הנאשם בפרשה זו הועמד לדין בשל ריבוי עבירות תעבורה, כתוצאה ממעורבותו בתאונת דרכים ונטען נגדו כי נסע תחת השפעת סמים; בית השפט לתעבורה בירושלים זיכה אותו מעבירת הסמים ועבירת הסטיה מנתיב, אך הרשיע אותו בשורת העבירות שקמו כתוצאה מן המעורבות בתאונת הדרכים: "נהיגה ברשלנות", "בחוסר זהירות", "אי האטה ליד מעבר חצייה", "אי מתן אפשרות להולך הרגל להשלים בבטחה חציית מעבר החציה", "גרימת נזק לרכוש וחבלה של ממש להולך הרגל".
הנאשם זוכה מהעבירה של סטיה מנתיב שלא לצורך. הוכח כי הנאשם סטה מנתיבו לכיוון המדרכה, על מנת להימנע מפגיעה בהולך הרגל. לא מדובר בעבירה שבוצעה בעת נהיגה, אלא כמעשה הנועד להקטין את הנזק בעת ההתנגשות אם לא למנוע אותו כליל.
בהערת אגב נציין כי זהו מקרה קלאסי של "הצטברות אידיאלית של עבירות תעבורה"; זאת כאשר "אירוע אחד מגוון התוצאות שנגרמו על ידי אותה התנהגות, אחת ויחידה, או מכלול הנסיבות השונות שהצטרפו אליה, בהיותן רלוונטיות, כל אחת או כל קבוצה מהן, להתוות עבירות נפרדות, מביאים להסתעפות עבירות מספר מאותה התנהגות".

בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים

ת"ד 292-05-10 מדינת ישראל נ' משה

בפני כב' השופטת מרים קסלסי

בעניין:
מדינת ישראל
המאשימה
נגד
יהורם משה
באמצעות עו"ד ארז צ'צ'קס
(סנגוריה ציבורית) הנאשם

הכרעת דין

אני מזכה את הנאשם מחמת הספק ביחס לעבירת נהיגה תחת השפעת סמים וכן מהעבירה של סטיה מנתיב, אולם מרשיעה אותו ביתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום הנוגעות לאחריותו לקרות תאונת הדרכים, הכל כמפורט להלן:

מבוא
1. ביום 2.2.06 בסמוך לשעה 7:35 נהג הנאשם ברכב מסחרי מ.ר. 6500335 (להלן: "הרכב") ברחוב אבא הלל סילבר בירושלים מכיוון רחוב טרומן לכיוון רחוב שיבת ציון, בהגיעו למעבר חציה בסמוך לבית הספר "נועם" פגע הנאשם עם רכבו בהולך רגל, כבן 12, שהיה באותה העת בתפקיד משמרות זהירות בדרכים (זה"ב) מטעם בית ספר "נועם" (להלן: "הולך הרגל").
הולך הרגל חצה הכביש במעבר החצייה משמאל לימין בכיוון נסיעת הנאשם, דהיינו החל לחצות מהצד הרחוק מרכב הנאשם. אין חולק כי תחילת החצייה בוצעה בין שני רכבים חונים. הנאשם הסיט רכבו בחוזקה ימינה, פגע בהולך הרגל ועלה על המדרכה.
להולך הרגל נגרמה "חבלה של ממש" בעקבות פגיעת רכב הנאשם בו.

מהנאשם ניטלה דגימת שתן לבדיקת הימצאות אלכוהול או סמים. דגימת השתן שנבדקה על ידי ד"ר גופר מעלה כי קיימים שרידי סם מסוג קוקאין. האם הדגימה שנבדקה היא הדגימה שנלקחה מהנאשם – שאלה זו שנויה במחלוקת.

כתב האישום
2. הנאשם הואשם בנהיגה ברשלנות, בחוסר זהירות, באי מתן אפשרות להשלים חציה במעבר חצייה בבטחה, בגרימת נזק, חבלה של ממש, אי האטה ליד מעבר חציה, סטייה מנתיב שלא לצורך ובנהיגה תחת השפעת סמים – עבירות על סעיף 62(2) בקשר עם 38(2), סעיף 38(3), סעיף 64ב(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). ועל תקנות 21(ג), 52(6) ו- 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").

