הגעת למקום הנכון אנחנו כאן כדי לעזור

    פרשת אלדן תחבורה – הטלת הוצאות על התביעה בברירת משפט

    בית המשפט נוהג להיענות לבקשת תביעה להטיל הוצאות ו/או לכמתן במסגרת קנס, כאשר מתברר שנאשם פנה לבית המשפט בבקשה להישפט בעבירה מהסוג הנ"ל שלא בצדק.

    באותו האופן אם נאשם נאלץ להגיע לפתחו של בית משפט בעבירה מסוג ברירת משפט, בשל מחדל המשטרה/התביעה כבמקרה דנן, אף שניתן היה לחסוך דיון בבית המשפט, יש להשית הוצאות על המאשימה.

    ———————————————————————————————————————————————————————————————————————–

    בבית משפט השלום לתעבורה בקריית גת

    20 ינואר 2011

    תת"ע 3334-09-10 מדינת ישראל נ' אלדן

    בפני כב' השופטת רבקה בן יששכר

    מדינת ישראל

    ע"י ב"כ עו"ד המאשימה

    נגד

    אלדן תחבורה בע"מ

    ע"י ב"כ עו"ד הנאשמת

    החלטה

    שאלת ההוצאות היא לב לבה של ההחלטה.

    לנאשמת, שהינה חברה להשכרת רכב, מיוחסת עבירת מהירות מכוח סעיף 27ב לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961. המדובר בברירת משפט, כאשר בצד העבירה קבע המחוקק תשלום קנס.

    כתב האישום נושא התיק דנן, הובא לפתחו של בית המשפט בעקבות בקשה להישפט, שנאלצה הנאשמת להגיש.

    לבקשה להישפט קדמה שרשרת מכתבים בין הנאשמת לבין משטרת ישראל במטרה להסב 56 דו"חות על שם הנהג הנטען על ידה.

    בפתח הדיון, שהתקיים ביום 11.11.10 (יום מענה) הצהירה ב"כ התביעה לפרוטוקול, כי היא מסכימה, להסבת הדו"ח נושא התיק דנן, לרבות הסבתם של 6 דו"חות נוספים שהיו קבועים לאותו מועד, על בסיס מסמכים שהציג בפניה נציג הנאשמת, [3330-09-10, 3335-09-10, 3328-09-10, 3338-09-10, 3337-09-10 ,3327-09-10 ].

    הצהרת ב"כ התביעה אמורה הייתה להביא לסיום הדיון בשאלת ההסבה, ואולם ב"כ התביעה התעקשה להוסיף ולטעון לפרוטוקול, דברי ביקורת על התנהלות הנאשמת ועל עצם פנייתה לבית המשפט, וזאת מבלי שהיה בידיה מסמך כלשהו לתמוך בעמדתה הביקורתית.

    כך למשל, לא היו בידיה העתק המסמכים, שנשלחו על ידי הנאשמת למשטרה, מבעוד מועד, לצורך הסבה, ואף לא תשובות המשטרה, שיכלו ללמד מדוע לא טופלו, עניינית, פניות הנאשמת, טרם הגשת הבקשה להישפט.

    ב"כ התביעה לא ידעה להשיב האם המסמכים על פיהם נתנה הסכמתה להסבת הדו"ח, זהים בתוכנם לאלו שנשלחו על ידי הנאשמת למשטרת ישראל, טרם הגשת הבקשה להישפט ו/או טרם הדיון.

    הסיבה לכך, נעוצה בהתנהלות המשטרה אשר החזירה לנאשמת את מסמכי ההסבה, שהגיעו לידיה ולא טרחה להעבירם לגורם המוסמך לטפל בהם ו/או לשמור אותם לצורך מעקב אם יושלמו פרטים (המדובר בפניות הנושאות חותמת "נתקבל" במשטרה מרחב לכיש, מיום 14.6.10 ומיום 17.6.10).

    נטען, כי המסמכים הוחזרו לנאשמת על ידי מרחב לכיש בשל שינוי אירגוני בעבודה במשטרה, הואיל ומשלב מסוים בקיץ 2010 מחלקת פניות נהגים ארצית (מפנ"א) אמורה לטפל בפניות מסוג זה.

    אין חולק, כי מרחב לכיש לא העביר את פניות הנאשמת לטיפול מפנ"א.

    לב"כ התביעה לא היה הסבר מניח את הדעת באשר לעמדת משטרת ישראל ביחס לפניות הנאשמת, בשלב שקדם להליך הדיוני בבית המשפט.

    במצב דברים זה, נאלץ ב"כ הנאשמת להשיב והדיון התארך.

    ב"כ הנאשמת גולל בפני בית המשפט את הצעדים בהם נקטה הנאשמת (פניות חוזרות ונשנות) לשם הסבת הדו"ח טרם הדיון, עד כי בסופו של יום ונוכח עמדת משטרת ישראל כמו גם, מגבלות הזמן הקבועות בחוק, נאלצה להגיש בקשות להישפט, במספר דו"חות.

    ב"כ הנאשמת הציג לעיונו של בית המשפט מסמכים לתמיכה בטיעוניו.

    ב"כ הנאשמת הוסיף ותיאר בפני בית המשפט, כיצד גם לאחר הגשת הבקשה להישפט ועד לדיון, לא שקדה הנאשמת על שמריה ופנתה למשטרת ישראל ולתביעה על מנת לייתר את ההליך בבית משפט ולחסוך מזמנו ומזמנם של הצדדים.

    משפנתה הנאשמת פעם נוספת למדור תביעות באגף התנועה במטרה, שתינתן הנחייה לגורם המתאים לבחון קונקרטית את בקשות ההסבה טרם הדיון בבית המשפט, גם אז הוחזרו התצהירים לנאשמת ולא הועברו לבדיקת הגורם הרלוונטי (עיינו: מכתב מיום 20.12.10 החתום ע"ש סנ"צ דן שני ).

    לאחר שבית המשפט שמע טענות הצדדים, הגיע למסקנה, כי נפל פגם בדרך התנהלות המשטרה בטיפול בפניות הנאשמת להסבת הודעות הקנס, כפי שעולה מההחלטה שניתנה במעמד הדיון.

    בית המשפט הודיע לצדדים, כי הוא שוקל הטלת הוצאות.

    ב"כ התביעה התנגדה וביקשה לדחות את הדיון למועד נוסף להשלמת טיעונים ומסמכים.

    בית המשפט נענה לבקשתה של התביעה וזו השלימה טיעוניה גם בכתב ביום 26.11.10.

    ב"כ הנאשמת מימש זכותו להגיב בכתב לטענות התביעה, ביום 29.11.10 ונוכח התנהלות המשטרה לאחרונה, הגיש תגובה נוספת ביום 13.12.10.

    בדיון הנוסף, שהתקיים ביום 5.12.10, חזרה ב"כ התביעה על בקשתה שלא להטיל הוצאות והפנתה, גם לטיעוניה בכתב, שם נטען, בין היתר, כי אין להטיל על התביעה הוצאות מן הטעם, שההליך בבית המשפט נולד בעקבות בקשה להישפט של הנאשמת, בעוד המסלול של הסבת הדו"ח מול משטרת ישראל, לא מוצה עד תום.

    ב"כ הנאשמת הפנה למספר פניות של הנאשמת למשטרה והדגיש, כי נוכח סירובה של משטרת ישראל להסב הדו"חות אף שהומצאו לה הסכמי שכירות חתומים, לא נותרה לנאשמת ברירה אלא להגיש בקשה להישפט .

    מששמעה ב"כ התביעה את תשובת ב"כ הנאשמת, חזרה וביקשה דחייה נוספת של הדיון.

    הבקשה נדחתה.

    לאחר בחינת טענות הצדדים בעל פה ובכתב, הגיע בית המשפט למסקנה, כי אין בהשלמות התביעה בכתב כדי לסייע לה.

    הצדדים מופנים להחלטת בית המשפט מיום 11.11.10 במסגרתה פורטו נסיבות גלגולו של ההליך בשל התנהלות בלתי תקינה של המשטרה ואין לחזור עליהן.

    ואולם, בשני עניינים העולים מתגובת התביעה בכתב, נותר הצורך להעמיד דברים על מכונם.

    האחד, באשר לטענת התביעה, כי הנאשמת פעלה בניגוד להוראת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") עת פנתה לבית המשפט (עיינו: סעיפים 6, 7 ו' ו-10 לתגובת התביעה בכתב).

    השני, נוגע להתנהלות התביעה בשלב הדיונים בבית המשפט.

    המסגרת הנורמטיבית בה עסקינן היא הוראת סעיף 229 (א) לחוק סדר הדין הפלילי הקובעת כדלהלן:

    "מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

    (1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג), ולעניין בקשה לביטול כאמור לגבי עבירת תעבורה מהטעם שהעבירה בוצעה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, ובעל הרכב מבקש להוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו, בעת ביצוע העבירה, או למי מסר את החזקה ברכב, כאמור בסעיף 27ב לפקודת התעבורה – אם הגיש לתובע את הבקשה לביטול בתוך תשעים ימים מיום ההמצאה; החלטת התובע בבקשה לפי פסקה זו סופית, ואולם רשאי הנקנס להודיע על רצונו להישפט;

    (2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה.

    מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול". (ההדגשות אינן במקור).

    התביעה גורסת, כי משפנתה הנאשמת לתובע להסב הדו"ח מנועה הייתה מלפנות לבית המשפט בבקשה להישפט, בשל הוראת החוק האמורה, ומשהוגשה הבקשה להישפט, מנועה המשטרה להמשיך לטפל בפניות הנאשמת להסבה.

    בית המשפט השתכנע, כי הנאשמת פנתה אל משטרת ישראל, בבקשה להסב הדו"חות, טרם הגישה בקשה להישפט, מספר פעמים.

    לבית המשפט הוכח, כי משטרת ישראל סרבה להסב הדו"חות ושלחה חזרה לנאשמת את המסמכים, שצורפו לבקשה להסבה.

    מכאן ש"הודעה על החלטת תובע בענין הביטול" הומצאה לנאשמת כקבוע בסיפא לסעיף 229 (א) ( 2) לחוק סדר הדין הפלילי והנאשמת רשאית היתה להגיש בקשה להישפט.

    המשטרה נותרה בעמדתה על אף שלטענת ב"כ הנאשמת ברור טלפוני, שנערך בין נציגה של הנאשמת לנציג משטרת ישראל , בנוסף לכל ההתכתבויות, העלה, כי הסכם השכירות (אותו הסכם שהוגש לבית משפט ועל פיו הסכימה התובעת להסבת הדו"ח) אינו מספיק דיו לצורך הסבה (עיינו: סעיף .2.9 לתגובת הנאשמת בכתב מיום 29.11.10).

    הנאשמת אינה "בת ערובה" בידי התביעה אלא כפופה היא למגבלות הזמן הקבועות בחוק להגשת בקשה להישפט.

    אכן, לפי הוראת סעיף 229 (א) לחוק סדר הדין פנייה לתובע מונעת מהמבקש פנייה לבית המשפט טרם קיבל הודעת התובע המתייחסת לבקשתו, ואולם משהוגשה בקשה להישפט, אין בכך כדי למנוע פנייה נוספת למשטרה/לתביעות, שיש בה כדי לחסוך הליכים בבית המשפט, כמו בכל הליך אחר התלוי ועומד.

    אם נציגי התביעות/המשטרה היו מתייחסים, עניינית, לפניה הנוספת של הנאשמת גם לאחר שהוגשה הבקשה להישפט ומוצאים, כי ניתן לבצע הסבה, היה בכך כדלקמן:

    לקצר את פרק הזמן שחלף ממועד העבירה עד משלוח הודעת הקנס למחזיק הרלוונטי/האחראי לביצוע העבירה, נתון שהוא חשוב כשלעצמו, כדי להימנע מהתיישנות עבירה;

    לאפשר למחזיק/האחראי לעבירה לבחון הגנתו, כראוי, בסמיכות זמנים למועד העבירה;

    לחסוך את ההליך בבית המשפט על דרך מסירת הודעה או בקשה למחיקת ההליך בשל ההסבה מבעוד מועד.

    דא עקא, פניות הנאשמת למשטרה ולתביעה להסבת הדו"חות, הושבו ריקם, ללא תשובה קונקרטית בהתייחס למסמכי הסבה, שהועברו אליהם.

    התנהלות המשטרה, שנמנעה מלכתחילה מלטפל בפנייה עניינית בשל שינויים אירגוניים ו/או נמנעה מלהעביר את הפנייה על נספחיה לגורם המתאים במשטרה ו/או נמנעה מלשמור העתק הפניות והמסמכים כדי לערוך השוואה לפנייה מתוקנת באותו עניין ו/או נמנעה מליתן הנחייה מתאימה לגורם המטפל קונקרטית בפניות להסבה, אינה תקינה, אינה יעילה ואינה הולמת רשות ציבורית .

    גם פנית הנאשמת לאחר הגשת הבקשה להישפט , במטרה לחסוך ההתדיינות בבית המשפט, לא זכתה למענה הולם.

    במכתבו של ראש מדור תביעות בית דגן אל הנאשמת מיום 20.9.10 נכתב, בין היתר, כי פנייתה של הנאשמת "כוללנית" על אף התצהירים,שצורפו לרשימה ברורה המפרטת מספריהם של כל הדו"חות לגביהם מתייחסת הפנייה תוך ציון הפרטים הרלוונטיים לאיתור המסמך במשטרה קרי, מספר הדו"ח, מספר הרכב, תאריך עבירה, סכום הקנס, תאריך קבלת הדו"ח ותאריך שליחת הבקשה להסבה.

    באותו מכתב תשובה נדרשה הנאשמת לצרף התכתבות רלוונטית עם המשטרה, וכל התצהירים, שצרפה לפנייה לשם בחינת ההסבה הוחזרו אליה, שוב.

    משצורפו מסמכי ההסבה לפנייה, לא הייתה הצדקה להשיבם לנאשמת, ללא בדיקה. התכתבויות קודמות של משטרת ישראל עם הנאשמת היו אמורות להיות באמתחתה של התביעה וגם אם לאו, ניתן היה לעמוד על סיבת אי ביצוע ההסבה עד לאותו מועד מול משטרת ישראל, להשיב לנאשמת לגופו של עניין ו/או ליתן הנחיה מתאימה לגורם האמור לטפל בפנייה ,במקום להתייחס לפנייה החוזרת/נוספת, כאילו לא היו פניות קודמות מעולם.

    משטרת ישראל והתביעה המשטרתית חד הם ושינוי אירגוני אינו צריך להביא לטרטור אזרח.

    גם ההתנהלות עת הגיע התיק לפתחו של בית המשפט הייתה תמוהה ומוטעית.

    התעקשות ב"כ התביעה לקיים דיון סרק בענין ההתנהלות טרם הגעת ההליך לבית המשפט מבלי, שהיא ערוכה לדיון עם המסמכים הרלוונטיים לעמדתה היתה מיותרת וגרמה לבזבוז זמן שיפוטי.

    העובדה, שבית המשפט דחה הדיון מיום 11.11.10 לבקשת ב"כ התביעה, לצורך השלמת טיעונים ומסמכים, כאשר אלו היו צריכים להיות ברשותה לצורך הדיון, מצדיקה הטלת הוצאות לטובת ההגנה [עיינו: הוראת תקנה 21 לתקנות סדר דין פלילי, התשל"ד-1974].

    יש לזכור, כי כתב האישום במקורו הינו בגין עבירה מסוג ברירת משפט, שברירת המחדל היא תשלום הקנס.

    בית המשפט נוהג להיענות לבקשת תביעה להטיל הוצאות ו/או לכמתן במסגרת קנס, כאשר מתברר שנאשם פנה לבית המשפט בעבירה מהסוג הנ"ל, שלא בצדק.

    זו גם עמדת הפסיקה [עיינו: ע"פ(ת"א) 4271/98, 3617/98 איזק נ' מ"י (דינים מחוזי לב(3)), 270 (כב' השופט מודריק), ע"פ (תל-אביב-יפו) 70573/02 – שולמן בוריס נ' מדינת ישראל. [פורסם בנבו] תק-מח 2004(1), 6287 ,עמ' 6289, (כב' השופטת רוטלי), ע"פ (באר-שבע) 4510/07 – פרבשטיין יחזקאל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] תק-מח 2008 (1) 6443 (כב' השופטת רחל ברקאי), ע"פ (ב"ש) 4023/07 הורוביץ אריה נ' עירית באר שבע [פורסם בנבו] (כב' השופטת רחל ברקאי ), רע"פ 7223/06 [פורסם בנבו] החלטה מיום 12/09/06 (כב' השופט ס. גו'בראן)].

    וכך נקבע לא אחת:

    "מי שבוחר במשפט במקום לשלם קנס תחתיו, צריך לצפות לכך, שהרשעתו תגרור חיוב כספי שלושה וארבעה, כפל כפול…"

    [עיינו: ע"פ 4004/98 (ת"א) ורשבסקי נ' מ"י [פורסם בנבו] דינים מחוזי לב(3) 263].

    המטרה בקביעה הנ"ל הייתה לחסוך פניות לא מוצדקות לבית המשפט מצד נהגים. בית המשפט סבור, כי יש לגזור מההלכה הנ"ל גזירה שווה לענייננו, הואיל וכתב האישום הגיע לפתחו של בית המשפט, שלא לצורך, עקב התנהלות לקויה ו/או לא יעילה של המשטרה/ התביעה .

    מכאן, אם נאשם או נאשמת נאלצו להגיע לפתחו של בית משפט בעבירה מסוג ברירת משפט, בשל מחדל המשטרה/התביעה כבמקרה דנן, אף שניתן היה לחסוך דיון בבית המשפט יש להשית הוצאות על המאשימה.

    אין מקום להפלות את האזרח מול הרשות, כשהמדובר בהתנהלות לא יעילה ו/או לא תקינה והכלל בדבר החיוב בהוצאות ייושם בהדדיות על האחראי למחדל של בזבוז זמן שיפוטי .

    על אחת כמה וכמה, כשאין זו הפעם הראשונה, שחברות השכרה נאלצות להגיע לפתחו של בית המשפט לצורך הסבת דו"חות בשל מחדלי המשטרה, כפי שצוין בהחלטה מיום 11.11.10.

    גם תוכן מכתבה של קצינת מדור תביעות בבית דגן מיום 30.11.10 שהומצא לבית המשפט על ידי ב"כ הנאשמת מלמד, כי אין המדובר במקרה חריג אלא שיטת עבודה מוטעית ובלתי תקינה.

    המדובר בשיטת עבודה לקויה, שמציפה את בית המשפט בבקשות מיותרות, מסרבלת את ההליכים וגורמת לבזוז זמן שיפוטי.

    [עיינו והשוו:תת"ע 2707-08-10, תת"ע 2699-08-10, תת"ע 2753-08-10, תת"ע 1160-04-10, תת"ע 5264-10-11, תת"ע 5265-11-10].

    יוזכר, כי בפתח הדיון של יום 11.11.10 הצהירה ב"כ התביעה, כי היא מסכימה להסבה ויחד עם זאת עמדה על הוספת טיעונים נוספים, שהביאו לדיון ממושך ומיותר הן באותו מועד והן במועד נוסף שנידרש, בעקבות בקשת הדחייה של ב"כ התביעה להשלמת טיעונים.

    סופו של דבר, הגיע בית המשפט למסקנה, כי במקרה דנן נגרם בזבוז זמן שיפוטי, שלא לצורך מצד המשטרה/התביעה, שגרמה להיווצרות ההליך ו/או סרבולו, שלא לצורך.

    לאור כל האמור לעיל, המשטרה תשלם הוצאות על סך 1,500 ₪ לטובת הנאשמת, תוך 60 יום.

    כתב האישום יימחק לצורך הסבה.

    המזכירות תעביר ההחלטה לצדדים.

    זכות ערעור תוך 45 יום.

    ניתנה היום, ט"ו שבט תשע"א , 20 ינואר 2011 , בהעדר הצדדים. חתימה

    רבקה בן יששכר

    נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

    נתקלת בבעיה, אנחנו כאן לעזור לך לפתור לך אותה

    אנחנו נמצאים לעזור לך 24 שעות ביממה

      חברה לשיווק ופרסום חברה לשיווק ופרסום
      זקוקים לעורך דין תעבורה?
      הגעת למקום הנכון אנחנו כאן כדי לעזור
      דילוג לתוכן