פרשת סלימאן אלנבארי – נוהל משטרתי אינו חומר חקירה

בפרשה זו, נדונה עתירה של ההגנה לקבלת חומר חקירה מסוג "נוהל מרדפים של המשטרה"; כנגד אותו נאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של "סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה" ו"הפרעה לשוטר במילוי תפקידו". בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת נחמה נצר), קיבל את הבקשה, והורה למסור את הנוהל לידי ההגנה.

———————————————————————————————————————————————————————————————————————–

בבית המשפט המחוזי בבאר שבע

ת"פ 27236-09-10 מדינת ישראל נ' אלנבארי

בפני כב' השופטת נחמה נצר

מאשימה מדינת ישראל

נגד

הנאשם סלימאן אלנבארי

ב"כ עו"ד אילן שדי

החלטה (עתירה לקבלת חומר חקירה)

כנגד הנאשם, תלוי ועומד כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

על פי כתב האישום, ביום 15.09.10 נהג הנאשם בג'יפ מ"ר 84-461-61, כאשר מהירות נהיגתו עמדה על 138 קמ"ש. נטען, כי במהלך דברים זה עקף הנאשם ניידת משטרתית וכי משנקלטה מהירות נסיעת הנאשם במכשיר הממל"ז, נעמד השוטר, מפעיל המכשיר, על נתיב הנסיעה הימני, והורה לנאשם, באמצעות סימון בידיו, לעצור. כתב האישום מוסיף ומפרט כי הנאשם לא נענה לדרישת השוטר, הגביר את מהירות נסיעתו והחל לנסוע במהירות בכביש 40 לכיוון צפון.

למעשה, סעיפים 6-17 לפרק העובדות מתארים השתלשלות עניינים במהלכה דולקים שוטרים בשתי ניידות שונות אחר רכב הנאשם, עושים שימוש במערכת כריזה והפעלה רציפה של צופר החירום, הכל, במטרה לגרום לנאשם לעצור את רכבו. אולם כנטען לא עשה כן הנאשם, תוך שהוא ממשיך להסיע את רכבו בפראות, עוקף כלי רכב, נוסע בעקלתון, הכל כמפורט בסעיפים הנזכרים.

ההליך העיקרי החל להישמע בפני מותב אחר.

בפניי נידונה בקשת הנאשם להורות למאשימה להעביר לעיונו חומר ראיות. על פי הבקשה, עותר הנאשם לקבל את הקלטת הגל הפנימי באמצעותו דיברו השוטרים המעורבים ביניהם באירוע הרלוונטי וכן, את הנוהל המשטרתי שעניינו כללי ביצוע מרדף (להלן: "נוהל מרדפים").

המאשימה בתגובתה לעתירה ציינה כי לעניין הקלטת הגל הפנימי הרי, שממזכר המצוי בתיק החקירה, עולה כי האירוע לא הוקלט ואילו לגבי "נוהל המרדפים", טוענת המאשימה כי עסקינן בנוהל משטרתי פנימי ולא בחומר חקירה וכי המדובר בנוהל בסיווג "שמור" אשר על פי חוק חופש המידע, הוא אינו נגיש לציבור.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 11.04.11, נשמעו טענות הצדדים ונראה כי לנוכח קיומו של מזכר בתיק החקירה המציין כי הגל הספציפי שבאמצעותו שוחחו השוטרים המעורבים באירוע ביניהם אינו מוקלט, אין מקום להוסיף ולהידרש לבקשת הנאשם בעניין זה. כך שלמעשה, נותרה לדיון עתירת הנאשם ביחס ל"נוהל מרדפים".

להשלמת הרקע הדרוש, טרם הכרעה, אציין כי לטענת הנאשם לא בוצע מרדף כנגדו ואחריו. על כן גילוי "נוהל המרדפים" הינו חיוני להגנתו.

דיון

המסגרת החקיקתית המסדירה הזכות לעיון בחומר חקירה מצויה בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ). וכך הורה המחוקק:

"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסנגורו וכן אדם שהסנגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום, שבידי התובע ולהעתיקו".

ראוי בהקשר זה לציין כי הסדרת זכות העיון של נאשם בחומר חקירה, הינה חלק מרכזי במימוש זכותו של נאשם למשפט הוגן (ראה למשל בש"פ 6022/96, מדינת ישראל נ' מזור, פ"ד נ(3) 686).