תשובת הנאשם
3. הנאשם כפר בעובדות, הכחיש כל שימוש בסמים ולעניין נסיבות התאונה, טען כי הן היו בלתי נמנעות משום שהולך הרגל, ילד כבן 12 רץ לכביש באופן מפתיע כששדה הראיה משמאל חסום בשל רכבים שחנו לפני ואחרי מעבר החצייה.

ההליך בפני
4. בתחילה טען הנאשם לביטול כתב האישום מטעם הגנה מן הצדק (אכיפה בררנית). לטענתו היה מקום להעמיד את מנהל בית הספר לדין בשל רשלנותו בקיום הדרכת הילדים בטרם יצאו למשמרות הזה"ב. דחיתי טענה זו בהחלטה מנומקת מיום 8.1.12., אמנם באותה החלטה על סמך המסמכים שהיו אותה עת בפני, סברתי כי הולך הרגל טרם החל משמרתו, ואילו בישיבת ההוכחות הוכח כי היה בידיו מקל משמרות הזה"ב המורה לרכבים לעצור, וככל הנראה רץ לעבר השני של הכביש על מנת להתחיל במשמרתו, אף על פי כן אין בעובדה זו כדי לשנות מההחלטה שלא מדובר באכיפה בררנית, עת הוחלט שלא להעמיד את מנהל בית הספר לדין, ויש להתייחס אליו כאל אחד מיני רבים של ילדי בית הספר היסודי החוצים את הכביש. לנהג רכב לא אמורה להיות ציפייה שילדים יחצו את הכביש בזהירות, לאחר שעברו הדרכה כזו או אחרת, נהפוך הוא הציפייה הסבירה היא שילדים לא יחצו הכביש בזהירות, ועל כן נדרשת מהנהג זהירות מוגברת. (השווה לע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] לענין העדר הקשר הסיבתי משפטי בין התנהגותו הרשלנית של צד שלישי לבין מי שמצופה ממנו לצפות את אותה ההתנהגות).

5. בסיום הליך ההוכחות, ביום 9.9.12 בקש ב"כ הנאשם את דגימת השתן שנלקחה בשעתו מהנאשם כדי לאפשר בדיקתה באמצעות ההגנה. הסתבר לפי תשובתו של ד"ר גופר כי דגימת שתן זו לא נמצאת ברשותו וכי הושמדה כנראה בשלב כלשהו לאחר שנת 2010.
להזכיר, כתב האישום הוגש כנגד הנאשם ביום 17.3.10, למעלה מ- 4 שנים מקרות האירוע.

השאלות שבמחלוקת
6. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה בשתי נקודות עיקריות:
א. לענין נסיבות התאונה – לטענת המאשימה על הנאשם היה להאט את מהירותו קודם למעבר החצייה הסמוך לבית הספר, למהירות הנמוכה מ-31 קמ"ש, ורשלנותו מתבטאת בכך שהמשיך בנסיעה רגילה מבלי לצפות כנהג סביר את הסכנה העלולה להתממש. לטענת הסנגור, לא הוכח שהנאשם לא נהג במהירות זו או כל מהירות אחרת והשערת הנאשם לפיה נסע במהירות המקסימאלית המותרת – כ 50 קמ"ש אינה מספיקה לצורך הרשעתו, לפיכך יש לזכותו מאחריותו לתאונה.

ב. לענין הנהיגה בשכרות – לטענת הסנגור קיים יותר מספק סביר לכך שדגימת השתן שנבדקה ע"י ד"ר גופר שייכת לנאשם, וזאת נוכח דליפת השתן ומחיקת הכיתוב על גבי כוסית הבדיקה, ובנוסף לא הוכחה זהותו של מי שנטל הדגימה מהנאשם בהעדר כל מזכר לענין זה (פרוטוקול עמ' 30 ש' 16). עוד טען הסנגור לנזק ראייתי חמור הנובע מהשיהוי בהגשת כתב האישום והעדר האפשרות לבדוק את הדגימה ע"י מומחה מטעם הנאשם.

