לפני מספר שנים עלתה במסגרת הדיונים בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו סוגיה משפטית מעניינת הנוגעת לעבירת "נהיגה בשכרות". למעשה מדובר היה במחלוקת משפטית מעניינת הנוגעת לשאלה הבאה: האם החזקה בדין, הקובעת כי נוהג ברכב המסרב לבצע בדיקה לגילוי אלכוהול – יראה כמי שביצע עבירה של נהיגה בשכרות, הינה חזקה חלוטה, או שמא רק חזקה שבדין הניתנת לסתירה.

הסוגיה נדונה בזמנו במסגרת תיק פל' (ת"א) 1324/07 בפני כב' השופט עופר נהרי, שפרסם את הכרעתו בעניין ביום ה- 16/03/2010.

במילים פשוטות יותר, האם עצם הסירוב של נהג לבצע בדיקת ינשוף למציאת ממצאים לאלכוהול בגופו מקימה באופן אוטומטי את האשמה בדבר "נהיגה בשכרות". מדובר בסוגיה שכל עורך דין לתעבורה מתמודד איתה לא אחת.

המצב המשפטי, והכוונה ל"דין היבש", קובע כי מי שמסרב להיבדק בדיקת ינשוף או בדיקת אלכוהול אחרת (בדיקת דם או בדיקת שתן) קמה עליו החזקה שהוא "נהג בשכרות".

סעיף 64ד(א) שיוצר את "חזקת הסירוב" חוקק במסגרת תיקון מס' 72 לפקודת התעבורה, נועד למנוע מנהג המסרב לבצע בדיקה לגילוי אלכוהול ליהנות מפירות סירובו.

בד בבד עם יצירת "חזקת הסירוב" קבע המחוקק תנאי נוסף שנועד להגן על זכויות הנבדקים ובמסגרת סעיף 64ב'(ב2) לפקודת התעבורה נכתב כי "שוטר הדורש מנוהג רכב או מממונה על הרכב לתת לו דגימת נשיפה, דגימת שתן או דגימת דם, לפי הוראות סעיף זה, יודיע לו את מטרת נטילת הדגימה, יבקש את הסכמתו, ויסביר לו את המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימה, כאמור בסעיף 64 ד'".

מכאן, שעל מנת להרשיע נהג בעבירה של נהיגה בשכרות מתוקף סירובו לבצע בדיקת נשיפה, על התביעה להוכיח כי הנהג אכן סירב, וכי השוטר שדרש ממנו להיבדק גם הסביר לו את "המשמעות המשפטית של סירוב לתת דגימה".

הפלוגתא המשפטית שהתעוררה בין הצדדים במקרה באותו תיק משפטי, נגעה למקרים בהם לא התעוררה מחלוקת על כך שהנהג אכן סירב לבצע בדיקה. במקרה הזה גם לא הייתה מחלוקת על כך שהנהג הוזהר בדבר המשמעות המשפטית של סירובו. השאלה הייתה לפיכך: האם במצב דברים כזה, החזקה כי "המסרב הינו שיכור" הינה חזקה חלוטה או שמא המדובר בחזקה הניתנת לסתירה?

לשון אחרת; האם יש מקום לפתוח אפשרות בפני נהג שהוכח כי אכן סירב להיבדק? אפשרות אשר תאפשר לו להוכיח כי בפועל לא היה שיכור, ומכאן שאין הצדקה להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות למרות שסירב להיבדק.

כב' השופט, עופר נהרי, מבית המשפט לתעבורה בת"א, ניתח בהחלטתו, את גדרי המחלוקת ואת המסגרת הנורמטיבית ומגיע בסופו של יום למסקנה כי חזקת הסירוב הינה חזקה חלוטה.