תיבת המילים "חומר חקירה" שבהקשר אליה, קמה וניצבת לנאשם זכות עיון, לא זכתה להגדרה של המחוקק. ניתן בהחלט לומר, כי מים רבים זרמו בשדה השיפוטי לצורך יציקת תוכן משפטי למונח זה ובין היתר, נאמר כך:

"הנחיה שניתנה בפסיקתנו ביחס לזיהויו של "חומר חקירה" שעל התביעה חובה למוסרו לנאשם, הותירה שוליים רחבים גם למקרים בהם החומר שבמחלוקת אינו קשור במישרין לאישום או לנאשם והרלוונטיות שלו לאישום היא גבולית. גישה זו מבוססת על הטעם שתכליתה של זכות העיון של הנאשם, היא לאפשר לו לממש את הזכות למשפט הוגן וליתן לו הזדמנות מלאה להתגונן מפני האישומים המיוחסים לו. לפיכך יכללו בגדר חומר כזה גם ראיות השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום… " (בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד נז(4) 625, 633).

(ההדגשות אינן במקור – נ.נ)

עיננו הרואות כי תחת הגדרה קטגורית מהו חומר חקירה, בחרו בתי המשפט על ערכאותיהם השונות, בגישה ליברלית המרחיבה, במידה רבה, את משמעותו של המונח, כך שגם מסמכים וחומרים שאינם קשורים, לא לאישום ולא לנאשם, אך עדיין מקיימים אחר זיקה ולו שולית לאישום, ייחשבו כ"חומר חקירה", כמשמעותו בסעיף 74.

יהיה נכון גם לומר כי המדובר במונח העשוי "לסבול" מהרחבות מעת לעת ובצוק העיתים, כאשר יישומה של זכות העיון ייעשה על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך הפעלת מבחן שכל ישר.

כך למשל, נקבע כי יש לנהוג פירוש מרחיב למונח זה וכי כל חומר הקשור באופן ישיר או עקיף לאישום והנוגע ליריעה הנפרסת במהלך האישום הפלילי, אף הוא בגדר "חומר חקירה" כמשמעותו בחסד"פ (ראה בש"פ 4157/00 עופר נמרודי נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 625).

בפרשת אל הוזייל נ' משטרת ישראל (בג"ץ 233/85 פ"ד לט(4) 124), נקבע כי נדרשת בדיקה פרטנית המתייחסת לחומר שבמחלוקת, למאפייניו ולטיבו. הכל באספקלריה למהות האישום שעימו וכלפיו צריך הנאשם להתגונן.

מאסופת הדברים הזו, ניתן לדייק ולומר כי בגדר "חומר חקירה" לא יכללו ראיות שאינן מקיימות זיקה ורלוונטיות לאישום התלוי ועומד כנגד הנאשם או שהזיקה האמורה היא רחוקה ושולית בלבד.

לא יהיה זה מיותר גם לציין, כי בית המשפט העליון הדגיש ושב והדגיש "כי אל לה לתביעה, להפעיל שיקול דעת במה ראוי לו לסנגור לעשות שימוש להגנתו ובמה לא, ויש להשאיר לו אפשרות להיזקק לכל חומר רלוונטי אשר עשוי לשמש להגנתו, על פי שיקול דעתו המקצועי" (מתוך בש"פ נמרודי שאוזכר לעיל).

אכן, לצד אותם שוליים רחבים שנקבעו למונח, נקבעו חריגים לעקרון הגילוי, הכוללים בין היתר "תרשומות פנימיות" של רשויות החקירה והתביעה, דוגמת סיכומי חקירה, עיבוד וניתוח ראיות ודיונים פנימיים של רשויות החקירה והתביעה. אלה כאמור, אינם נתונים לגילוי ולעיון הנאשם.

כפי שנאמר לא אחת ולאחרונה גם בבש"פ 7553/10 מזל בר אושר נ' מדינת ישראל (מאגר נבו, החלטה מיום 07.12.10), הטעם לחריג הינו החשש כי חשיפת מסמכים הנכללים בקטגוריה זו שנהוג לכנותה "תרשומת פנימית", תפגע מעבר לדרוש בסדרי העבודה של רשויות החקירה והתביעה ואף תסכל את יכולתן לערוך תרשומות כאלו (ראה גם בש"פ 10787/06 אבו שחאדה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 17.01.06)).

