בית המשפט לתעבורה בירושלים דן בשאלה האם ניתן לראות באקט של בריחה משוטרים ביצוע עבירה של "ניהגה בשכרות" וזאת מתוקף החזקה כי המסרב להיבדק הוא שיכור.
בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים

תת"ע 10027-09 מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה) נ' אסולין

בפני שופט אברהם טננבוים

בעניין:

מ.י. לשכת תביעות ירושלים (תעבורה)
המאשימה

נגד

עמוס אסולין
הנאשמים

הכרעת דין

טיוטת הכרעת דין עמוס אסולין

השאלה בקליפת אגוז- האם ניתן לראות בבריחה של נאשם כסירוב לכל דבר ועניין? זו השאלה הניצבת לפנינו במקרה דנא. והתשובה לכך, חיובית. מי שברח משוטרים כדי לא להיבדק, כאילו סירב להיבדק, והכל כפי שיפורט.

האשמה ומהלך הדיון

הנאשם, מר עמוס אסולין (להלן: "הנאשם"), הואשם בנהיגה בשכרות וסירוב ליתן דגימת אוויר נשוף לפי דרישת שוטר, עבירה על סעיפים 62(3) (שכרות), 64ב', 64ד (א) ו-39א לפקודת התעבורה התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה").

הטענה העובדתית היא, כי ביום 23.10.2008 סמוך לשעה 23:53, נהג הנאשם במכונית פרטית מסוג "פיג'ו" מ.ר. 5487004 ביציאה ממושב אורה בירושלים. הנאשם נעצר לבדיקה שגרתית, במהלכה התבקש, בין היתר לבצע בדיקת נשיפון ולאחר מכן, לבצע בדיקת נשיפה באמצעות מכשיר הינשוף.

על פי הנטען בכתב האישום, מיד לאחר שהודע לנאשם כי הוא מעוכב לצורך בדיקה שגרתית על ידי המתנדבים מר אבי לוי ("עת/1") ומר קורנל טמבורו ("עת/2"), בוצע לו בהסכמתו בדיקת נשיפון. לאחר שבבדיקת נשיפון שנערכה לנאשם התקבלה אינדיקציה כי הוא שיכור, הנאשם התבקש להתלוות אל המתנדבים לבצע בדיקת שכרות באמצעות מכשיר הינשוף, בתחנת מוריה.

עוד על פי הנטען בכתב האישום, בהגיעם ליד תחנת מוריה, נאמר לנאשם כי 15 דקות לפני הבדיקה אסור לו לאכול, לשתות, לעשן וללעוס מסטיק, הנאשם ביקש להטיל את מימיו, לאחר שהטיל את מימיו לפתע פתח בריצה וברח לכיוון הסימטה המקשרת בין רח' התנופה לכיוון רח' הסדנה. המתנדבים דלקו אחריו אך ללא הצלחה. לטענת המאשימה, כל זאת עשה, למרות שהודע והוסבר לו כי הוא מעוכב לצורך בדיקת שכרות באמצעות מכשיר הינשוף. נציין, כי בכל אותו עת רישיון הנהיגה של הנאשם היה בידי המתנדבים.

לטענת המאשימה, ניתן ללמוד על שכרותו של הנאשם הן מבריחתו ממאפייני שיכרות ונסיבות נוספות שנצפו ונבדקו בעת האירוע. והן בשל סירובו להיבדק במכשיר הינשוף וחזקת השכרות העולה מסירוב זה.

ישיבת הוכחות התקיימה ביום 01.06.2010 והסתיים בו ביום. הצדדים סיכמו בעל פה. נקבע כי הכרעת הדין תינתן ביום 08.07.2010 בשעה 09:45.

