פרשת אלירן – אי שמירת מרחק ונהיגה בחוסר זהירות

בית המשפט לתעבורה בת"א הורה לזכות נאשם באופן חלקי בגין מעורבותו בתאונת דרכים

הנהג זוכה הנאשם מחמת הספק מן העבירות של "אי שמירת מרחק" ו"נהיגה בחוסר זהירות", והורשע בעבירה של "אי מסירת פרטים" בניגוד לתקנה 144 (א) (3) לתקנות התעבורה.

כנגד הנאשם, הוגש כתב אישום אשר בו נטען בעת שנהג במכונית בכיכר הלוחמים בחולון בעקבות מכונית אחרת, נהג הוא עפ"י הטענה בחוסר זהירות, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא שמר על רווח המאפשר לעצור את הרכב בכל עת כדי למנוע תאונה, התקרב יתר על המידה אל הרכב שלפניו ופגע בו וכי כתוצאה מפגיעה זו, נחבלה נהגת הרכב המעורב הנ"ל בגופה ורכבה ניזוק.

עוד נטען בכתב האישום כי על אף שהנאשם היה מעורב בתאונת דרכים שבה נפגע אדם, עזב הוא את מקום התאונה מבלי שמסר פרטים לנהגת המעורבת או לאדם אחר.

———————————————————————————————————————————————————————————————————————–

בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב – יפו

27 ספטמבר 2012

ת"ד 12506-07 מ.י. ענף תנועה ת"א נ' ישראל

בפני כב' השופט עופר נהרי

בעניין:

המאשימה: מדינת ישראל

נגד

הנאשם: ישראל אלירן

ע"י ב"כ עו"ד עופר יחיאל

הכרעת דין

בפתחה של הכרעת הדין, הריני לפרט כי החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק מן העבירות של אי שמירת מרחק ונהיגה בחוסר זהירות, ולהרשיעו עם זאת בעבירה של אי מסירת פרטים בניגוד לתקנה 144 (א) (3) לתקנות התעבורה.

כנגד הנאשם, הוגש כתב אישום אשר בו נטען בעת שנהג במכונית בכיכר הלוחמים בחולון בעקבות מכונית אחרת, נהג הוא עפ"י הטענה בחוסר זהירות, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא שמר על רווח המאפשר לעצור את הרכב בכל עת כדי למנוע תאונה, התקרב יתר על המידה אל הרכב שלפניו ופגע בו וכי כתוצאה מפגיעה זו, נחבלה נהגת הרכב המעורב הנ"ל בגופה ורכבה ניזוק.

עוד נטען בכתב האישום כי על אף שהנאשם היה מעורב בתאונת דרכים שבה נפגע אדם, עזב הוא את מקום התאונה מבלי שמסר פרטים לנהגת המעורבת או לאדם אחר.

בישיבת ההקראה, שהתקיימה ואשר בה נקבע התיק להוכחות כפר הנאשם במיוחס לו – הכחיש כי נהג בעקבות הרכב המעורב, אישר שהיה מגע ופגיעה בין שני כלי הרכב, כפר בכך שנגרמה חבלה לנהגת המעורבת או כי ניזוק רכבה, ובאשר לטענה בדבר עזיבתו את מקום התאונה, בחר לפרט כי לא היה באפשרותו לעזוב את המקום וזאת מן הטעם שרכבה של המעורבת חסם את דרכו.

עוד בחר הנאשם לציין בכפירתו כי "לא קרה כלום לשני הרכבים".

בהמשך, לשכבר היה הנאשם מיוצג, לא ביקש סניגורו לשנות דבר מה בכפירה הנ"ל, אלא אך ביקש להותיר את מועד ההוכחות על כנו, אך להזמין לעדות אך ורק את עדי התביעה 2 ו- 3 אשר בכתב האישום (בוחן התנועה המשטרתי ונהגת הרכב המעורב) ולמעשה ויתר הסניגור על חקירת הרופא אשר חתום על התעודה הרפואית ע"ש המעורבת מבית החולים וולפסון.

ויתור מפורש נוסף מטעם ההגנה על זימונו וחקירתו של הרופא, נעשה מפי הסניגור גם בדיון אשר התקיים בתאריך 19/4/12 (ראה נא פרוטוקול מיום זה, בעמ' 9, שורות11 עד 19).

מטעם התביעה, העידו אם כך בסופו של יום בתיק זה שני עדי התביעה כדלקמן:

בוחן התנועה המשטרתי מר אלי צמח (ע.ת. 1) אשר במסגרת עדותו הוגשו תרשים (ת/1) הודעת הנאשם במשטרה (ת/2) וחוו"ד הנלווית לתרשים (ת/3).

הגב' צור ליאל משיח (הנהגת המעורבת) (ע.ת.2) אשר במסגרת עדותה הוגשה (בהסכמה כאמור) התעודה הרפואית על שמה מביה"ח וולפסון (ת/4).

מטעם ההגנה, העיד הנאשם (ע.ה. 1) ובמסגרת עדותו הוגשו לבקשתו שלושה תצלומים (סומנו נ/1 – נ/3).

