בית המשפט לתעבורה בקריית-גת זיכה נהגת מן האחריות לגרימת תאונת דרכים עם הולכת רגל צעירה וזאת על רקע ליקויים בראיות שהוצגו על ידי התביעה, חסרים, שהיה בהם "כדי לכרסם באופן משמעותי בראיות התביעה באופן, שבית המשפט, אינו יכול להשתית הרשעה בכל עובדות כתב האישום.המשטרה התרשלה בחקר נסיבות התאונה".
עוד הוסיף בית המשפט לתעבורה בהכרעת דינו כי "במחדלי החקירה של המשטרה יש כדי למנוע מבית המשפט להגיע לחקר האמת שכן, אין די בממצאי הבוחן, לבדם, כדי להוכיח קיומה של תאונת דרכים בין רכב הנאשמת לבין הולכת הרגל".
בנימה אישית, וכהערה כללית שלנו כעורכי האתר, כי יש לזכור תמיד כאשר אנו באים לבחון את מסקנותיו של בוחן התנועה את העיקרון אותו התווה הרמב"ם ש"השהיית השיפוט היא תנאי לחקירה עיונית נבונה, אולם בני האדם מחפשים תשובות מיידיות ובכך מסיימים את החקירה עוד לפני שהבשילה"
[ד"ר מיכה גודמן סודותיו של מורה הנבוכים [תל-אביב: הוצאת דביר] תש"ע-2010, עמ' 286].

בבית משפט השלום קריית גת ת"ד 9206-09

11 מאי 2011
בפני: כב' השופטת רבקה בן יששכר

בעניין: מדינת ישראל
המאשימה
נ ג ד
לאה בן שושן
הנאשמת
נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד –אבי בנבנישתי
הנאשמת ובא כוחה עו"ד –גייזלר שמואל

הכרעת דין
על פי עובדות כתב אישום, הנאשמת עברה עבירה של נהיגה רשלנית וגרמה לתאונת דרכים בגינה נפגעה הולכת רגל (קטינה, ילידת שנת 2000) עת חצתה במעבר חצייה.
נטען, כי הנאשמת התקרבה למעבר חצייה, לא האטה מהירות נסיעתה, לא אפשרה להולכת הרגל לחצות בבטחה ופגעה בה.

הנאשמת כפרה באחריות לתאונה ולתוצאותיה.

תמצית גרסאות הצדדים

התביעה סבורה, כי די בראיות, שהובאו מטעמה – קרי, ממצאי הבוחן המשטרתי ומסקנותיו ועדות אביה של הולכת הרגל הקטינה, כדי לבסס הרשעה בכל העובדות המיוחסות לנאשמת בכתב האישום. התביעה טוענת, כי גרסת הנאשמת מלאה סתירות ואין ליתן בה אמון.

התביעה גורסת, כי התנהגותה של הנאשמת, סמוך לאחר נפילתה של הולכת הרגל, מצביעה, על תחושת אשם, ואחריות לקרות התאונה ותוצאותיה. התביעה גם טענה, כי עדותה של הנאשמת בדבר העדר מגע בין רכבה לבין הולכת הרגל, הינה עדות כבושה.

מנגד, גורס ב"כ הנאשמת, כי יש לזכות הנאשמת מכל אשמה.
ההגנה כפרה בקיומו של מגע בין הרכב לבין הולכת הרגל.

ההגנה גורסת, כי היו מחדלים בחקירת התאונה מצד המשטרה.
ההגנה מאמינה, כי הבוחן ביסס מסקנותיו על הנחות שגויות, שלא נבדקו על ידו ומבלי שיש ביכולתו לבסס ממצאים הנדרשים להרשעה, במידה הדרושה בהליך זה.

עוד טענה ההגנה, כי אין קשר סיבתי עובדתי ו/או משפטי בין אופן נהיגתה של הנאשמת לבין התאונה ותוצאותיה; כי הולכת הרגל, לא נחקרה במשטרה ולא הובאה לעדות על ידי התביעה; כי עדות אביה של הולכת הרגל מהווה עדות שמועה וכי הנאשמת לאורך כל ההליך החל משלב חקירתה ועד לשלב עדותה בבית המשפט, היתה איתנה בדעתה, כי נפילתה של הילדה, לא היתה קשורה לנהיגתה.

