פרשת בוכבוט – אי ציות לתמרור ב-4 נהיגה בקלות ראש

בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, זיכה נהג מחמת הספק, מאחריות לביצוע עבירה של "אי ציות לתמרור ב-4" (היום תמרור 428) ומביצוע עבירה של "נהיגה בקלות ראש".

יחד עם זאת, הנהג הורשע על ידי בית המשפט בביצוע עבירה של "אי ציות לתמרור ב-37" (היום תמרור 302), עבירה על תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה. כמו כן הורשע בביצוע עבירה של "נהיגה בחוסר זהירות" בניגוד לתקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה.

———————————————————————————————————————————————————————————————————————–

בבית משפט השלום לתעבורה בתל אביב – יפו

01 אוקטובר 2013

ת"ד 584-08-11 מדינת ישראל נ' בוכבוט

בפני כב' השופט עופר נהרי

בעניין: מאשימה מדינת ישראל

נגד

נאשם אדיר בוכבוט

ע"י ב"כ עו"ד גולן

הכרעת דין

הנאשם מזוכה מחמת הספק מעבירה של אי ציות לתמרור ב-4 (היום תמרור 428) ומזוכה גם מעבירה של נהיגה בקלות ראש.

הנאשם מורשע עם זאת בעבירה של אי ציות לתמרות ב-37 (היום תמרור 302) כעבירה על תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה וכן מורשע בעבירה של נהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה.

בעקבות אירוע תאונתי שהתרחש בצומת הרחובות הפועל והחשמונאים בבת-ים ביום 22/9/10, הוגש כלפי הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירות של אי ציות לתמרור ב-37 כעבירה על תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה, נהיגה בקלות ראש כעבירה על סעיף 62 (2) לפקודת התעבורה בקשר עם סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה, וכן עבירה של אי ציות לתמרור ב-4 כעבירה על תקנה 22 (א) לתקנות התעבורה.

בפרק העובדות אשר בכתב האישום נטען כי כאשר נהג הנאשם רכב פרטי מתוצרת פולקסווגן ברח' הפועל בבת ים, נהג הוא עפ"י הטענה בקלות ראש ולא נתן תשומת לב מספקת לדרך בהגיעו לצומת עם רח' החשמונאים, במובן זה שהחל הוא להיכנס לתוך הצומת אגב פניה אסורה ימינה אל עבר רח' החשמונאים צפונה (רח' החשמונאים הוא רחוב חד סטרי) עלה על מעבר החציה, לא נתן עפ"י הטענה זכות קדימה לרכב מתוצרת גי.אמ.סי. , המשיך ופגע ברכב הגי.אמ.סי .

עוד נטען כי כתוצאה מהתאונה נחבלה נהגת הגי.אמ.סי וכלי הרכב המעורבים ניזוקו.

הנאשם כפר במיוחס לו במובן האחריות לתאונה, כפר בכך שלא ציית לתמרורים, והודה בתוצאות התאונה.

לנוכח הכפירה, נקבע התיק להוכחות, הוצגו ראיות ונשמעו עדויות.

מטעם התביעה, העיד בוחן התנועה המשטרתי מר יוסף ירקוני (ע.ת. 1) אשר במסגרת עדותו הוגשו המסמכים הבאים: חוו"ד מומחה יחד עם תרשים בקנ"מ (ת/1, ת/2) לוח תצלומים (ת/3) והודעת נאשם במשטרה (ת/4).

עוד העידה מטעם התביעה נהגת רכב ה – גי. אם. סי המעורבת, הגב' אופירה אורבי (ע.ת.2) ובמסגרת עדותה הוגשו 8 תצלומים שצילמה לדבריה על אתר מיד לאחר התאונה (סומנו ת/5 עד ת/12).

מטעם התביעה, ובהסכמה, הוגשה גם התעודה הרפואית ע"ש הגב' אופירה אורבי (ת/13).

מטעם ההגנה, העיד הנאשם.

התביעה סיכמה כמבוקשה בעל פה וההגנה סיכמה כמבוקשה בכתב.

מסקנתי בעקבות מתן הדעת לראיות, לעדויות ולמיכלול הינה ראשית כי אין לקבוע ברמה שמעבר לספק סביר כי הנאשם ניסה לפנות ימינה בצומת אגב הפרה של התמרור שאסר עליו לעשות כן.