סיכומי הצדדים הוגשו בכתב.

מסקנתי בעקבות מתן הדעת לראיות ולעדויות הינה כאמור שנותר ספק העולה כדי ספק סביר באם כשל הנאשם באירוע זה בעבירות של אי שמירת מרחק ונהיגה בחוסר זהירות, ואולם מצאתי כאמור כי הוכחו מנגד כדבעי יסודות העבירה הנוספת שיוחסה לו בעקבות האירוע התאונתי והיא כאמור העבירה של אי מסירת פרטים.

ולהלן נימוקיה המפורטים של הכרעת הדין:

כעולה מעדותה של הנהגת המעורבת נעה היא (שלא כהרגלה לדבריה) בנתיב השני מימין בכיכר ומנתיב זה בחרה לבצע את נסיון הכניסה לכביש אשר לכיוון מקוה ישראל.

לגירסת הנאשם, נסיעת הנהגת המעורבת מלכתחילה הייתה אף בנתיב השמאלי ביותר ומנתיב זה ביקשה היא לשיטתו לעבור ולצאת מן הכיכר לכיוון מקוה ישראל.

עדותה של הנהגת המעורבת עצמה, בשילוב עם התצלומים נ/1 עד נ/3 שהוגשו ע"י ההגנה, מכתיבים את המסקנה כי הנהגת המעורבת לבטח לא נעה בנתיב הימני קיצוני, ועל כך ניכר שאין כל מחלוקת.

עיון בתרשים (ת/1) שהוגש ע"י הבוחן המשטרתי ( תרשים שנלקח ממאגר התרשימים ולא נשמעה מחלוקת על כך שהוא משקף את מבנה הדרך במקום) מלמד כי ביציאה מן הכיכר קיימים שני נתיבים המאפשרים נסיעה לכיוון המבוקש, אם כי למי אשר נע בנתיב השני משמאל בכיכר יש כמובן חובה להתחשב בתנועה מימינו, כשם שלמי אשר נע בנתיב הימני ביותר בכיכר זה (הנתיב השלישי משמאל) יש חובה ליתן את הדעת כי יתכן (ובפרט בעומס תנועה הנכפה על נהגים) שנהג או נהגת מבקשים לצאת מן הכיכר מהנתיב השני משמאל יעשו כן בעוד שהוא (בנתיב הקיצוני ימני) יבקש דווקא לנוע ישר.

אסכם ואומר אם כך כי חובת הזהירות הכללית בכיכר הכתיבה כי הן הנהגת המעורבת והן הנאשם ראוי היה שינקטו תשומת לב וזהירות יתרה.

בהודעתו של הנאשם במשטרה (ת/2) ניתן למצוא גירסה לפיה למעשה היה במקום רכב שלישי אשר לכאורה תרם לאירוע.

וכך נרשם מפי הנאשם בת/2:

" ש.ת. את רכב הדייטסו (של הנהגת המעורבת ע.נ.) ראיתי לראשונה שניה לפני המגע.

ש.ת. אני ראיתי רכב אשר נוסע מימיני עקף אותו מימיני וחתך את רכב הדייטסו ובגלל זה היא בלמה ופגעתי בה.

ש.ת. אין לי את פרטי הרכב שעקף אותי מימין".

(מתוך עדותו של הנאשם בת/2 שורות 30 עד 37).

לציין אגב כי בבית המשפט לא הזכיר כלל הנאשם בעדותו את אשר הזכיר בהודעתו במשטרה בקשר עם רכב שלישי מעורב או תורם כאמור.

בנסיבות אלה, ובאשר לעבירה המיוחסת של נהיגה בחוסר זהירות, מתקשה אני לקבוע מידת תרומתם של : נהג הרכב השלישי האלמוני , הנהגת המעורבת, ושל הנאשם עצמו, ולפיכך כאמור, ומחמת הספק מזוכה הנאשם מעבירה של נהיגה בחוסר זהירות.

באשר לעבירה של אי שמירת רווח, הרי שמחד גיסא אין מחלוקת כי הנאשם פגע עם חזית רכבו בחלקה האחורי ימני של מכונית הדייטסו של הנהגת המעורבת ולכאורה אתה אומר כי הדבר מדבר בעד עצמו בקשר עם אי שמירת רווח, ואולם מנגד ובשים לב לעולה לכאורה מהתמונות נ/1-נ/3 אודות הזווית בה מצוי רכב הנהגת המעורבת וגירסתה בדבר מגמת פניה ומן הנתיב בו גרסה כי נעה, וכן בשים לב לעולה מגירסת הנאשם בהודעתו במשטרה לפיה גם נכפה במקום מעט לפני כן מצב שבו נהג אחר (שלישי) "חתך" את דרכה של הנהגת המעורבת והיא אולצה לבלום, ואגב כל צפיפות התנועה במקום ומגמות הפניה וההמשך השונות בכיכר זה ובעומס התנועה, ראוי לטעמי להנות את הנאשם מן הספק גם בהקשר של אי שמירת רווח.