מטעם התביעה העידו העדים הבאים:

עת/1- המתנדב מר אבי לוי (להלן: "המתנדב מר לוי ו/או עת/1").
עת/2- המתנדב מר קורנל טומברו (להלן: " המתנדב מר טומברו ו/או עת/2").
עת/3- רס"ר דניאל הדראי (להלן: רס"ר הדראי ו/או עת/3 ").
עת/4- סמ"ר שלי מור (להלן: "השוטרת מור ו/ או עת/4").

כמו כן הוגשו וסומנו המסמכים הבאים:

ת/1- מזכר שנערך והוגש על ידי עת/1.
ת/2- מזכר שנערך והוגש על ידי עת/2.
ת/3- מזכר שנערך והוגש על ידי עת/3.
ת/5- טופס הזמנה לדין שנערך והוגש על ידי עת/4.
ת/6- טופס דו"ח פעולה שנערך והוגש על ידי עת/4.
ת/7- דו"ח עיכוב שנערך והוגש על ידי עת/4.
ת/8- טופס זיכרון דברים שנערך והוגש על יד עת/5.
מטעם ההגנה העיד הנאשם בעצמו.

העובדות שאין עליהן חולק
אין חולק, כי ביום 23.10.2008 בסמוך לשעה 23:53 נהג הנאשם ביציאה ממושב אורה בירושלים ונעצר לבדיקת רישיונות ושכרות. עוד אין חולק, כי לאחר שבוצע לנאשם בהסכמתו בדיקה באמצעות מכשיר הנשיפון, התקבלה אינדיקציה כי הוא שיכור. הואיל וכך התלווה הנאשם למתנדבים מר לוי (עת/1) ומר טומברו (עת/2) ונסע יחד עמם לתחנת מוריה לעבור בדיקת ינשוף. עוד אין חולק כי לאחר שהנאשם חזר לתחנת המשטרה ביקש לבצע את הבדיקה ובקשתה נענתה בשלילה. לבסוף, אין חולק, כי לפי בדיקת המאפיינים שנעשתה לו למעלה משעה וחצי לאחר שעוכב נמצא הנאשם שיכור.
טענות התביעה בקצרה

לטענת המאשימה, בנסיבות המתוארות לעיל נהג הנאשם כשהוא שיכור. זאת מסיקה המאשימה מסירובו של הנאשם לעבור בדיקת ינשוף. לטענתה, לאחר שהנאשם ביצע את בדיקת הנשיפון ולאחר שנתקבלה תוצאה חיובית, הנאשם היה מודע כי הוא נוסע לתחנת מוריה לצורך בדיקה. למרות שהודע לנאשם מפורשות כי הוא מעוכב בגין נהיגה בשכרות, הנאשם ברח וכל זאת עשה על מנת שהמשטרה לא תעשה הבדיקה ובכך לא תוכל להוכיח את שכרותו.

לטענת המאשימה אי הדיוקים והתנהלות המשטרה הלא תקינה בעניינו של הנאשם, נבעה מניסיונו של הנאשם להכשיל הבדיקה. באשר לטענה, כי לא ניתנה לנאשם הזדמנות לעבור בדיקת ינשוף למרות בקשתו, לטענת המאשימה מאחר שהנאשם ברח וחזר כעבור שעתיים, הרי שלא ניתן לצפות מהמשטרה שתאפשר לו לעשות בדיקת שכרות בנסיבות האירוע.

לבסוף טענה המאשימה, באשר לטענתו של הנאשם, כי כלל לא התכוון לברוח וכי יצא למספר דקות ספורות בלבד לצורך שיחת טלפון לאחיו, בכדי שזה שיבוא לקחת את הרכב שהושאר במושב אורה, ושב מיד בתום השיחה. לטענתה, אין לקבל את הטיעון הנ"ל של הנאשם. הואיל ומדובר בגרסה כבושה, הנאשם לא הזכיר טענה זו בשום שלב משלבי החקירה בתיק, וכל שאמר הוא כי הוא ברח מאחר שפחד שיעצרו אותו. לפיכך, ביקשה המאשימה להרשיע את הנאשם גם בעבירה של בריחה משוטרים לפי סעיף 257 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").
טענות ההגנה בקצרה