הראיות
7. מטעם המאשימה העידו: ע.ת/1 – ד"ר גופר, מנהל המחלקה הטוקסיקולוגית, תל השומר, ע.ת/2 רס"מ יצחק בן לולו, ע.ת/3 – מר מזרחי נחום, ע.ת/4 – רס"ב בן זקן דוד, בוחן תאונות דרכים (להלן: "הבוחן"), ע.ת/5 – אביה ענאקי, ע.ת/6 – יצחק ועקנין וע.ת/7 נועם דהן.שלושת האחרונים היו תלמידים יחד עם הולך הרגל שנפגע ואשר שימשו באותה עת בצוות משמרות הזה"ב. כמו כן הוגשו מסמכים שונים כמפורט בנספח להכרעת הדין.

מטעם הנאשם העיד הנאשם עצמו והוגשו מסמכים הנוגעים לפעילותם של מנהל בית הספר "נועם" וכן נוהלי משרד החינוך לענין משמרות הזה"ב.

דיון והכרעה
א. באשר לאחריות לקרות התאונה
8. מניתוח הבוחן את זירת האירוע עולה כי על שפת הכביש מכיוון חציית הולך הרגל עמד אוטובוס שהסתיר את הולך הרגל בתחילת חצייתו, ואולם הנאשם יכול היה להבחין בהולך הרגל בעת חצייתו 3.5 מטרים לפני המקום בו אירע האימפקט לראשונה.
על-פי החישובים שערך הבוחן, ושאין לגביהם מחלוקת, התאונה לא הייתה יכולה להימנע במהירות של 50 קמ"ש, אלא במהירות מקסימאלית של 31 קמ"ש ומטה.
9. הבוחן העיד בפני ולדבריו הוא חישב את כל הנתונים לטובת הנאשם ולפי גרסת הנאשם. כך את מיקום האוטובוס שהפריעו לשדה הראיה של הנאשם חישבו במרחק של 2.4 מהמדרכה באופן המיטיב עם הנאשם באופן מקסימאלי (פרוט' עמ' 35 ש' 12-14). את חישוב מהירות החצייה של המתלונן קבע לפי מהירות ריצה של ילדים בני אותו גיל. (ראו ת/11).

עדות עד ראיה
10. לפי עדותו של ע.ת/3 מר מזרחי נחום (להלן: "מר מזרחי") שהיה עד ראייה לתאונה, ובאותו היום לדבריו הסיע באוטובוס ילדים ועצר ליד תחנת ההסעה המצויה ליד משמאל למעבר החצייה כיוון חציית הולך הרגל, הולך הרגל שנפגע היה אחד הילדים שהוריד מרכב ההסעות, הוא חצה לפני הרכב ורץ לכביש. (פרוט' עמ' 21 ש' 29-30). עוד ציין מר מזרחי כי הבחין ברכב הנאשם כשהוא נוסע לטעמו במהירות גבוהה של כ- 60-70 קמ"ש שלא התאימה לתנאי הדרך (שם ש' 28-29). מר מזרחי לא זכר כי אוטובוס נוסף עמד מימין למעבר החצייה כיוון מעבר המתלונן והסתיר את שדה הראייה של הנאשם, למרות שהוצג לו התרשים נ/1 שנערך מפיו במשטרה.
11. עדות מר מזרחי תואמת לזו של הנאשם, אמנם הערכת המהירות של מר מזרחי גבוהה מזו של הנאשם, אך אין לכך חשיבות, באשר מדובר בעדות סברה, מה גם שלטענת המאשימה גם נסיעה במהירות של 50 קמ"ש היא בלתי סבירה בהתחשב בתנאי הדרך ובהימצאות בית ספר ומעבר חצייה.