אלא שבאשר להתנהלותו של הנאשם לאחר קרות האירוע התאונתי הדברים הם מעט שונים.

אין מחלוקת שהנאשם פגע עם רכב הוולבו בו נהג ברכב הדייטסו בו נהגה הנהגת המעורבת. ובמילים אחרות: אירעה פגיעה, אירעה תאונה.

הנאשם חזר וטען כי הוא נע במהירות של 10 קמ"ש בלבד בעת האירוע ומכאן שיש לטעמו של הנאשם להסיק כי לא היתה זו פגיעה חזקה.

עם זאת, יש לזכור כי מהירות תנועה בת 10 קמ"ש היא למעשה מהירות תנועה של 2.78 מטרים בכל שניה.

בעדותו בפני בית המשפט, סיפר הנאשם כי בפגוש של רכב הוולבו אשר בו הוא נהג אירעה שריטה כתוצאה מהמכה.

זה אגב סותר את דברי הנאשם בכפירתו על כי "לא קרה כלום לשני הרכבים".

עוד ציין הנאשם כי בפגוש של רכב הדייסטו בו נהגה המעורבת לא ראה דבר, אך גם הסביר בעדותו לגבי פגוש שחור שכזה כי " טמבון שחור אתה לא יכול לראות כלום ולא יכול לרדת צבע". (עדותו של הנאשם בעמ' 15 שורות 4-3 לפרוטוקול).

ונשאלת השאלה : באם לא ניתן לראות , האם פירושו בהכרח שגם לא אירע דבר ??

אין בפני חוו"ד שבמומחיות מטעם ההגנה כתימוכין בטענה זו.

בכל הכבוד, נרשם והוכר בסיכומי ההגנה עצמה , ובצדק, שהנאשם איננו רופא ואין הוא יכול לדעת לבטח (בין אם נגרם נזק לרכב האחר ובין אם לאו, בין אם זה נזק נראה במבט ראשון לעין או לאו) האם נהג או נהגת ברכב האחר שבו הנאשם התנגש ספגו גם פגיעה גופנית.

במצב שכזה נדרש נהג להתכבד ולמסור את פרטיו ולא ליטול הימור בענין זה.

אני נותן אמון בעדותה של הנהגת המעורבת על כי היא ביקשה שיוחלפו פרטים ואף סוכם בין השניים כי הם יעצרו את כלי הרכב בהמשך בצד הדרך, ואולם הנאשם בחר לעזוב כליל את המקום.

מסקנה בדבר התנהלות זו מצד הנאשם מתיישבת אגב עם רוח דבריו הבאים בתשובה שנתן לשאלה בחקירה נגדית בעדותו:

" ש. אם היא אומרת שהיה לה נזק ונפגעה, מה הבעיה למסור פרטים?

ת. לא קרה כלום, אנחנו אנשים בוגרים את יכולה לנסוע". (מתוך עדותו של הנאשם בעמ' 16 שורות 31-30 לפרוטוקול).

האישום כלפי הנאשם בקשר עם אי מסירת פרטים הינו אישום בעבירה על תקנה 144 (א) (3) לתקנות התעבורה.

בתקנה זו מצא המחוקק לנכון לחייב נהג רכב המעורב בתאונה שכתוצאה ממנה נפגע אדם , למסור פרטים.

מאחר שבפני בית המשפט התעודה הרפואית ת/4 וגם עדותה של הנהגת המעורבת, ומאחר שנעשה ע"י ההגנה ויתור על חקירתו של הרופא מביה"ח אשר ערך את ת/4, ומאחר שגם לא מצאתי כי עלה בידי ההגנה לסתור במהלך החקירה הנגדית את גירסת הנהגת המעורבת על כי נפגעה גופנית כתוצאה מתאונה זו, פירוש הדבר – בשים לב להוראת תקנה 144 (א) (3) – כי על הנאשם קמה לאחר קרות התאונה (אשר בה פגע הוא עם רכבו ברכבה של המעורבת) חובה לשתף פעולה ולמסור פרטים, ומשלא עשה כן, גובשו כאמור יסודות העבירה.

הנאשם, כמי שאיננו איש רפואה שבדק את המעורבת על אתר, לא יכול היה, ולא רשאי היה, להחליט על דעת עצמו כי המכה שהוסבה ע"י רכב הוולוו שלו לרכב הדייטסו שבו נהגה המעורבת לא הביאה לפגיעת גוף.

פגיעת הגוף הוכחה.

הנאשם לא מסר פרטים.

גובשו אם כך כאמור יסודות העבירה דנן.

אשר על כן, וכפי שכבר נכתב בפתיח של הכרעת דין זו, מזוכה הנאשם מחמת הספק מן העבירות על תקנות 49 (א) ו- 21 (ג) לתקנות התעבורה, אך מורשע בעבירה על תקנה 144 (א) (3) לתקנות התעבורה.

עופר נהרי

שופט

ניתנה היום, יא' תשרי תשע"ג , 27 ספטמבר 2012, במעמד הצדדים.

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה