנשיפה, ולציין על סמך התרשמות מהתנהגותו ומביצוע מבחנים אלה – ועל סמך אלה בלבד – את התרשמותו. דא עקא, כי התנהלות השוטר במקרה דנן נוגדת כללים אלה, ושמה לאל כל יכולת של בית המשפט לבטוח בממצאים שהוא הניח בפניו. בטופס בדיקת המאפיינים שמילא השוטר מלכה, מצוין באותיות קידוש לבנה כי על השוטר לציין את התרשמותו הכללית ממידת השפעת האלכוהול בה נתון הנאשם. פשיטא, כי על השוטר היה לציין את התרשמותו הסובייקטיבית מהתנהגות הנאשם נוכח מבחני הביצוע שהשוטר ערך לו. ממילא ברור, כי אסור היה עליו לציין את התרשמותו בדבר מידת השפעת האלכוהול על הנאשם שבפניו מכוח ממצא אחר, שאינו שייך כלל ועיקר לבדיקת המאפיינים, כפי שהשוטר מלכה הודה שעשה.

בנסיבות אלה, משצלח הנאשם את בדיקת המאפיינים ברור כי אין כל משקל למסקנתו של השוטר אשר כאמור התבססה על תוצאות מכשיר הינשוף ולא על סממני שכרות (לא היו בנמצא), ולכן הנאשם לא היה נתון תחת השפעת אלכוהול.

באשר לריח האלכוהול שנדף מפיו של הנאשם שצוין בדו"ח שערך השוטר. אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להוות ראיה המוכיחה שכרות או נהיגה תחת השפעת אלכוהול. השוטר עצמו היה ער לכך וציין, ובצדק כי "ריח הוא לא אינדקציה, הוא יכול להיות גם חזק. האינדקציה היא ההתנהגות" (עמ' 5 ש 13).

לאור ממצאים עובדתיים אלה, לא משתכללת גם עבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול לפי תקנה 26 (2) לתקנות התעבורה.

בשולי ההחלטה הערה – מדובר בתיק נהיגה בשכרות, שהוא נחשב לתיק חמור, ראוי שהנוגעים בדבר במשטרה, יתנו אל ליבם המחדלים בתיק זה, ירעננו נהלים, ויוודאו כי שוטרים מקצועיים האמונים על הוראות ונהלי המשטרה בדבר אופן ביצוע בדיקות השכרות יבצעו את המלאכה בכדי שחוטא לא יצא נשכר.

סוף דבר, מטעמים אלה, כולם, קם ספק ביחס לאשמתו של הנאשם ומספק זה יש להנותו, ולפיכך הנני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו מחמת הספק.

ניתנה והודעה היום כ"א סיון תשע"א, 23/06/2011 במעמד הנוכחים.

שלמה בנג'ו, שופט

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה