נהיגה בזמן פסילה נחשבת היום לאחת העבירות החמורות בתחום דיני התעבורה; לשכת התביעות דורשת בגין עבירה זו עונש של מאסר בפועל, באופן קטגורי, גם אם מדובר במעידה ראשונה מסוגה, קל וחומר, במקרים יותר חמורים.
על מנת לדרוש הרשעה בעבירה זו חייבת התביעה להוכיח קיומו של "יסוד נפשי", קרי מודעות של הנהג לכך שהיה פסול מלנהוג, זאת כמובן בתנאי שאותה נהג לא בחר להתעלם ביודעין מעובדת היותו פסול.
בכל מקרה בו מוגש כתב אישום בעבירת "נהיגה בזמן פסילה" ממולץ מאוד לסתייע בעורך-דין תעבורה, וזאת לאור מדיניות הענישה הקיימת היום. קל וחומר כאשר מדובר במקרה בו יש ספק לעניין המודעות.
לאור המאפיינים היחודיים של עבירות התעבורה, עדיף תמיד להיות מיוצגים בידי עורך-דין לתעבורהשזה תחום התמקצעותו.
עו"ד ישראל דוידוב ועו"ד אדיר בנימיני, ממשרד עורכי הדין לתעבורה "דוידוב-בנימיני ושות'", הם בעלי  ניסיון רב בהליכים מסוג זה.

בעבירה של "נהיגה בפסילה" (בניגוד לחלק ניכר מעבירות התעבורה המקוטלגות כעבירות "אחריות קפידה") על פי מהות העבירה המיוחסת בעובדות כתב האישום, על המאשימה להוכיח "יסוד נפשי" של מודעות (Mens Rea). כל זאת כתנאי לכך שתתגבש העבירה שיוחסה לנהג על פי העיקרון המשפטי עתיק היומין: "פעולה לא עושה את האשם, אלא אם הנפש אשמה" (Actus non facit reum nisi mens est sit rea).

על מנת שיתגבשו יסודות האשמה בעבירת "נהיגה בזמן פסילה" על המאשימה להוכיח כי הנאשם היה מודע להיותו פסול, ובאין מודעות, קרי "מחשבה פלילית", אין אפשרות לבסס את האשמה. צריכה להיות מוכחת ידיעה ממשית, היינו ידיעה בפועל של הנאשם, שנהג בעת פסילה.

בספרו "יסודות בדיני עונשין" עומד ש"ז פלר על חשיבותה הקרדינלית של הוכחת כל יסודות העבירה, לצורך הרשעה פלילית וזאת לפי הכלל: "אין עבירה ללא אשמה" : "יסוד האשמה הוא הכרחי וחיוני להתהוות עבירה פלילית עד כדי כך, שבהעדרו מאבד גם היסוד העובדתי, הדרוש לכך, את משמעותו הפלילית" .

פרשנות זו עולה ברורות בהוראות סעיף 90א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") שיוצר את הוראות המעבר בעקבות תיקון 39 לחוק העונשין לעניין עבירות "אחריות קפידה" משנת 1994: "בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד–1994 (בפרק זה – חוק העונשין תיקון מס' 39), ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח –

(3) "ביודעין" או מונח בעל משמעות דומה – יתפרש המונח כמחשבה פלילית כאמור בסעיף 20(א).

"מחשבה פלילית" כהגדרתה בסעיף 20(א) לחוק העונשין: "מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה". הפסיקה קבעה בכל הנוגע לסוגיית המודעות שזו חייבת להיות "ממשית".

"עצימת העיניים" – כלל זה נוצר כידוע כאשר יש לאדם חשד לאפשרות לקיומה של נסיבה, אך הוא בוחר באופן מודע להתעלם מהאפשרות לקיומה של אותה הנסיבה ולמרות חשד זה נמנע מבירור החשד והנסיבות.

בכל הנוגע ליכולתו של בית המשפט ללמוד על קיומה של מודעת, קבע כב' הנשיא מאיר שמגר בפסק דין מוביל ומרכזי שניתן בפרשת מרדכי בן נאג'י רחמים :"יכול גם והיא תלמד מן המסקנה ההגיונית העולה בתוך מערכת הנסיבות העובדתית. מבחינה זו אין בסעיף 67 הנ"ל כדי לגרוע מן הסמכות הכללית של בית המשפט להסיק דבר קיומה של ידיעה או דבר קיומה הסמוי של כוונה בליבו של העבריין, מתוך מיכלול העובדות שהוכחו בבית המשפט. לשון אחרת, ניתן להסיק מן הנסיבות דבר קיומה של ידיעה, אף אם הנאשם טוען כי לא ידע" [רע"פ 2514/92 מדינת ישראל נ' מרדכי בן נאג'י רחמים פ"ד מו(3), 771].

בכל מקרה בו מוגש כתב אישום בעבירת "נהיגה בזמן פסילה" ממולץ מאוד לסתייע בעורך-דין תעבורה, וזאת לאור מדיניות הענישה הקיימת היום. קל וחומר כאשר מדובר במקרה בו יש ספק לעניין המודעות.

עו"ד ישראל דוידוב ועו"ד אדיר בנימיני  ממשרד  "דוידוב-בנימיני ושות'" (עורכי הדין לתעבורה), הם בעלי ניסיון רב בהליכים מסוג זה.

עו"ד תעבורה, ישראל דוידוב
עו"ד תעבורה, אדיר בנימיני
(משרד עורכי דין לתעבורה דוידוב-בנימיני ושות')