עדות הנאשם:
12. לדברי הנאשם הוא נהג באותו היום ברכב הסעות, כאשר מעבר החצייה הנדון היה חסום משני צדיו בשני אוטובוסים, באופן שחסם את שדה הראייה של תחילת מעבר החצייה. (פרוט' עמ' 42 ש' 2-4). הנאשם בעדותו טען שנהג במהירות של 40-50 קמ"ש ושלל אפשרות של מהירות גבוהה מהמותר. (שם ש' 28-29), ובכל מקרה לא יותר מ- 50 קמ"ש (פרוט' עמ' 43 ש' 1-2, 20-21).
הנאשם הסכים כי ידע שבמקום יש מעבר חציה (שם ש' 23). בהודעתו אף אישר כי ידע כי ישנו בית ספר סמוך למקום וכי הוא מכיר המקום היטב ונוסע בו כל בוקר (ת/16 ש' 26-28). הנאשם אף הודה שיש במקום תמרור המתריע על מעבר החצייה, לדבריו בעדותו: "לא שמתי לב לזה (=לתמרור, מ.ק.). אני יודע שאני נוסע במהירות שאני לעבודה המקצועית שלי לא צריך את התמרור. אני נוסע אוטומט בכמה שפחות מהר כך שהתמרור הזה בשבילי הוא תמרור לאנשים שלא יודעים מה יש עוד כמה מטר לפניהם" (פרוט' עמ' 43 ש' 25-27, הדגשה שלי – מ.ק.).

לדברי הנאשם לפתע הבחין בהולך הרגל רץ לכביש. לדבריו, למרות מיקום מעבר החצייה בסמוך לבית הספר, הוא לא צפה את ההתרחשות:
"הוא יצא לי בספיד. אני באמת לא מאחל את זה לאף נהג בעולם שמישהו רץ לו מבין שני אוטובוסים באוטוסטראדה או בכביש רגיל כשהנהג מפוקס בכיוון אחד, ועוד ילד". (פרוט' עמ' 42 ש' 7-8, הדגשה שלי מ.ק.).
ובהמשך:
"לא ראיתי מסיבה אחת פשוטה שכל הנסיעה שלי היתה חסומה לראות בכלל את מעבר החציה. כי עמד אוטובוס בצד ימין שני אוטובוסים בצד שמאל. את הילדים שמישהו יפתיע אותי זה הדבר האחרון שיכולתי לחלום עליו." (שם ש' 24-26, הדגשה שלי מ.ק.)

בהודעתו במשטרה ציין לגבי מהירותו: "כן זה נראה לי בסדר וזו לא נסיעה מהירה, והיא נסיעה רגילה בתוך העיר וזה לא כביש של מרכז העיר עם פקקים .. ויש לי שדה ראייה גדול שאני יכול לסוע 50 קמ"ש, וזה שקופץ לי ילד בין שתי אוטובוסים בריצה זה היה דבר שאף בן אדם לא היה מצפה לו שילד בין שני אוטובוסים יחצה בריצה". (ת/16 ש' 38-42, הדגשה שלי מ.ק.).
לדברי הנאשם, כדי למנוע התאונה סטה הנאשם ימינה ולא בלם אך לא הצליח למנוע התאונה. (הודעתו ת/16 ש' 57-58, ת/17 ש' 8-9).

קיום חובתזהירותמוגברתבמעברחצייה
13. המחוקק לא העניק שיקול דעת לנהג בכל הקשור למעבר חציה. וקבע בתקנות 52 ו- 67 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות") חובת האטה לפני מעברי חציה ואף לעצור את הרכב המידת הצורך כדי להבטיח השלמת חציית הולכי רגל בבטחה.
בפס"ד שטרייזנט הנ"ל (ע"פ 8827/01) [פורסם בנבו] נתן כב' השופט חשין בדימ' את דעתו על חובת הזהירות של נהג כלפי הולכי רגל הקרבים למעבר החצייה ואת הצורך לצפות את האפשרות כי הולכי הרגל ינהגו בחוסר זהירות וכך אמר:
"אכן, הדעת נותנת כי על נוהגים ברכב המתקרבים למעבר חצייה שומה עליהן לצפות הימצאותם של הולכי רגל במעבר החצייה – או הולכי רגל העומדים לעלות על מעבר החצייה – ולנקוט אמצעי זהירות ראויים למנוע פגיעה בהם…
נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו אף על אפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך רגל ולצפות אותה. חובה זו קיימת לא רק במצב שבו עומד הולך הרגל על סף מעבר החצייה, פניו אל עבר הכביש, והתנהגותו מבטאת כוונה לחצות את הכביש. חובה זו קיימת גם במצב שבו מתעורר ספק אם הנמצא בסמוך למעבר החצייה מבקש לחצות את הכביש אם לאו." (שם עמ' 519-520)