הגם שאין הגדרה אחת, חדה וברורה למונח "תרשומת פנימית", יהיה זה עדיין נכון לומר כי "האבחנה העיקרית שיש לערוך… היא האם המדובר בראיות עצמאיות שהושגו בדרך כזו או אחרת במסגרת חקירת המשטרה, או שמא מדובר בסיכומים ותרשומות פנימיים של גורמי החקירה והתביעה, שיש בהם ניתוח או הסקת מסקנות על בסיס חומר הראיות הגולמי" (מתוך בש"פ בר אושר שאוזכר לעיל). (ההדגשות אינן במקור – נ.נ)

נדמה, כי נוהל משטרתי, שמעצם טיבו וטבעו אינו נוגע לתיק מסוים או להליך ספציפי, אלא הינו בגדר נייר עמדה של גורמי החקירה המכוון להנחיל נוהג מוסדר, עקבי ומבוקר של פעילות משטרתית – חקירתית, כזו או אחרת, אינו בגדר סיכום ואף לא בגדר "תרשומת פנימית" וכל שכן, שאין בו משום ניתוח או הסקת מסקנות, על בסיס חומר ראיות גולמי בתיק מסוים.

בהחלט, יש מקום לסברה, כי הצורך בגיבושו ובהוצאתו לאור של נוהל משטרתי כאמור, באה על רקע צרכים של גורמי חקירה ואכיפה ונכונה אני להניח כי עובר לגיבושו של הנוהל, נדרשו גורמי החקירה והתביעה לנתונים ולניתוחי מצבים שהתרחשו, עובר לגיבושו.

יחד עם זאת, נוהל זה אינו מסדיר אך מקרה קונקרטי אלא הכוונה באמצעותו, להטמיע אופן וטיב של פעילות כך שמאפייניה יהיו ברורים, מוסדרים ומשותפים לכלל גורמי האכיפה הרלוונטיים. יהיה זה נכון גם לומר כי באמצעות קביעת נוהל שכזה, ניתן על פי רוב, למנוע התנהגות אקראית, שרירותית ומקרית.

כנזכר לעיל, מבקש הנאשם להישמע, בין היתר, בטענה כי לא נוהל אחריו מרדף. הוא מבקש לנסות ולהיתלות "באילנות גבוהים" כדוגמת אותו נוהל משטרתי המסדיר אופן ותהליך התנהלותו של מרדף אחר רכב נמלט.

הואיל וכפי שנאמר לעיל, כל חומר הקשור ולו באופן עקיף לאישום ונוגע ליריעה הנפרסת במהלך האישום הפלילי הוא בגדר חומר חקירה, כי אז בוודאי שאין להלין ולהשיג על עתירת הנאשם להעמיד לעיונו את הנוהל הנזכר.

משכך, ברור כי תגובת המאשימה כי מדובר בנוהל בסיווג "שמור" וככזה, הוא אינו נגיש לציבור על פי חוק חופש המידע, לא די בה, כדי לשלול זכותו של נאשם, לא רק מפאת מרכזיותה של זכות הנאשם להליך הוגן, אלא ובעיקר לאור הזיקה והרלוונטיות של אותו מסמך להגנת הנאשם.

ודוק, כתב האישום התלוי ועומד כנגד הנאשם אינו מתייחס לעבירות התעבורתיות שביצע הנאשם, על פי הנטען, אלא נוגע להאשמת הנאשם בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, כאשר על פי פרק העובדות, הסיכון מקורו בכך שהנאשם, בניסיונותיו להימלט ממרדף, שבו היה נתון, יצר סיכונים לכלי רכב אחרים שהשתמשו בנתיב התחבורה, באותה עת.

כשאלו הם פני הדברים, אינני רואה בעובדה שמנסח הנוהל או עורכו בחר לסווגו בסיווג "שמור" כמעמידה משקל נגד ראוי או אחר לזכותו היסודית של הנאשם להליך הוגן וכפי שנאמר לא אחת, אין מקום להטיל מגבלות מעבר לדרוש ולהכרחי, על יכולתו של סנגור להחליט במה ראוי לו לעשות שימוש לצורך הגנת מרשו, ובמה לא.

מעבר לנצרך, אבקש להדגיש כי הנוהל שבטיעון אף אינו בגדר "דוח חקירה" או תחקיר במשמעות שקבע בית המשפט העליון בבש"פ 5425/01 יאסין אל חאק נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] שהרי בענייננו, אין המדובר בדוח שנכתב לצרכי ביקורת פנים, ואין טענה, כי הנוהל בא לעולם בעקבות חקירה או תחקיר שביצעה משטרת ישראל.

לא יהיה זה מיותר להביא מקביעותיו של השופט מלצר במסגרת דונו בבש"פ 9051/08 אליהו ליברטי נ' מדינת ישראל (מאגר נבו, החלטה מיום 23.11.08). יאמר מיד, כי אין עניינה של ההחלטה הנזכרת בעתירה לגילוי ראיה. יחד עם זאת, מוצא לנכון בית המשפט העליון להתייחס לטענה שבאה בפניו מפי העורר, בדבר צורך באיסוף תקין ומתועד, על פי נוהל, של העתקת טביעות אצבע. כאשר, טענת המאשימה, באותו הליך, הייתה כי לא אותר קיומו של נוהל פנימי של המשטרה המסדיר העתקה של טביעות אצבע. ואלו הם הדברים שקבע בית המשפט העליון בהקשר זה:

" אכן, ראוי לה למשטרה שתקבעה כללים ברורים, כיצד בדיוק יש ליטול מעתקי טביעות אצבעות מזירת עבירה, ואילו תנאים צריכים להתקיים. ראוי גם שנוהל כזה יתפרסם לשם מתן הזדמנות אמיתית לנאשם להוכיח את חפותו בהליך הוגן, שכן הוא נותן בידיו כלים של ממש להתגונן מפני היותה של טביעת אצבע ראיה נסיבתית אחת ויחידה העלולה להביא להרשעתו" .

(ההדגשות אינן במקור – נ.נ)

נדמה, כי לנוכח דברים כה ברורים ומפורשים, אין צורך להוסיף, בבחינת "כל המוסיף גורע".

עיינתי בנוהל מושא הכרעה זו ומצאתי כי המדובר בנוהל ממצא, מפורט, אשר מכוון עצמו לקביעת דרכי פעולה חדים וברורים בעת ניהול מרדף אחר רכב נמלט, לרבות עצם האפשרות לנהל מרדף, אופן עריכתו וסיומו.

אין ספק כי הנוהל האמור, מכוון עצמו להטמיע דרכי פעולה אחידים ברורים ושיטתיים.

מעיון בנוהל, לא מצאתי נימוק העשוי להצביע על צורך בחיסיונו של המסמך, במיוחד כאשר אין בהוראות הנוהל משום חשיפה של דרכי פעולה, אמצעים טכנולוגיים ואחרים שבהם עושות שימוש רשויות החקירה. מתקשה אני לראות כי יש בחשיפת הוראות הנוהל משום העמדת סיכון לשלום הציבור ובטחונו.

לטעמי, סיווגו של המסמך כ"שמור" אינו "תורה למשה מסיני" וכי בהחלט, יש מקום, כי בית המשפט יעביר תחת עינו ושבט ביקורתו את הבחירה של מנסח המסמך, להותירו חסוי מעיני הנאשם וסנגורו.

בעניין זה, ראיתי לנכון להפנות לבג"ץ 9131/05 נירעם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל (מאגר נבו, החלטה מיום 06.02.06), במסגרתה, נאמר בין היתר כך:

"בית הדין, בדונו בהליך פלילי, וככל בית משפט פלילי, רשאי ומוסמך לדון לא רק בטענות המכוונות ישירות כנגד האישום הפלילי, אלא אף בהשגות על התנהלותן של רשויות המינהל, טרם הגשתו של כתב האישום".

לנוכח כל האמור לעיל ומתוך שבית המשפט מחויב לתת הזדמנות אמיתית לנאשם להוכיח את חפותו בהליך הוגן, והואיל ואין בידי לקבוע, מהטעמים אותם מניתי לעיל, כי הנוהל שבמחלוקת הינו בגדר "תרשומת פנימית" ועל כן עולה כדי חריג לעקרון הגילוי, באתי לכלל מסקנה כי עתירת הנאשם בדין יסודה וכי יש טעם והצדק לחיוב המאשימה להעמיד הנוהל לעיון הנאשם.

הואיל והובא לידיעתי כי המשך שמיעת הראיות קבוע ליום 01.05.11, מורה למאשימה לפעול כך שהנוהל המכונה "נוהל מרדף אחר רכב נמלט" (נוהל מס' 02.220.006) יועמד לעיון הסנגור עד ולא יאוחר מיום 29.04.11, עד השעה 14:00.

אבקש להדגיש כי אין לראות בהחלטה זו משום קביעה בנוגע למשמעות הנוהל והשלכותיו על המקרה הנדון והמותב הדן בהליך יחליט בבוא היום וכטוב בעיניו באשר לנפקותו של המסמך והשלכותיו המשפטיות.

המזכירות תפעל ליידע באי כוח הצדדים אודות החלטה זו.

ניתנה היום, כ"ג ניסן תשע"א, 27 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.