נטל ההוכחה במשפטי תעבורה
המשפטים בבית המשפט לתעבורה מתנהלים על פי סדר הדין הפלילי, ולפיכך, ככלל, נטל ההוכחה הוא על כתפי התביעה המשטרתית; יחד עם זאת, יש לעשות הפרדה בין הרישום התעבורתי הנפרד לבין הרישום הפלילי. מדובר בשני מרשמים שונים. בנסיבות האמורות תמיד עדיף להתייצב בבתי המשפט לתעבורה ביחד עם סנגור הבקיא בתחום התעבורה, המודע לכללים, וזאת על מנת להבטיח שזכויות הנהג העומד לדין ישמרו.
עו"ד ישראל דוידוב ועו"ד אדיר בנימיני, ממשרד עורכי הדין לתעבורה "דוידוב-בנימיני ושות'", הם בעלי ניסיון רב בהליכים מסוג זה, בייצוג מול בתי המשפט לתעבורה.
ככלל, בבתי המשפט לתעבורה (מלבד מספר חריגים מצומצמים) הנאשם מחזיק בזכות להישאר בחזקת זכאי עד שתוכח האשמה מעל כל ספק סביר בבית המשפט. זכות זו ידועה בשם התואר "חזקת החפות". נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, ציין כי בעקבות "המהפכה החוקתית", על בתי המשפט להקפיד הקפדה יתרה על זכות היסוד של האזרחים בהליכים פליליים: "חזקת החפות מקבלת מעתה מעמד חוקתי. פגיעה בה מחייבת קיום תנאיה של הפסקת ההגבלה" [אהרון ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)", מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 5 עמ' 479].
יש לזכור תמיד כי עצם הגשת כתב האישום או הגשת הזמנה לדין מידיו של שוטר תנועה, אין בה כדי לקבוע כי הנהג אשם במיוחס לו; כפי שציין יפה נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר: "ניסיוננו מלמד כי הנחת החפות איננה רק תיאוריה, אלא מוסיפה ומתאמתת לא אחת, כאשר הנאשם מזוכה בדינו" [דנ"פ 2316/95עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל פ"ד מט(4)].
בהקשר זה כמעט חובה להביא מדבריו של כב' השופט חיים ה' כהן: "אחד ממושגי היסוד של שלטון החוק, הוא שאין לייחס לאדם מעשה פלילי כל עוד לא הוכחה ונקבעה אשמתו בהליכים שיפוטיים כדין[…] אין האישום מוכיח נגדו ולא כלום, והוא נחשב לחף מכל פשע[…] זכות היסוד שבחזקת זכאי ניתנת לאדם לא רק כדי שלא יענש כל עוד לא נשפט, אלא גם כדי שכבודו ושמו הטוב וכל יתר זכויותיו האישיות והחומריות לא יפגעו, בשל מעשהו הפלילי, במאומה, כל עוד לא נשפט" [בג"צ 94/62 מרוין לי גולד נ' שר הפנים פ"ד טז 1848].
כלל ברזל בסיסי ידוע הוא כי במשפט הפלילי חובת ההוכחה רובצת לעולם על כתפי התביעה הכללית הנדרשת לעמוד במבחן הוכחה מחמיר. מתוקף העובדה שהדיונים בבתי המשפט לתעבורה מתנהלים על פי סדר הדין הפלילי, הרי שכלל זה חל גם על נאשמים מתחום התעבורה, וכל הדרוש לנאשם על מנת לצאת זכאי בריבו הוא לעורר ספק סביר.
הטיב לעמוד ולהטעים על כך כב' השופט דאז (לימים נשיא) אהרן ברק בפרשת דמיאניוק: "במשפט הפלילי נדרשת מן התביעה מידת הוכחה כדי שכנועו של בית המשפט מעבר לכל ספק סביר[…] על פי תפיסותינו המשפטיות והחברתיות איננו שוקלים הרשעה בדין או זיכוי רק על פי מאזן ההסתברות לטובת צד אחד. המשמעויות של הרשעה בדין הפלילי הן, בדרך כלל, חמורות יותר מן הזכייה או ההפסד בהתדיינות אזרחית. לכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים יחודיים ומחמירים בעניין חובת ההוכחה ומידתה" [ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 644 (1993)].
העברת נטל ההוכחה היא לעתים טעות המתרחשת במחוזותינו, ועמד על כך היטב גם כב' שופט בית המשפט העליון אדמונד א' לוי בפרשת בלאוסוב: "בהרשעתו של נאשם רק משום שגרסת התביעה נראית סבירה יותר, טמונה סכנה של בלבול היוצרות וגלישה לנטלי ההוכחה הנהוגים במשפט האזרחי, שם די בנטייה של מאזן ההסתברות לטובת מי מבין הצדדים כדי שהדין יוכרע לטובתו. לא זה המצב בהליך הפלילי, אשר השלכותיו על חייו של הפרט קשה ומרחיקת לכת, ובהתאם, נקבע בצדו נטל הוכחה מחמיר יותר. תפקידנו כשופטים הוא לשוב ולשנן עיקרי-יסוד מנחים אלה שבנטלי הוכחה, תפקיד שאינו מתמצה באמירות עיוניות כי אם ביישומן של אלה בחיי המעשה" ע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ' בלאוסוב (פורסם בנבו), 13.9.05].
אם נטול דוגמא מתחום התעבורה, בעבירות נהיגה בשכרות למשל, הרי שנטל ההוכחה לעניין אמינותו, תקינותו ואופן הפעלתו של המכשיר מוטלת על כתפי התביעה המשטרתית.