ב"כ הנאשם טען, כי הנאשם כלל לא ברח ולא הייתה לו כל כוונה לברוח מהשוטרים, אלא בריחתו הקצרה הייתה אך ורק בכדי לטלפן לאחיו על מנת שזה ייקח את הרכב שהושאר לבדו במושב אורה. לטענתו, הנאשם יצא לטלפן בטלפון הציבורי מאחר שבקשתו מהמתנדבים לשיחת טלפון קצרה נענתה בשלילה. עוד טען ב"כ הנאשם, כי לא הודע לנאשם בשום שלב משלבי החקירה כי הוא מעוכב. בנוסף טען ב"כ הנאשם, כי הנאשם חזר לאחר כעשר דקות מסיום השיחה ולא כטענת המאשימה לאחר כשעתיים. עוד טען ב"כ הנאשם, כי לא ניתן לראות בבריחתו של הנאשם כסירוב כלל וכלל. וכן טען, כי לא הוסבר לנאשם עובר לבריחתו, כי התנהגותו יכולה להוביל להאשמה בסירוב לבדיקת שכרות.

לטענתו של ב"כ הנאשם, לא ניתן להרשיע את הנאשם על סמך בדיקת מאפיינים בלבד וזאת מאחר שבדיקת המאפיינים נערכה לנאשם כשעה וחצי לאחר שנעצר. לבסוף טען, כי מיד לאחר שחזר הנאשם לתחנת המשטרה, הנ"ל ביקש לבצע את הבדיקה בכדי שיוכל להוכיח את חפותו, אך כל בקשותיו נפלו על אוזניים ערלות.

האם הנאשם ידע כי הוא מעוכב לבדיקת שכרות?
(ידע וגם ידע)

כאמור ב"כ הנאשם טען לפניי ואמר, כי כלל לא הודע לנאשם כי הוא מעוכב בגין חשד בנהיגה בשכרות על ידי המתנדבים והשוטרים. דין טענה זו להידחות. המתנדבים מר לוי (עת/1) ומר טומברו (עת/2) העידו לפניי כל אחד בתורו ואמרו כי לאחר שהנאשם נעצר לבדיקה שגרתית, ולאחר שנערכה לו בדיקת נשיפון, והתקבלה תוצאה חיובית המעידה על שכרות, מיד הודע לו כי הוא מעוכב בגין חשד בנהיגה בשכרות. וכך העיד לפני המתנדב מר לוי (עת/1):
"ש. ש מי דרש בדיקת נשיפון
ת. אני. אני עצרתי אותו ועשיתי את הבדיקה
ש.ת. לאחר הבדיקה אמרתי לו שהוא מעוכב ואסור לו לאכול ולשתות. הסברתי לו שהוא ייבדק בינשוף…".(פרו' עמ' 2 ש' 2-5)

וכן אמר המתנדב מר לוי (עת/1) בחקירה החוזרת כך:
"ש. בזמן שהחשוד ברח היה ברור לו שהוא מעוכב.
ת. אמרתי לו שהוא מעוכב עד שישחררו אותו.
ש.ת. רישיון הנהיגה שלו היה אצלי" (פרו' עמ' 4 ש' 30-32). דברים דומים כתב המתנדב מר לוי (עת/1) גם במזכר (ת/1).

וכן העיד לפניי גם מר טמבורו (עת/2) ואמר כך:
"ש.ת. אני יודע שגם אני הודעתי לו שהוא מעוכב במושב אורה לפני שעלה על הניידת "(פרו' עמ' 7 ש' 20 ). וכן כתב המתנדב מר טמבורו (עת/2) במזכר (ת/3): " …ולאחר כדקה ראינו במבחנה שהצבע התחלף מצהוב לירוק. לכן הודעתי לנהג שהוא מעוכב בגין חשד בנהיגה בשכרות…".

למעלה מן הצורך נציין, כי הנאשם עצמו אמר כי ברח מאחר שחשש שייעצר, וכך נכתב בטופס ההזמנה לדין (ת/3) מיום 23.10.20008 ברובריקה של דברי הנהג נכתב כי "השוטר אמר לי שאני מעוכב וחשבתי שאני הולך להיות עצור..".

ראוי לציין, כי העדים מר לוי (עת/1) ומר טמבורו (עת/2) ורס"ר הדראי (עת/3) העידו לפני ואמרו כי הם זוכרים היטב האירוע מאחר שמדובר היה באירוע חריג שבו נהג משאיר רישיון נהיגה ורכב ומחליט לברוח.

לאור האמור, אני מקבל את עדויות המתנדבים כמהימנים ונטולי פניות ויש לידידי באמרותיהם של העדים לוי (עת/1) טמבורו (עת/2) הזוכרים את האירוע היטב כדי להצביע על האירוע החריג בו צפו השוטרים ועליו דיווחו. על כן, מסקנתי כי הנאשם על אף טענותיו ידע בוודאות כי הוא מעוכב בגין חשד לנהיגה בשכרות, אך החליט לברוח ולנסות את מזלו. זאת עשה הנאשם כנראה כי חשש מהיותו שיכור.

באשר לטענתו של ב"כ הנאשם, כי הנאשם יצא לשיחת טלפון קצרה לאחר שבקשתו מהמתנדבים לשיחת טלפון נענתה בשלילה, בעניין זה העיד לפני המתנדב מר לוי ואמר כי לו הנאשם היה מבקש שיחת טלפון ממנו בוודאי היה נותן לו. וכלשונו: "ש. אני אומר לך שהסוללה שלו נגמרה בגלל אותה שיחה וביקש להתקשר לאחיו שזה הרכב שלו שיש בו ציוד יקר שיקח את הרכב מהמקום שזו תהא אחריותו כי הרכב לא שלו…. לשאלת בית המשפט: אם היה אומר לי את זה הייתי נותן לו את הטלפון שלי כדי שהיה מי שישגיח על הרכב". (פרו' עמ' 3 ש' 15-22).

מן האמור, נחה דעתי כי הנאשם כלל לא ביקש מהמתנדבים שיחת טלפון, והתירוץ שלו כי יצא להתקשר לשיחת טלפון נועדה כל כולה לשבש את ניסיון הימלטות שלו.

למעלה מן הצורך נציין בעניין זה, כי אם הנאשם היה אומר למתנדבים כי הוא הולך לעשות שיחת טלפון, והיה והמתנדבים לא היו מביאים לו להתקשר, אז היה ניתן לצפות שהמתנדבים היו מתלווים אליו, כפי שעשו כאשר הנאשם הלך להטיל את מימיו.

ראוי לציין בעניין זה, כי שני המתנדבים מר לוי (עת/1) ומר טמבורו (עת/2) העידו ואמרו לפניי, כי הנאשם ברח מאחר שחשש פן ייעצר. וכי בשום שלב לא אמר להם כי הוא יצא לטלפן מאחר שחשש לגורל הרכב שהושאר במושב אורה ולציוד הנמצא בתוכו. וכך העיד המתנדב טמבורו בעניין זה:
"אנ רוצה להוסיף שלא זוכר אם מישהו רשם או לא , אך הנהג החשוד שחזר בלוויו של אחיו ששכנע אותו להסגיר את עצמו והוא אמר שברח כי פחד שיעצרו אותו , ואמרתי לו שהוא מעוכב ולא עצור והוא אמר שלא ידע את זה". (פרו' עמ' 6 ש' 8-10).
ובהמשך: "ת. אמרנו לו שהוא מעוכב על חשד של נהיגה בשכרות הוא אמר שהוא פחד שיעצרו אותו, וזה היה חשוב לו ולא היתר". (פרו' עמ' 7 ש' 10-11).

וכן כתב במזכר (ת/3) כי הנאשם אמר כי ברח מאחר שפחד שייעצר בגלל ששתה ונהג. דברים דומים כתב גם רס"ר הדראי (עת/3) בטופס מזכר ת/6.

עוד נציין, כי גם בטופס ההזמנה לדין כאמור אמר הנאשם, כי הודע לו על ידי השוטר כי הוא מעוכב. וכלשונו: "… לא הייתי שיכור השוטר אמר לי שאני מעוכב וחשבתי שאני הולך להיות עצור…".

וכך אמר הנאשם בטופס תחקור חשוד (ת/6):
"מדוע סירבת להיבדק באמצעות הינשוף: " חשבתי שהולכים לעצור אותי".

האם ברצונך להוסיף דבר מה? "לא ברחתי בגלל שהייתי שיכור אלא בגלל שחשבתי שהולכים לעצור אותי ויש לי מחר עבודה, כעבור 10 דק' הייתי בתחנת מוריה".

לאור כל האמור לעיל, אני קובע, כי הנאשם ידע בוודאות כי הוא מעוכב אך למרות זאת הוא ברח, במטרה לחמוק מאימת הדין.

הנאשם אף לא העיד את אחיו או את חבריו באשר לסיבת הימלטותו ולגבי שיחת הטלפון שלכאורה בצע ושבעטיה בקש לוודא כי הרכב אינו נותר נטוש, וידוע עובדה זו פועלת לרעתו שכן ידוע כי הימנעות מהבאת ראיה מקימה חזקה לחובת הנמנע לפיה אילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובתו. (י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, התש"ע– 2009, עמ' 1891).

באשר לטענתו של ב"כ הנאשם כי המשטרה לא טרחה למלא דו"ח עיכוב וזאת למרות שהנאשם היה מעוכב למעלה מעשרים דקות. גם דין טענה זו להידחות. הנאשם כאמור ברח וחזר לאחר זמן ממושך, הואיל וכך בנסיבות העניין עולה, כי הדו"ח מולא בהתאם לזמן שבו החליט הנאשם לחזור. הנאשם חזר בסביבות השעה 01:40 בלילה ודו"ח העיכוב מולא על ידי סמ"ר מור (עת/4), בשעה 02:08.
כעבור כמה זמן שב הנאשם לאחר בריחתו?
(והתשובה היא לאחר זמן ממושך ובוודאי למעלה משעה)

הסניגור טען לפניי, כי הנאשם יצא לטלפון הציבורי לטלפן לאחיו לאחר שחשש שהרכב שנשאר במושב אורה נותר ללא השגחה, זאת עשה לאחר שבקשתו מהמתנדבים לשיחת טלפון לא נענתה בחיוב. לטענתו, הנאשם שב לתחנת המשטרה לאחר כעשר דקות מרגע עזיבתו את התחנה. ולא כפי שטוענת התביעה לאחר כשעתיים. לצערי אין בידי לקבל טענה זו. מהמזכרים הנ"ל של המתנדבים עולה, כי הנאשם נעדר לפרק זמן ממושך.

המתנדב לוי (עת/1) מציין במזכרו (ת/1),כי הנאשם נמלט וטרם נמצא. מזכר זה מולא עוד לפני שהסגיר עצמו הנאשם. (ראו דברי המתנדב מר לוי (עת/1), פרו' עמ' 1, ש' 21). נציין, כי גם מזכרו (ת/2) של העד טמבורו (עת/2) מולא אף הוא טרם שב הנאשם. אין ספק, כי עצם העובדה שהמזכרים מולאו קודם שיבת הנאשם מובילים למסקנה, כי הנאשם נעדר לפרק זמן ארוך של לפחות כשעה. הדעת נותנת שלא מייד עם המלט הנאשם ישבו המתנדבים לכתוב את מזכריהם, אלא לאחר שלא הצליחו לאתרו לפרק זמן מסויים. עוד נציין, כי במזכרו השני (ת/2) של המתנדב מר טמבורו (עת/2), מתוארת כל מסכת האירועים, ושם נרשם כי הנאשם שב למשטרה לאחר פרק זמן של כשעתיים.