שנית, כי מתקיים ספק באם בנסיבות האירוע התנהלותו של הנאשם הגיעה לכדי נהיגה בקלות ראש (להבדיל מנהיגה בחוסר זהירות).

שלישית, כי ניכר שאין להטיל על כתפי הנאשם את מלוא האחריות לתאונה,וכי בכל הכבוד, מסתמן לכאורה כי לנהגת ה-גי.אמ.סי תרומה להתרחשות התאונתית.

ורביעית כי על הנאשם היה ליתן זכות קדימה לרכב ה-גי.אמ.סי אף בנסיבות הללו וכי כשל בכך.

מצאתי אם כך בזיכויו של הנאשם מן העבירות שמהן זוכה, ובהרשעתו בעבירות בהן הורשע, כדי איזונים המשקפים והולמים לטעמי את המיכלול הנסיבתי באירוע נתון זה.

ולהלן נימוקיה המפורטים של הכרעת הדין:

לא הייתה מחלוקת כי בכיוון כניסתו של הנאשם לצומת היה מוצב תמרור 302 (ב-37 לשעבר).

מצוותו של תמרור זה היא בשתים: האחת – לעצור, והשניה – ליתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה.

מצוות תקנה 64 (ד) בהקשר זה היא ליתן זכות קדימה לרכב אחר המתקרב או הנכנס לצומת מכביש אחר.

הנאשם טען בעקביות כי עצר לפני קו העצירה.

המעורבת חלקה על כך.

משאין בידי להכריע בנקודה נתונה זו ברמה הנדרשת בפלילים בין שתי גירסאות אלה מפי הנהגים המעורבים והמעונינים – יהנה הנאשם העומד לדין בפלילים מן הספק בהקשר זה.

אלא שבכך שהונח ונקבע כאמור שהנאשם עצר לפני קו העצירה אין די.

הנאשם גם נדרש ליתן כאמור זכות קדימה לרכב המתקרב או הנכנס לצומת מכביש אחר – ובמקרה זה – רכב ה-גי.אמ.סי היה רכב שכזה.

לא מצאתי כי הוכח ברמת בטחון מספקת שהנאשם עשה נסיון – או גם תרצה לומר יישם נסיון – של פניה ימינה בצומת.

לא אחר מאשר בוחן התנועה המשטרתי מאשר בעדותו (עמ' 7 שורות 26-25) כי פוזיציית רכבו של הנאשם לאחר התאונה מתיישבת בסבירות אם כך שהנאשם רצה "לברוח ימינה".

די אף בעמדה זו של בוחן התנועה המשטרתי כדי לנטוע ספק, אם לא מעבר לכך, בטענת המאשימה בכתב האישום על כי נעשה נסיון בידי הנאשם לפנות ימינה.

יהנה אם כך כאמור הנאשם מן הספק בהיבט נתון זה ומכאן זיכויו מן העבירה של אי ציות לתמרור ב-4 (תמרור 428).

אלא שלענין אחרון זה יש השלכה במשקלו גם בהקשר של בחינת דרך הנהיגה מצד הנאשם.

ובמילים אחרות: נגרע דבר מה מן הטענה בדבר נהיגה בקלות ראש.

אכן, על הנאשם היה לנקוט זהירות עת בחר (אליבא גירסתו בבית המשפט, להבדיל מגירסתו במשטרה) להתקדם מעבר לקו העצירה ולהוסיף ולשים לנגד עיניו כי עליו לכבד את זכות הקדימה (ומשלא עשה כן, כשל) אך אין לטעמי לומר שהוכח ברמה הנדרשת כי התנהלות הנאשם בנסיבותיו הספציפיות של אירוע זה במיקום זה הגיעה לכדי נהיגה קלת ראש.

מהודעתו במשטרה (ת/4 שורות 19-15), עולה כי הנאשם גרס במשטרה כי הפגיעה אירעה עת רכבו עמד, ועמד לפני קו העצירה.

מעדותו בבית המשפט (עמ' 15 שורות 30-28), עולה כי הנאשם מספר שהתקדם מעבר לקו העצירה וכי בזמן התאונה הרכב שלו היה בנסיעה.

דומני כי יוסכם על הכל כי מן הראיות עולה כי ככל שהתקדם הנאשם מעבר לקו העצירה נפתח לו שדה ראיה רחב יותר לכיוון הגעת רכב ה-גי.אמ.סי.

יתרה מכך : הנאשם מתאר בעדותו בבית המשפט (עמ' 15 שורות 19-17) כי דווקא ראה מכוניות המגיעות לפני מכוניתה של המעורבת וכי המעורבת הגיעה אחריהן.