בנסיבות העניין ומאחר, שלתביעה אין עדויות ישירות אחרות, המלמדות על נסיבות התרחשות התאונה, סבורה ההגנה, כי קיים חסר מהותי בראיות ובהעדרו, לא הוכח קשר בין נפילתה של הולכת הרגל לכביש, לבין אופן נהיגתה של הנאשמת.
עובדות, שאינן שנויות במחלוקת

1. מועד האירוע- 28.4.09, שעה 7:45.
2. מקום האירוע- קריית גת רחוב אדוריים לכיוון הצומת עם רחוב הצנחנים, בסמוך לבית ספר.
3. הכביש עירוני. מהירות הנסיעה המותרת עד 50 קמ"ש.
4. הולכת הרגל, ילדה – ילידת 2000, חצתה את הכביש במעבר החצייה או בסמוך לו לכוון בית הספר המצוי בצידו האחר של המעבר.
5. הולכת הרגל לא נחקרה על ידי המשטרה וגם לא הובאה להעיד בבית משפט.
6. הולכת הרגל נפלה על הכביש, בכיוון החצייה, לקראת סופה ונחבלה בסנטר ובברך ימין.
7. מקום עצירת רכבה של הנאשמת– על מעבר החצייה, כאשר חלקו הקדמי בולט אל מעבר למעבר כוון הנסיעה ( ת6/ג תמונות 7, 8, 9 ).

סלע המחלוקת

1. האם יש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין אופן נהיגתה של הנאשמת לתוצאות התאונה?
2. האם היה מגע בין הרכב לבין הולכת הרגל, שגרם לנפילתה?
3. האם נפל דופי באופן נהיגתה של הנאשמת אשר גרם לנפילתה של הולכת הרגל , ללא מגע עם הרכב?
4. האם נפל דופי באופן נהיגתה של הנאשמת ללא קשר עם נפילתה של הולכת הרגל ותוצאותיה?.

מטעם התביעה העידו והוגשו ראיות כדלקמן:

בוחן התנועה, רס"מ פרצובסקי דני [עת/1] שערך: דו"ח בוחן [ת/1] העיד, כי גבה הודעת נאשמת מיום 28.4.09 שעה 9:45 [ת/2] והודעת נאשמת באותו מועד בשעה 12:59 [ת/3], ערך סקיצה על פי הצבעת נהגת [ת/4] ודו"ח נזקים המהווה נספח לסקיצה [ת/5].
באמצעותו גם הוגשו 4 לוחות צילומים [ת/6 א-ד].

אביה של הולכת הרגל, מר גיורא בן יהודה העיד [עת/2] והודעתו במשטרה הוגשה בהסכמה [ת/10].

כמו כן הוגשו בהסכמה: מכתב שחרור חתום על ידי ד"ר אולובסקי [ת/7];
נספח למכתב שחרור חתום על ידי אורן צביאלי, אורטופד [ת/8];
ודו"ח פעולה, שערך רס"ר דודו וענונו [ת/9]

מטעם ההגנה העידה הנאשמת [עה/1].

דיון בהתייחס לעדויות

בוחן התנועה, רס"מ פרצובסקי דני [עת/1] –

על פי דו"ח הבוחן [ת/1 ], שהוכן על סמך ממצאים שנמצאו על ידי הבוחן בזירת האירוע עולה, כי במקום האירוע מסומן מעבר חצייה על פני הכביש ולפני הצומת קיים תמרור זהירות הולכי רגל (סעיף 13 לדו"ח בוחן ת/1).

כמו כן, במקום האירוע נמצאו סימני בלימה המובילים אל הגלגלים הקדמיים של מכונית הנאשמת באורך של 7.70 מ' ואשר מעידים על מהירות מינימום 37 קמ"ש (סעיף 10 לדו"ח הבוחן ת/1).