ב"כ הנאשם טען לפניי ואמר, כי מזכר זה נרשם מאוחר יותר, בעניין זה אציין, כי גם אם המזכר נרשם מאוחר יותר, עדיין נרשם בעת שזכרונו של המתנדב עודנו טרי, ומכל מקום כפי שציינתי עצם רישום המזכרים עוד בטרם שב הנאשם והסגיר עצמו מעידים על הימלטותו לפרק זמן ממושך שאפשר רישום המזכרים עוד בטרם שובו.

עוד יצוין, כי מילוי דו"ח הפעולה (ת/6) על-ידי השוטרת מור (עת/4) בשעה 1:40, כאשר הנאשם נתפס בשעה 23:53, מעיד על משך בריחתו של הנאשם. אמנם בדו"ח עצמו נרשם, כי "הנאשם נמלט למשך דקות ספורות בלבד". אך מידע זה הועבר לשוטרת שלי מור (עת/4) מכלי שני לפחות, ודינו כעדות שמיעה, היינו קבילותו מוטלת בספק ומשקלו אפסי. מכל מקום אין חולק, כי הנאשם הועבר לטיפולה כשעתיים לאחר תפיסתו הראשונית.

גם ממזכרו (ת/6) של השוטר הדראי (עת/3), שמולא כחודש וחצי לאחר התרחשות האירוע, ניתן ללמוד, כי שוטר מתחנת מוריה עלה מולו בקשר כי הנאשם הסגיר עצמו לתחנת המשטרה בפרק זמן של כשעתיים לאחר הימלטותו. על אף שהמזכר לא נרשם ביום האירוע, הוא נרשם כאשר האירוע עדיין טרי בזיכרונו.

נציין, כי בעדותיהם לפניי, לא זכרו השוטרים במדויק את משך הימלטו של הנאשם. יש לזכור כי חלפו שנתיים למן האירוע ועד למועד עדותם, דבר המוביל לתעתועי זיכרון, במיוחד בכל הקשור לפרטים טכניים. (ראו בעניין בד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול פ"ד מב(4) 309, 318, ע"פ 6508/02 פלוני נ' מדינת ישראל, לא פורסם (מיום 30.12.02). כידוע, העלאת האירועים על הכתב עובר למועד התרחשותן מונע לרוב את הטשטוש ותעתועי הזיכרון המתרחשים בחלוף הזמן.

ככל שמדובר בשוטרים, ידוע הוא לכל כי מקובל כלל "הקפאת הזכירה שבעבר" וזאת בשל מקרי השכרות הרבים בהם הם נתקלים בעבודתם השוטפת, לא ניתן לצפות משוטר כי יזכור כעבור שנתיים את האירועים לפרטי פרטים הואיל וכך נקבע בפסיקה, כי לגבי שוטרים יש להחיל את כלל "הקפאת הזכירה שבעבר". כך נקבע בבג"צ 3209/06 סמיר שורפי נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב, לא פורסם (מיום 17.4.06):
"מאחר שמדובר בדו"חות הנערכים על ידי שוטרים כחלק מפעילותם השוטפת, ואשר הם נדרשים להעיד עליהם בדרך כלל זמן רב לאחר עריכתם, הרי שעצם הצגת המסמך בפניהם אין בה בדרך כלל כדי לרענן את זכרונם ועדותם מתמצית לאישור טיבו של המסמך ודרך עריכתו. לפיכך, עדותם נופלת על פי רוב אל בין גדריו של כלל "הקפאת הזכירה שבעבר" (ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169)." (פסקה 3 לבג"ץ)

על-פי הפסיקה רשאי בית המשפט להעדיף את הרשום במזכר על פני אמירתו של העד בעדות משראה כי זכרונו של העד היטשטש מאז קרות האירועים. (ראו בעניין זה ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169).