ראה גם ע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו] מיום 3.5.98:

"מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן – להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל." (פסקה 8 לפסה"ד)

14. חובת הזהירות מוגברת ביתר שאת כאשר מדובר בילדים, אף אם אלה לא הראו כוונה לחצות את הכביש, כיוון שהתנהגותם כלל אינה ניתנת לצפייה. ובכל מקרה של ספק יש לפעול לחומרה. ראה רע"פ 11613/04 דזאנאשוילי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]. לציין כי בפס"ד זה דובר בנערה בת 14 שחצתה את הכביש, המבוגרת מהמתלונן בשנתיים , ואף לגביה החיל בית המשפט את חובת הזהירות הנוהגת בילדים.
אם היה סינוור או קושי בשדה הראיה, הדבר פועל לחובת הנאשם. על הנהג לצפות שבאותו "שטח מת" שנוצר עלול להימצא הולך רגל, וכדברי כב' השופט חשין:
"חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג, או-אז חובה היא המוטלת על נהג לצפות אפשרות שהולכי רגל שאינם נראים ירדו אל מעבר החצייה. עמדה על כך השופטת שטרסברג-כהן בבש"פ 6616/99 בר נוף נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] ….
חובה זו קיימת גם כאשר מקצת מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג: בין בשל רכב החונה ליד מעבר החצייה, בין בשל כלי רכב אחרים הנוסעים לפניו והמונעים ממנו מראות את הנעשה במעבר החצייה ובין מכל טעם אחר. במקרים שכאלה חובה היא המוטלת על הנהג לצפות כי באותו "שטח מת" שנוצר במעבר החצייה עשוי להימצא הולך רגל – הולך רגל המניח כי נהגים המתקרבים למעבר החצייה יכלכלו את נסיעתם כך שלא יפגעו בו ויאפשרו לו להשלים בשלום את חציית המעבר". (ראהפס"ד שטרייזנט הנ"ל).

דברים אלו נכונים שבעתיים כשמעבר החצייה מצוי בסמוך לבית ספר ומדובר בשעת בוקר בה צפוי כי תלמידים יחצו את הכביש. (ראו ת"ד (י-ם) 3243/09 מדינת ישראל נ' מזרחי) [פורסם בנבו].

15. הנאשם דבק בגרסתו לפיה נסע במהירות של 50 קמ"ש המותרת במקום, בכך למעשה הודה כי לא האט מהירותו כנדרש לפני הגיעו למעבר החצייה באופן שיוכל לבלום ולעצור לפני מעבר החצייה בציפייה כי בשעת בוקר זו בסמוך לבית הספר יחצו תלמידים את מעבר החצייה בהליכה רגילה ואף בריצה. הנאשם לא האט מהירותו על אף שהבחין ששדה הראיה שלו חסום באופן חלקי. לו היה הנאשם מקדם פני הסכנה כנדרש מנהג סביר ומאט את מהירותו עד כדי עצירה, הייתה התאונה נמנעת.

16. עולה מדברי הנאשם עצמו כי הוא נסע על "אוטומט" כשהוא "מפוקס בכיוון אחד" ולא עלה בדעתו שילד עלול לרוץ בין שני אוטובוסים. העובדה שהנאשם לא העלה בדעתו אפשרות שבה ירוץ ילד לכביש בין שני אוטובוסים על-גבי מעבר חציה – היא הנותנת לגבי רשלנותו ולכן אין כל חשיבות לשאלה מה הייתה מהירות נסיעתו המדויקת, כל עוד ברור כי עלתה על 31 קמ"ש, שאם לא כן, יכול היה לבלום על אתר, על אף ריצת הילד במעבר החציה. במקרה הנוכחי, סוף המעשה מעיד על תחילתו. טענת הסנגור לפיה לא ניתן להסתמך על דברי הנאשם לענין מהירות נסיעתו אינה מובנת ולא מתקבלת על הדעת. הנאשם חזר פעם אחר פעם על כך שנהג במהירות המותרת, כשהוא מתייחס למהירות המקסימאלית המותרת קרי; 50 קמ"ש וחדל להבין מדוע זה לא בסדר לנהוג במהירות כזו בהתקרבו למעבר חצייה ולבית ספר, בשעת בוקר, כשתלמידים נוהרים לבית הספר מכל הכיוונים, לרבות מאוטובוסים שעוצרים בסמוך למעבר החצייה.

סטיה מנתיב בוצעה בניסיון למנוע התאונה
17. הוכח לפני כי הנאשם סטה מנתיבו לכיוון המדרכה, על מנת להימנע מפגיעה בהולך הרגל ועל כן, לא מדובר בעבירה שבוצעה בעת נהיגה, אלא כמעשה הנועד להקטין את הנזק בעת ההתנגשות אם לא למנוע אותו כליל ולכן אני מזכה את הנאשם מעבירה זו. יש מי שיאמר כי לולא נסע במהירות גבוהה יחסית, לא היה צריך לסטות מנתיב נסיעתו והיה יכול לעצור על אתר ברגע שהבחין בהולך הרגל, אך נראה כי תקנות התעבורה באות להסדיר את כללי הדרך והתנהגות המשתמשים בה באופן רגיל ולא קובעות כללים, כיצד על נהג להגיב למראה הסכנה שנקרית בדרכו. הנאשם כנהג סביר ומיומן פעל נכון בהסיטו את הרכב, וזאת בהנחה שלא נסתרה שהספיק לבחון כי באותו המקום אליו הסיט רכבו לא היו הולכי רגל נוספים ולא נשקפת להם סכנה כתוצאה מהסטת רכבו.

לסיכום סוגיית האחריות לתאונה
18. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנאשם לא נהג במהירות סבירה המתאימה לתנאי הדרך וכי מהירות זו במקרה הנוכחי אמורה היתה להיות פחות מ-30 קמ"ש, על אף שהמהירות המקסימאלית המותרת היא 50 קמ"ש, ועל כן הוא אחראי לגרם התאונה ולתוצאותיה, לפיכך אני מרשיעה אותו בעבירות שיוחסו לו בענין זה בכתב האישום שהן: נהיגה בחוסר זהירות, נהיגה ברשלנות, אי האטה לפני מעבר חציה, אי מתן זכות להולך הרגל להשלים החצייה במעבר החצייה, גרם נזק וגרם חבלה של ממש.
ב. באשר לדגימת השתן
19. ד"ר אשר גופר הגיש את חוות דעתו (ת/2) לפיה בדגימת השתן שנבדקה נמצאו שרידי קוקאין בריכוז של ng/ml1959 ותוצר פירוק של קוקאין בריכוז מעל ng/ml5000. לא נמצא בשתן כל ריכוז אלכוהול. ד"ר גופר רשם בתעודת עובד הציבור (ת/1) כי קיבל לידיו את הדגימה כשהכיתוב על גבי המדבקות שהוצמדו לכוסית מחוק כתוצאה מדליפת שתן. באופן שהכתב בלתי קריא.

20. יצוין כי ביום התאונה 2/2/06 וביום 6/2/06 נחקר הנאשם בחשד לנהיגה בחוסר זהירות וגרימת תאונה, ולא נחשד בנהיגה תחת השפעת סם או אלכוהול. הוא נשאל בסוף החקירה שנערכה ביום 2/2/06 (ת/16) האם הוא משתמש בסמים והוא השיב בשלילה אך אמר שהוא אוהב לשתות אלכוהול ובלילה הקודם שתה 4 כוסיות וודקה.
רק לאחר שהתקבלו תוצאות בדיקתו של ד"ר גופר, (ת/2 הגיע למשטרה ב 19/2/06 – לפי חותמת המשטרה) הוזמן הנאשם לחקירה פעם נוספת וביום 22/2/06 נגבתה עדותו בנוגע לחשד לנהיגה תחת השפעת סמים (ת/ 18). הנאשם הכחיש כל שימוש בסמים וחזר וטען כי שתה וודקה לילה קודם ועישן נרגילה.

21. בנוסף, לא ברור מי נטל הדגימה מהנאשם, כנראה שהיה זה הבוחן דוד בן זקן, שכן בשתי הודעות הנאשם מיום 2/2/06 (ת/16) ומיום 22/2/06 (ת/18) הוא אומר לבוחן כי מסר לו בדיקת שתן מרצונו החופשי וביום 22/2/06 אמר כי מוכן למסור פעם נוספת, על מנת להפריך הטענה כי השתמש בקוקאין. הבוחן לא מילא מזכר על נטילת השתן וכן לא התייחס לבקשת הנאשם ליתן דגימת שתן נוספת, למרות שלכאורה אמור היה לדעת כי זיהוי דגימת השתן נפגם עקב דליפת שתן מהכוסית, שכן ד"ר גופר מילא תעודת עובד ציבור (ת/1) בענין זה והמסמכים הגיעו לידי המשטרה, בטרם נחקר הנאשם בשלישית.

22. אם הנאשם שתה וודקה בלילה שקדם לתאונה, כאשר התאונה התרחשה ב 7:35 בבוקר ודגימת השתן נלקחה מהנאשם באותו הבוקר, הרי שניתן היה לצפות כי בבדיקת השתן יימצא אלכוהול ולו בריכוז קטן, ובכל זאת, על אף שההפניה הייתה לבדוק אלכוהול וסמים, לא נמצא בבדיקת השתן כל סימן לאלכוהול. אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להביא ליצירת הספק הסביר, שכן ייתכן שהנאשם שיקר בענין שתיית האלכוהול לילה קודם, אולם מכלול הנסיבות הקשורות עם בדיקת השתן, הביאו אותי למסקנה כי אכן קיים ספק סביר בזהות השתן הנבדק ככזה שניטל מהנאשם.

23. בנסיבות אלו, איני מוצאת צורך לדון בשאלת "הנזק הראייתי" שנגרם לנאשם כתוצאה מכך שכתב האישום הוגש בשיהוי ניכר ושדגימת השתן לא נשמרה ולא ניתן לבדקה ע"י מומחה מטעמו, אך אומר כי אכן קיים טעם לפגם בהגשת כתב אישום כה חמור ארבע שנים לאחר מועד ביצוע העבירות הנטענות. בכל מקרה התוצאה היא כי אני מזכה את הנאשם מחמת הספק ביחס לעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים/אלכוהול.
לסיכום הכרעת הדין
24. לאור כל האמור והמוסבר לעיל החלטתי לזכות מחמת הספק מעבירה של נהיגה בשכרות ומעבירה של סטייה מנתיב, ולהרשיע את הנאשם ביתר העבירות המיוחסות לו בגין קרות התאונה שהן: נהיגה ברשלנות, בחוסר זהירות, אי האטה ליד מעבר חצייה, אי מתן אפשרות להולך הרגל להשלים בבטחה חציית מעבר החציה, גרימת נזק לרכוש וחבלה של ממש להולך הרגל.

ניתנה היום, כ"ח חשון תשע"ג , 13 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים
טיעונים לעונש יישמעו ביום 15/11/12 שעה 12:00 – כפי שתואם מראש.

מרים קסלסי
שופטת

Categoryפסקי דין