שדה ראייה לנאשמת לפנים כוון נסיעתה 190 מ' כולל מדרכות הצד ימין ושמאל .
(סעיף 4 לדו"ח בוחן ת/1).
בסעיף 14 למסקנות הבוחן בדו"ח (ת/1) קובע הבוחן, כי הנאשמת פגעה בהולכת רגל במעבר חצייה תוך כדי בלימה ומכאן, הגיע למסקנה, כי הנאשמת לא נתנה זכות קדימה להולכת הרגל בהתחשב, בין היתר, בכך שמדובר בשעת בוקר – זמן הליכת ילדים לבית הספר.

הבוחן נחקר בבית המשפט על מסקנותיו ודרך חקירת התאונה והעיד לעניין זה, כי מסקנותיו נסמכות על חקירת המעורבת (הנאשמת) וממצאים שאסף מזירת האירוע – מיקום הרכב, סימני בלימה, ניגוב אבק, לחיצה על מכסה המנוע [פרוט' עמ' 5 ש' 9-14, עמ' 8 ש' 3-6].

הבוחן לא שלל בחקירה הנגדית, כי הלחיצה, שמצא על מכסה המנוע, הינה תולדת אירוע ישן שלא קשור לתאונה נושא כתב האישום (עמ' 5 לפרו' ש' 15-17, עמ' 6 ש' 8 ).

באשר לניגוב האבק, הסביר הבוחן, כי ניגוב אבק יכול שיהיה ממגע כלשהו בין היד של הולכת הרגל, או בגד או תיק. הבוחן מאשר, כי לא קבע ממה המגע ( עמ' 6 ש' 14).

הבוחן סבר, כי יש קשר בין ניגוב האבק שראה לבין האירוע, מאחר ומדובר בסימן טרי (עמ' 6 ש', 19 ,16). תחילה, האמין הבוחן, כי יוכל להראות את סימן ניגוב האבק בתמונות, שצילם מהאירוע אולם, לאחר שעיין בתמונות, הגיע למסקנה, כי אין הדבר אפשרי הואיל והעדשה של המצלמה לא מספיק רגישה (עמ' 6 בש' 22, 25-26, עמ' 7 ש' 1-2) .

העד אישר, כי לא חקר את הולכת הרגל, שנפגעה בתאונה. לדבריו, לא מצא סיבה לעשות כן (פרוט' עמ' 4 ש' 21-22, ש' 26 וכן עמ' 5 ש' 2-3, ש' 8).

הבוחן, לא ביצע בדיקת התאמת נזקים.

הבוחן העיד, כי הולך רגל יכול להיצמד לרכב, ולקבל מהירותו ואחר כך להיזרק אל הכביש.
(עמ' 9 לפרו' ש' 3-4 ).

הבוחן אישר, כי יש רלוונטיות לגובה הולך הרגל לחקירת נסיבות הנפילה של הנפגעת (עמ' 9 לפרו' ש' 5-6). הבוחן הסביר, כי ככל שהנפגע נמוך יותר- תימצא פגיעה בחלק התחתון של הרכב (עמ' 9 לפרו' ש' 12-13) ואולם, הבוחן גם אישר, כי לא מצא פגיעה בחלק התחתון של הרכב (עמ' 9 ש' 17-18).

הבוחן לא ידע להשיב מה גובה הולכת הרגל , כי לא בדק (פרוט' עמ' 7 ש' 3-4).
הבוחן גם לא בדק אופן החצייה וכיוון נפילת הולכת הרגל (פרוט' עמ' 8 ש' 14-15) ואף לא מדד גובה מכסה המנוע מפני הכביש (פרוט' עמ' 8 ש' 22).
הבוחן קיבל הודעה על האירוע בשעה 8:20 (עמ' 10 ש' 11) והגיע למקום האירוע לאחר שהולכת הרגל פונתה לבדיקה ( עמ' 8 לפרו' ש' 18- 21 ).