לאור האמור לעיל, נחה דעתי, כי על אף שהשוטרים זוכרים את הקווים הכללים של האירוע הם אינם זוכרים אותו לפרטי פרטים, ועל כן, תיאור הזמן שבמזכרים שהגישו מדויק יותר מאשר בעדות. לפיכך, אני מקבל את האמור במזכריהם ומעדיפו על העדויות. לכל האמור לעיל יש לציין, כי הנאשם לא העיד את אחיו לתמוך בגרסתו לגבי משך הזמן שחלף מרגע הימלטו ועד לשעה שהסגיר עצמו, ועובדה זו פועלת לחובתו כאמור לעיל.

לפיכך, כיוון שחלף פרק זמן למן תפיסת הנאשם ועד לבריחתו ומן המועד שהסגיר עצמו ועד להעברתו לטיפולה של השוטרת מור (עת/4), אני קובע כי הנאשם נעדר לפחות לשעה ולא כטענת ב"כ הנאשם כעשר דקות.

האם ניתן לראות בבריחתו של הנאשם כסירוב בנסיבות האירוע דנן?
(והתשובה על כך היא חיובית)

כאמור ב"כ הנאשם טען לפניי, כי לא ניתן לראות בבריחתו הקצרה של הנאשם משום סירוב, וכי לא הוסברה לו מהות הסירוב . אין באפשרותי לקבל טענה זו. כידוע סעיף 64ד' (א) לפקודת התעבורה שעניינו "סירוב לבדיקת שכרות" קובע כדלקמן:
"(א) סירב נוהג ברכב, או ממונה על הרכב כאמור בפסקה (1) להגדרה "ממונה על הרכב" שבסעיף 64ב, לתת דגימה למעט דגימת רוק, לפי דרישת שוטר כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3)…". כלומר מלשון החוק עולה, כי מי שמסרב להיבדק בדיקת שכרות החזקה היא כי הוא שיכור.

לא אחת כבר נקבע, כי החזקה העולה מהסעיף, היא כי סירוב אינו חייב להיות מפורש במילים דווקא, וכי התנהגות מתחמקת שברור שהיא כזו, יכולה להוות סירוב לצורך החזקה עולה מהסעיף. וזאת גם במקרים בהם הנהג/ הנאשם אומר כי מסכים הוא להיבדק, אך בפועל הוא מתחמק ומכשיל את כל האפשרות לבדיקה. ראו לעניין זה את הכרעתי דיני המפורטת בת"ד (י-ם) 2278/07 מדינת ישראל לשכת תביעות את"ן י-ם נ' וורקה ברהן (לא פורסם) מיום 23.08.2007.

יצוין, כי החזקה פועלת כנגד המסרב להיבדק הן במשתמע והן במפורש הינה חזקה חלוטה בחוק. בעניין זה ראו את הכרעת דיני בעניין ברינזר עידן. שם כתבתי כך:

"החזקה שמי שמסרב להיבדק נחשב כשיכור, היא חזקה חלוטה בחוק. אין כל נפקא מינא לסיבות שבעטיין סירב הנהג להיבדק.סירבת להיבדק דינך כשיכור.כל שעל הרשויות לעשות הוא להבהיר לנהג את משמעות סירובו, הא ותו לא.ובנוסח סעיף 64ב(ב2) "יסביר לו את המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימה, כאמור בסעיף 64ד".
….החוק איננו מתיר לאדם כל סיבה שלא להיבדק, במידה כמובן ויכול הוא לעשות כן פיזית. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר במפורש כי הסיבה לסעיף זה היא "כדי למנוע התחמקות ממתן הדין על נהיגה בשכרות על ידי סירוב להיבדק" (הצעות חוק מס' 154 מיום 11.1.2005 עמ' 523)."
ת"פ (י-ם)630/07 מד"י נ' ברינזר עידן, (לא פורסם) מיום 18.07.2007, פסקאות 7-8 לגזר הדין. וכן ראו את הכרעת הדין שניתנה על ידי לאחרונה בתת"ע 5165/09 מדינת ישראל נגד לשכת תביעות (ירושלים) נ' לירון פרץ (לא פורסם) מיום 26.05.2010.