נמצא אתה אומר אם כך שמדברי הנאשם עצמו עולה כי שדה הראיה שלו איפשר תצפית לעבר כלי רכב המגיעים מימין.

ובמילים אחרות: היה על הנאשם, בצומת שכזה בעל מבנה שכזה, להתכבד ולעצור עד אשר גם רכב הגי.אמ.סי ישלים את המהלך בצומת (כי כך הזכויות והחובות לנוכח התמרור ב-37) ולא להוסיף ולנוע (כפי שתיאר הנאשם כי רכבו היה בתנועה בעת האימפקט).

בכך כשל הנאשם בנהיגה באי זהירות.

וכאן אני מגיע לחלקה של הנהגת המעורבת בפרשה זו ולתרומתה.

עיון בתצלומים שהוגשו (והכוונה בעיקר לנצפה בתמונה ת/8) מלמד כי טוב הייתה עושה הנהגת המעורבת, באם בפרט ברכב גדול שכזה שבו נהגה, אם הייתה נוקטת בקשת רחבה יותר בצומת.

בתמונה ת/8 ניכר רכב בצבע לבן הנראה חונה בימין הכביש אשר אליו ביקשה הנהגת המעורבת להיכנס (הרכב הלבן ניראה אגב עומד במקום בחניה גם בתמונה ת/10 אם מתאמצים ומביטים מעבר לרכב של הנאשם הנראה בתמונה ת/10 הנ"ל).

בוחן התנועה המשטרתי ציין כי התרשים ת/2 הינו בקנה מידה וכי נתיב נסיעת הנאשם ברח' הפועל רוחבו 3 מטרים ואילו הנתיב שאליו ביקשה הנהגת המעורבת להיכנס הינו 4.3 מטרים.

הבוחן המשטרתי גם הסכים בחקירתו כי חניית הרכב העומד בימין הדרך בכיוון נסיון כניסת הנהגת המעורבת לרח' הפועל, תופסת כ- 2 מטרים.

נותר אם כך רק מירווח בן 2.3 מטרים לרכב הגי.אמ.סי להיכנס בו, ויושם נא לב כי מדובר ברכב ארוך וגדול יחסית וכי גם אין מדובר בצורך להיכנס בנסיעה ישר אלא בנסיעה בסיבוב.

כאמור הרושם הברור הנוצר מן התצלומים (וגם מן הנתונים המספריים הנ"ל) הינו שעל נהגת ה-גי.אמ.סי היה מלכתחילה (וללא קשר לטעות של הנאשם) לנקוט בקשת רחבה יותר בפניתה שמאלה (ואגב, כך גם דרישת הדין בתקנה 43 (ב) (2) לתקנות התעבורה).

עם זאת, יש לזכור כאמור, כי חובתו הבסיסית של הנאשם לנוכח התמרור (ב-37) ולנוכח תקנה 64 (ד), הייתה ליתן זכות הקדימה.

את זכות הקדימה אכן ניצלה נהגת ה-גי.אמ.סי (ואכן היתה לה כמובו זכות קדימה) אלא שהיא ניצלה אותה אגב ביצוע קשת שאינה רחבה כמתבקש מן הנסיבות ובהינתן דבר תקנה 43 הנ"ל.

לאירוע זה יש אם כך פנים לכאן ולכאן ונדרשת הכרעה שתיקח בחשבון כל זאת .

מצאתי כי ניתנה ממילא להגנה אפשרות להתגונן ביחס לעבירה של נהיגה חסרת זהירות.

בסופו של יום, אם כך אני רואה את הנאשם כאחראי להתרחשות התאונה אך את הנהגת המעורבת כמי שבכל הכבוד ניכר כי הייתה לה תרומה להתרחשות.

לסיכום:

דין הנאשם לזיכוי כאמור מחמת הספק מעבירה של אי ציות לתמרור ב-4 (428) ולזיכוי כאמור מחמת הספק מעבירה של נהיגה בקלות ראש.

דינו עם זאת בנסיבות להרשעה בעבירה של אי ציות לתמרור 302 (ב-37) כעבירה על תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה ולהרשעה בעבירה נהיגה בחוסר זהירות בניגוד לתקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, וכך אני מורה.

ניתנה היום, כ"ז תשרי תשע"ד , 01 אוקטובר 2013, במעמד הצדדים