לעניין כוון החצייה (משמאל לימין) הבוחן ניזון אך ממידע, שקיבל מהנאשמת (עמ' 7 ש' 16-17 ). מן התעודות הרפואיות שם צוין, כי הילדה נפגעה בברך ימין הוא מסיק, כי זה מתיישב עם כוון חצייה משמאל לימין.
הבוחן לא ידע מהיכן הילדה קיבלה המכה בברך, הוא שיער, כי זו ארעה מהטמבון (עמ' 11 ש' 7) אולם, לשאלת הסנגור כיצד הדבר מתיישב עם העדר פגיעה בטמבון (עמ' 11 ש' 8-9) ציין הבוחן, כי הוא ניסה להסיק מסקנה זו (עמ' 11 ש' 13-14) אך לא יכול היה לשלול את האפשרות שהמכה/שיפשוף בברך נגרמו ממגע עם הכביש ולא מהרכב ( עמ' 11 ש 11-12 ).

הבוחן היפנה גם לדו"ח הפעולה (ת/9) עליו הסתמך המהלך החקירה ואשר הוגש בהסכמה.
מדוח הפעולה ניתן ללמוד בעיקר על מיקום הרכב עת עצר ומיקום החבלות בגוף הילדה. מהדו"ח הנ"ל עולה, כי משהגיע עורכו למקום האירוע, הבחין ברכב הנאשמת עומד על מעבר החצייה, בתוכו יושבת ילדה בת 9 תשע וחצי, כשעל סנטרה סימן וגם ברגלה סימן.

בסיפא הדו"ח תועדו גם דברי הנהגת לפיהם – הילדה חצתה בין שני כלי רכב נוסעים.

סיכומו של דבר, הגם, שהבוחן המשטרתי התקשה לקבוע ממצאים באשר למקורו של הנזק במכסה המנוע ו/או לניגוב האבק ואף לא מצא נזק בחלק התחתון של הרכב, ולא בדק את גובהה של הילדה לצורך התאמת נזקים ואף לא חקר או תישאל את הילדה, הוא גיבש מסקנה לפיה יש קשר בין נפילתה של הולכת הרגל לבין הימצאותו של רכב הנאשמת במקום האירוע.

מר גיורא בן יהודה, אביה של הולכת הרגל [ת/2]-

האב לא היה עד לאירוע. האב ציין, כי נכח לדעת, כי בתו קיבלה מכה בברך ובסנטר ולאחר בדיקות, בבית חולים, החזירה הביתה, מבלי, ששאל אותה לנסיבות נפילתה.
האב העיד בבית המשפט, כי בתו, אמרה לו, כי היתה תאונה אך לא סיפרה לו את פרטי האירוע (פרוט' עמ' 16 ש' 20-22).

כמצוין בעובדות, שאינן שנויות במחלוקת- הבת לא העידה.

כשנשאל האב על ידי ב"כ הנאשמת, על נסיבות נפילת הילדה ואם אלו נעוצות בריצתה המהירה לכביש, השיב האב, כי אין הוא יכול לומר דברים שאינן בידיעתו [עמ' 17 שו' 7-10].

מכאן, לא ניתן ללמוד מעדות האב על נסיבות נפילתה של הבת.

יצוין כי האב במהלך עדותו בבית המשפט עושה שימוש במילה "תאונה", ואולם, בצדק מעלה ההגנה תמיהה, כי הואיל ולא היה עד לתאונה ולא טרח להתחקות אחר קורות בתו עובר לנפילתה אי אפשר לשלול את האפשרות הסבירה, כי השימוש במילה "תאונה" הוא תוצאה של הליך הסקת מסקנה הנובע מנפילתה של הבת אל הכביש, כאשר בסמוך למקום הנפילה נעצר רכבה של הנאשמת.
ההגנה סבורה, כי השימוש במונח "תאונה" על ידי האב נועד לאפשר קבלת החזר הוצאות האמבולנס מחברת הביטוח, שביטחה את רכבה של הנאשמת, כמפורט בסעיף 37 לסיכומיה.

אין צורך להידרש להסבר זה של ההגנה. יש לזכור, כי עדות האב היא מפי השמועה ואין בה כדי ללמד על אמיתות תוכן הפרטים, שמסרה לו בתו, ואף לא כדי לשפוך אור על הגורם לנפילתה.

במצב דברים זה, לא ניתן לבסס הרשעה או ממצא עובדתי על פי המפורט בסעיף 14 לסיכומי התביעה, לעניין הגורם לנפילתה של הבת.
אמת ונכון ניתן לסמוך על פרטים, שהאב קלט בחושיו, כך לדוגמא, ניתן לסמוך על עדותו, כי בתו נפגעה בברכה ובסנטרה, אולם, עדותו זו ביחס לפרטים אלו אינה שנויה במחלוקת, ואין בה כדי לסייע להכרעה.

התוצאה היא אפוא, כי אין בעדויות התביעה כדי לקשור בהכרח, את נפילתה של הולכת הרגל, לאופן נהיגתה של הנאשמת.

הנאשמת [עה/1]- העידה בבית המשפט, כי ראתה את הולכת הרגל רצה בין המכוניות (פרוט' עמ' 23 ש' 20) . גירסה זו גם נמסרה לראשונה לשוטר שעצר סמוך להתרחשות התאונה ותעד את הפרטים הראשונים עד להגעת הבוחן (עיין: דו"ח הפעולה ת/9)

הנאשמת העידה, כי במועד האירוע חל יום הזיכרון וכי בשעת האירוע הייתה תנועה משני כיווני הנסיעה ועל כן שללה אפשרות שנסעה מהר (פרוט' עמ' 19 ש' 18).

העדה שללה אפשרות, שהולכת הרגל נפגעה על ידי רכבה.
לגרסת הנאשמת היא עצרה רכבה לאחר שהבחינה בנפילת הילדה וזאת על מנת לסייע לילדה.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את שלל הראיות והעדויות שנשמעו בפני, לא מצאתי, כי התביעה הרימה את הנטל להוכיח, כי הנאשמת אחראית לתאונת הדרכים .

התשתית הראייתית, שהונחה בפניי אינה מעלה תמונה ברורה באשר לאירוע נושא כתב האישום, נוכח קיומם של מחדלי חקירה, שנפלו בעבודת המשטרה.

הולכת הרגל, שאין חולק, כי נפלה לכביש, אך יש מחלוקת אם נפילתה נעוצה באופן נהיגתה של הנאשמת, לא נחקרה מעולם על ידי המשטרה וגם לא הובאה להעיד מטעם התביעה בבית המשפט.

בחקירתו הנגדית הסביר הבוחן המשטרתי [עת/1], כי הוא מניח, שהולכת הרגל הייתה נתונה בהלם ולא רצה לגרום לה לטראומה (פרוט' עמ' 5 ש' 2-3).

ההנחה של הבוחן, שהילדה הייתה בהלם הינה הנחה סבירה, אך אינה מייתרת את החובה לחקור על נסיבות נפילתה, כדי לבסס את הקשר הסיבתי בין הנפילה לבין נהיגתה של הנאשמת ומיקום עצירתה.

למעשה, הבוחן לא ידע קונקרטית מדוע לא חקר את הילדה ולא ערך מזכר כלשהו בעניין זה.

על רקע חקירתה של הנאשמת, ששללה הגרסה של קיום מגע בין הרכב לבין הולכת הרגל, היה על הבוחן לגבות הודעה מהנפגעת במועד כלשהו, גם אם לא בו ביום.

יצוין, כי לא הייתה מניעה אובייקטיבית ו/או חוקית מצד הבוחן לחקור את הילדה.
בהקשר זה יש לזכור, כי האישום אינו נופל בגדריו של החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955 [עיינו שם: סעיף 4 לחוק והתוספת לחוק].

לו היה הבוחן גובה עדות מהולכת הרגל, יתכן והיה בכך כדי לאשש מסקנותיו שבדו"ח. ואולם, בהעדר גרסתה של הולכת הרגל לאירוע, ניטל העוקץ מן המסקנות.

הבוחן מאשר,כי ככלל, לנתון בדבר גובה הולך הרגל, שנפגע בתאונה, יש כדי להשליך על אופן נפילתו [פרוט' עמ' 9 ש' 8-9]. דא עקא, שלנתון שכזה אין אינדיקציה בחקירת נושא תיק זה. גם כיוון הנפילה לא נבדק.
לבוחן לא היה הסבר מדוע לא חקר את גובה הילדה, אופן נפילתה, כיוון הנפילה או מדוע לא ערך התאמת נזקים בין הממצאים, שמצא ברכב הנאשמת, אף שסבר תחילה, כי הללו קשורים לאירוע.

את כיוון חציית הולכת הרגל למד הבוחן אך ורק מחקירת הנאשמת [פרוט' עמ' 8 ש' 3-6].

למעשה, בפני בית המשפט ראיות נסיבתיות, ללא עדות מפתח של הנפגעת וללא ראיות אחרות ודאיות, במידה מספקת, לחייב הנאשמת באחריות לגרם התאונה ותוצאותיה.

המדובר בחסרים, שיש בהם כדי לכרסם באופן משמעותי בראיות התביעה באופן, שבית המשפט, אינו יכול להשתית הרשעה בכל עובדות כתב האישום.

המשטרה התרשלה בחקר נסיבות התאונה.
בהעדר עדות הנפגעת ו/או עדי ראייה, אובייקטיבים, מתקשה בית המשפט לרדת לחקר האמת, באשר לאופן החצייה של הילדה והגורם לנפילתה.

השאלה אם יש קשר סיבתי עובדתי ו/או משפטי בין הופעתה של הנאשמת בסמוך לזמן ומקום נפילת הולכת הרגל, בכיוון החצייה, נותרה ללא מענה וודאי, במידה הדרושה להרשעה בהליך הפלילי.

אביה של הולכת הרגל לא היה עד לתאונה ולא יכול היה לשפוך אור על נסיבות התרחשותה.
אין עדות עדי ראייה.
ממצאי הבוחן אינם מלמדים, בהכרח, על מגע בין רכבה של הנאשמת להולכת הרגל או פגם בנהיגה, שהביא לנפילתה של הילדה, גם אם לא היה מגע.

ביהמ"ש תמים דעים עם התביעה, כי יש מקרים בהם ניתן לייחס לנהג אחריות לתוצאות נפילתו של הולך רגל, במהלך חציית כביש, גם אם לא מתקיים מגע בין רכבו לבין הולך הרגל. אולם, המקרה דנן, אינו נופל בגדר המקרים הללו ואין להסיק גזרה שווה מפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ התביעה, לענייננו.

התביעה לא שכנעה את בית המשפט, שהראיות שהביאה, מוכיחות מעל ספק סביר, נהיגה לא זהירה מצד הנאשמת, שיצרה בהלה וחוסר ביטחון אצל הולכת הרגל שגרמה לנפילתה.

נראה, כי התביעה מנסה להיבנות מעדות הנאשמת, אשר מבוססת על הנחות וניסיונות להבין את שהתרחש. אולם, עדות הנאשמת אין בה כדי להשלים את החסר, שבראיות התביעה.

לכל היותר עדות הנאשמת מסבכת אותה בעבירה של נהיגה, במהירות, שאינה מתאימה לתנאי דרך ואי האטת מהירות בהתקרבה למעבר חצייה , שתאפשר לה לעצור על אתר, לפני המעבר , ללא קשר עם נפילתה של הולכת הרגל.

העובדה, כי הולכת הרגל נפלה בסמוך ו/או בצמוד למקום עצירת רכב הנאשמת מעלה חשד כלפי הנאשמת ודורשת חקירת נסיבות הנפילה ועיתוייה, ואולם, אין בה כשלעצמה, ראייה חותכת לקשר סיבתי בין הנפילה לבין אופן נהיגתה של הנאשמת.

יש לזכור, כי הנאשמת לאורך כל הדרך החל מחקירתה על ידי הבוחן המשטרתי וכלה בעדותה בבית המשפט, חזרה וטענה, כי לא היה מגע בין הרכב לבין הולכת הרגל, וכי עצרה הרכב בשל כך, שהבחינה בנפילתה של הילדה.

גם לא ניתן להסיק אחריות לאירוע, מצד הנאשמת אך בשל כך, שעצרה רכבה, נמנעה מלדרוס את הולכת הרגל ומיהרה להושיט לה עזרה.
טוב עשתה הנאשמת, כשפעלה כנהג מן הישוב וכפי שמצופה מכל נהג אחר לעשות בנסיבות, ומכל אדם הנמצא בסמוך, גם אם אין הוא אחראי ישירות לחבלה, שנגרמה להולך רגל, שנפל בסמוך למקום הימצא רכבו, מבחינת הזמן והמקום.

המדובר בחובה מוסרית וחוקית לסייע לאדם הנמצא במצוקה, שמקורה הן בהלכה היהודית והן בחוק הישראלי, כקבוע ב"חוק לא תעמוד על דם רעך", תשנ"ח – 1998, כאשר סעיף 1 לחוק קובע:

1 (א) "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו".

(ב) "המודיע לרשויות או מזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת,
יראוהו כמי שהושיט עזרה לפי חוק זה…"

הווה אומר, עצירתה של הנאשמת במקום, יציאתה מרכבה וסיועה לילדה, הינה התנהגות מתבקשת, מתחייבת על פי דין, ואינה בהכרח, תולדת תחושת אשמה.

אכן, מעבר החצייה הינו קודש הקודשים של הולכי רגל.
אכן, רכבה של הנאשמת נעצר על מעבר החצייה ואף מעבר לו כעולה מהתמונות ( ת/6ג ).
אין חולק, כי הולכת הרגל חצתה משמאל לימין ונפלה על סנטרה כלומר על פניה כיוון חצייתה.
הראיות מצביעות על כך, שמקום חציית הולכת הרגל היה אחרי מעבר החצייה, כיוון נסיעת הנאשמת. (עיין ת/2 עמ' 2 שו' 57-58 ותמונות ת/6ג ).
הנאשמת מסרה במשטרה, כי הייתה בהילוך שלישי וכי לפניה ואחריה היו כלי רכב במרחק קצר, כך שלא יכלה לנסוע מהר.
ברם, הנאשמת העריכה, כי מהירות נסיעתה הייתה כ- 45 קמ"ש .
על פי חישובו של הבוחן מהירות נסיעתה של הנאשמת עובר לאירוע הייתה כ- 37 קמ"ש.
בין כך ובין כך, אין בהערכת מהירות הנסיעה לבדה, כדי להביא להכרעה מי אחראי לנפילה הולכת הרגל לכביש.

הבוחן אישר, כי בנוסף למהירות הנסיעה של רכב, יש לבדוק גם כיוון נסיעה , גובה הולך רגל, כיוון נפילת הולך רגל, מרחק נפילת הולך רגל מהרכב, נזקים ברכב לרבות, מיקום חבלות בגופו של הולך הרגל.
לכל אלו, רלוונטיות לקביעת אחריות או היעדר אחריות של נהג לתאונה ותוצאותיה.

סביר, כי אם היה מגע בין הולכת הרגל, שהייתה ילדה כבת 9 שנים, לבין רכב הנאשמת, במהירות, כי אז וכעדות הבוחן, הילדה הייתה מקבלת את מהירות הרכב וכוונו, "עפה" גם בכיוון ההתקדמות של הרכב ואז נופלת, מה שהיה מביא לחבלות רציניות יותר ולא אך סימן בסנטר ושפשוף בברך ימין.

לא נעלם מעיני בית המשפט, כי דו"ח הבוחן [ת/1] מצביע לכאורה על שני ממצאים פוזיטיביים המתייחסים ל"ניגוב אבק" וסימן מעיכה על מכסה המנוע.

לסימן "ניגוב אבק" אין בתמונות הבוחן אינדיקציה. בחקירתו, הסביר הבוחן, כי צבעו של הרכב, שהינו לבן מקשה על הבחנה בסימן. לדבריו, קושי נוסף יוצרים גם הבזקי האור, שנראים בתמונה (פרוט' עמ' 6 ש' 19-20, 25-26).

אולם , הבוחן לא יכול היה להצביע היכן היה המגע בין הילדה לבין הרכב.
בבית המשפט התייחס הבוחן לניגוב אבק טרי והעלה השערות, כי יתכן, שהוא נובע מבגד, יד או תיק .
הבוחן לא בדק זאת ולא קבע ממה ארע ניגוב האבק.

כשם שייתכן שניגוב האבק קשור לנסיבות האירוע בהיותו סימן טרי, הרי בהעדר ממצא על נזק, שארע בחלק התחתון של חזית הרכב, לא ניתן לשלול למשל את האפשרות הסבירה, שהניגוב הינו תולדת מגע, לאחר הנפילה, כשהילדה התרוממה מהכביש.

כזכור, הילדה, לא נחקרה כלל על ידי הבוחן המשטרתי על נסיבות נפילתה.
לכן, אפילו ניגוב אבק ברכב הנאשמת נוצר מידה של הולכת הרגל או בגד שלה, עובדה שלא הוכחה, הרי בהעדר אינדיקציה ממה היה ניגוב האבק ומתי נולד, לא ניתן לבסס עליו ממצא מרשיע.

יוזכר, כי לטענת הנאשמת, לא היה מגע כלשהו בין הרכב לבין הילדה עובר לנפילה, אך מאחר שהבחינה בילדה ובנפילתה עצרה הרכב. אין חולק, כי מיקומו הסופי של הרכב בעקבות העצירה היה בסמוך למקום נפילתה של הולכת הרגל, מבלי לדרוס אותה.

בהתייחס לסימן המעיכה, הנאשמת טענה בעדותה, כי הסימן ישן והיה קיים עוד, כשרכשה את הרכב (פרוט' עמ' 21 ש' 12).
הבוחן מצידו, לא שלל אפשרות, כי הסימן נגרם לפני התאונה ואינו קשור לאירוע הקונקרטי (פרוט' עמ' 5 ש' 15-17, עמ' 6 ש' 8).

הבוחן לא יכול היה לשלול את גרסת ההגנה, כי השקע שמצא על מכסה המנוע ישן ולא קשור לתאונה.

לבית המשפט אין ראייה השוללת את גרסת הנאשמת בנקודה זו.
הבוחן לא קבע מקצועית, קונקרטית היכן היה מגע בין הילדה לרכב הנאשמת ואף לא הצביע על נזק לרכבה של הנאשמת, שמתיישב עם פגיעה, במהירות, ובילדה, שגובהה אינו ידוע, אף שכאמור, נתונים אלו רלוונטיים להכרעה.

הבוחן כלל לא ערך התאמת נזקים ובמקרה דנן, המדובר במחדל היורד לשורש העניין.

במחדלי החקירה של המשטרה יש כדי למנוע מבית המשפט להגיע לחקר האמת שכן, אין די בממצאי הבוחן, לבדם, כדי להוכיח קיומה של תאונת דרכים בין רכב הנאשמת לבין הולכת הרגל.

דו"ח הפעולה של השוטר דודו ונונו [ת/9] אינו מעלה ואינו מוריד לעניין אחריות הנאשמת לקרות תאונה, באשר לא היה עד לאירוע והגיע למקום לאחר מכן.

ב"כ התביעה ביקש ללמוד גם מחקירתה של הנאשמת במשטרה ומעדותה בבית משפט על אחריותה לאירוע של תאונה. לא כך היא.

נכון, בחקירתה במשטרה מסרה הנאשמת, כי קודם לחצה על דוושת הברקס ורק לאחר מכן ראתה את הולכת הרגל נופלת, זאת בשונה מסדר הדברים, שתיארה בעדותה בבית משפט.

נכון, בחקירתה במשטרה (ת/2) העלתה הנאשמת סברה, כי אולי הולכת הרגל קיבלה מכה מהטמבון של הרכב. אך אין בסברה זו כדי להוות ראייה, שניתן להשתית עליה הרשעה ואין עדותה זו יכולה למלא את החסר שבראיות התביעה.

נכון, גרסתה של הנאשמת לעניין מהירות נה

Categoryפסקי דין