במקרה שלפנינו, אין ספק כי בריחתו של הנאשם, למרות שנאמר לו במפורש על ידי המתנדבים מר לוי (עת/1) ומר טמבורו (עת/2) כי הוא מעוכב, הנאשם ניסה על ידי בריחתו להכשיל את הבדיקה, הינה אותה התנהגות שאותה מנסה למנוע סעיף 64ד(א). לאור האמור לעיל, אני קובע כי בריחתו של הנאשם הינה סירוב בהתנהגות לכל דבר ועניין. אינני מקבל גם את טענת הסניגור כי לא הודעה לו משמעות הסירוב. ראשית, הוסברה לו חשיבות הבדיקה, אך מעבר לכך, ברגע שברח הנאשם מהמקום, כאילו הודע לו והוסבר לו הכל, אלא שהוא התחמק מלשמוע.

אין ספק, כי עלינו למגר התנהגות כזו מכל וכל. הרי שלא יעלה על הדעת, כי אדם שעובר בדיקת נשיפון ולאחר שיש תוצאה חיובית ולאחר שהודע לו כי הוא מעוכב וכי 15 דק' לפני הבדיקה אסור לו לאכול, לשתות, לעשן ולהקיא. האדם יעשה דין לעצמו ויחליט לברוח, ובסופו של יום לבוא ולטעון כי לא ניתן לראות בבריחתו כסירוב לפי לשון החוק, וכי לא הוסבר לו העניין היטב ולא הבית את המשמעות. פרשנות כזו תעודד אנשים לברוח ולטעון אחר כך "לא שמעתי". לאור כך ולאור החזקות האמורות לעיל בוודאי שיש לראות בבריחתו כסירוב לכל דבר ועניין.
האם ישנן ראיות נוספות להוכחת השכרות?
(והתשובה היא חיובית)

כאמור לנאשם נערכה בדיקת שכרות באמצעות מכשיר הנשיפון, ובדיקה זו נתנה אינקדיקציה חיובית לשכרות גבוהה. זאת ועוד בטופס המאפיינים (ת/6) שבוצע לנאשם נכתב על ידי השוטרת מור (עת/4) כי עמידתו והליכתו של הנאשם היו מתנדנדות, והחטיא בהבאת אצבע אל היד שלוש פעמים, וכי נדף ריח חזק של אלכוהול מפיו. אם זאת הייתה התנהגותו לכשחזר אחרי שעתיים, מה הייתה התנהגותו סמוך לאירוע?

באשר לטענתו של ב"כ הנאשם, כי לא ניתן להסיק מדו"ח בדיקת מאפיינים שנערכה לנאשם לאחר כשעה וחצי שעתיים על שכרותו. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, מן הראוי היה לבצע לו בדיקת נשיפה גם אחרי שעתיים כשחזר (למרות שאולי היה יכול לטעון ששתה אחרי הבריחה). אולם אין בכך לפגוע במסקנה כי נהג שיכור. עוד נוסיף כי לדעת הסניגור העלמותו הייתה עשר דקות לכל היותר, כך שתמוהה טענתו כנגד בדיקת מאפיינים.

נציין כי אין חובה להוכיח שכרותו של נהג באמצעים מדעיים בלבד, וכי ניתן להוכיח שכרות על-פי התרשמות סובייקטיבית מן החשוד. כדברי בית המשפט בר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל , פ"ד מ(4) 463:

""יש סיכון בהסתמכות על התרשמות סובייקטיבית חיצונית של שוטר או של אדם אח
Categoryפסקי דין
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support