לשיטתו, הלשון ההחלטית בה נקט המחוקק בעת שיצר את סעיף 64 ד(א) כי יראו את מי שמסרב כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות, ובהעדר "דבר באשר ליכולת להוכיח את היפוכה", הרי שמתחייבת המסקנה כי המדובר ב"חזקה חלוטה". כב' השופט נהרי מוסיף ומציין כי מסקנתו זו מבוססת גם על כך שהדבר עולה מכוונת המחוקק, בין היתר, מדברי ההסבר להצעת החוק בדמות "רצונו של המחוקק למנוע התחמקות ממתן הדין על נהיגה בשכרות ע"י סירוב להיבדק". מכאן שלמעשה "יש ומבכר המחוקק – כבמקרה של חזקה זו לטעמי – כענין של מדיניות חקיקתית וחברתית – הרשעתו של נהג פלוני שאפילו אולי איננו שיכור במובן המדעי אך סירב ליתן בדיקה לגילוי אלכוהול בגופו, על פני מתן פתח להתחמקות נהגים ע"י בחירה בסירוב ליתן בדיקה לגילוי אלכוהול בגופם".

במסגרת פסק דינו בפרשת רינה מרום עסק בית המשפט העליון בהרחבה בהבחנה בין סוגי החזקות השונים וכן במבחן לסתירתם[1]. כב' השופט א' מצא מפרט ומסביר כימקובל להבחין בין שלושה סוגים של חזקות: "חזקת דין חלוטה", "חזקה שבדין" ו"חזקה חלוטה".

בניגוד ל"חזקה שבדין החרות" שהקמתה מותנית לרוב בהתקיימות התנאים שנקבעו בחוק, ה"חזקות שבעובדה" הינן יצירת הפסיקה, ולכן אינן נוגעות לעניינו בסוגיה זו.נמקד אם כן את פנינו כלפי שתי סוגי החזקות שמקורן בדין החרות.

"חזקה שאינה ניתנת לסתירה" (Irrebuttable Presumption) הינה חזקה שהדין המהותי קובע כי היא חזקה חלוטה ועל פי מצוות הדין אין היא ניתנת לסתירה. זאת לעומת חזקה שניתנת לסתירה (Rebuttable Presumption) אשר קמה כאשר הוכחה עובדת יסוד, ולא הובאה ראיה סותרת. במקרה כזה חייב בית המשפט לקבוע כי הוכחה העובדה המוסקת[2].

ראוי לציין בהקשר לכך, כי הנטל המוטל על בעל-הדין המבקש לסתור חזקה שבדין הניתנת לסתירה הוא "נטל השכנוע". כב' השופט, אליהו מצא, נתן דעתו על כך בפרשת מרום תוך התבססות על פסק הדין של כב' השופט אגרנט בפרשת זרקא[3] ומסביר כי "נטל השכנוע (במינוחו של השופט אגרנט: "חובת הראיה" או "החובה מס' 1") מבטא את החובה המוטלת על בעל-דין להוכיח את טענותיו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה נדרש לשכנע את בית המשפט באמיתות טענותיו, ואם יכשל בכך – טענתו תדחה" 4]].

"חזקת הסירוב" לבדיקת אלכוהול הינה כחזקה שבדין הניתנת לסתירה. הנימוקים יש לראות בכוונת המחוקק הינה שיש "כעניין של מדיניות" להביא בכל מקרה להרשעת נהג המסרב ליתן דגימה, ולא לאפשר לו להוכח כי בפועל לא היה שיכור.

למעשה הסוגיה שבמחלוקת מקפלת בתוכה מפגש בלתי נמנע בין המבחן הסובייקטיבי לבין המבחן אובייקטיבי; איזה מבחן עלינו להעדיף במקרה זה? זו שאלה עתיקת יומין שהמשפט שב ודש בו שוב ושוב וגדולי הפוסקים בדורות עברו התחבטו והתלבטו בו, וכך עדיין עושים לא אחת חכמי המשפט בדור הזה. בצדק נאמר מפי דורות ראשונים כי "כל אחד משני המבחנים הללו מצטיין בסגולה שאינה מצויה אצל חברו: המבחן האובייקטיבי הוא יותר מוצק, המבחן הסובייקטיבי הוא יותר גמיש; זה יותר ברור, וזה יותר מברר"[5].

סעיף 64ד(א) אינו בא להתעלם מהאמת העובדתית או להחליפה באמת אחרת, אלא כל מטרתו הינה לסייע בקביעתה של האמת העובדתית עד כמה שניתן. תכליתו העליונה של הדין הפלילי כולו היא למצוא את העבריינים ולהטיל עליהם אחריות אישית למעשיהם. האם תיתכן לפיכך פרשנות תכליתית בפלילים הנותנת פתח דווקא להרשעת חפים מפשע, שנשללה מהם האפשרות להביא ראיות לחפותם? אם המטרה היא לקבוע עובדות, הרי שלא יהיה זה נכון להתעלם מהן או לשלולן באופן אפריורי ואף לפני שנתנה הזדמנות להצגתן.

לא ימצאו רבים שיחלקו על כך ש"מטרת המשפט הוא הצדק. האמצעי של המשפט להשגת הצדק הוא חיפוש אחר האמת. המשפט עומד על האמת. ההליך השיפוטי מבוסס על מציאת האמת. בלא אמת אין צדק. בלא אמת אין משפט. האמת – אותה שואף ההליך המשפטי לחשוף – היא המציאות כמות שהיא. המשפט מניח קיומה של מציאות"[6]. כב' הנשיא א' ברק ממשיך ומציין כי הימנעות מחיפוש האמת היא חריג ויש להמעיט בה, רק במצבים שבהם עומדים ממול ערכים אחרים חשובים יותר: "הכלל הוא מציאת האמת. ההימנעות מכך בשל הפגיעה בערכים אחרים, היא החריג. והחריגים הם מעטים. בית המשפט מתייחס אליהם בחשדנות. הוא ממעט להכיר בהם"[7].

המחוקק אכן ביקש ללכוד ברשת את אותם נהגים שיכורים המנסים להתחמק מאימת הדין, באמצעות סירוב לבצע לבדיקה; אך מכאן ועד להרשעה אוטומטית, גם של כאלה הטוענים כי בפועל לא היו שיכורים, לדעתי הדרך ארוכה. לשיטתי "התכלית הסובייקטיבית" של החוק ובוודאי "התכלית האובייקטיבית" מחייבים את המסקנה כי יש בכל מקרה ליתן פתח לנהג להביא ראיות פוזיטיביות לכך שלא היה שיכור, למרות שסירב להיבדק.

אין זה נכון ליחס למחוקק כוונה לקשור את הקולר סביב צווארם של נהגים שמעשית לא היו שיכורים, ולחסום בפניהם את הדרך להציג ראיות לכך בפני בית המשפט. כפי שהיטב לנסח זאת כב' השופט ח' ה' כהן: "חזקה על המחוקק – לפחות המחוקק שלנו פה – שרוחו 'טובה' עליו: כוונתו לא רק לעשות חוקים מועילים, כי אם גם לעשות חוקים צדיקים; והנאמנות לרוח חוקיו באה להפעילם במיטב התועלת ובמירב הצדק"[8].

אין ספק שסעיף 64ד(א) יצר הסדר נורמטיבי שהוא מאוד מועיל, יעיל ותועלתני, אך על מנת שיהיה גם צודק יש לראות בחזקה הקבועה בו ככזו שניתן להביא ראיות לסתירתה. הרשעת נהג פיכח כאילו היה שיכור אינה יכולה להיות צודקת, ולכן לא יהיה זה נכון ליחס למחוקק שלנו כוונה כזו.

אולם גם אם נניח לרגע לכוונת המחוקק; קשה לראות כיצד הגדרת חזקת הסירוב כחזקה חלוטה יכולה לדור בכפיפה אחת עם התכלית האובייקטיבית, קרי עקרונות היסוד של השיטה המשפטית, שכלולים בה אותם מושכלות ראשוניים – הן בחשיבות והן בזמן – של המשפט הפלילי. בראשם עומדת כאמור מטרת העל של המשפט הפלילי להביא לדין ולהרשיע, אך ורק, את האשמים ולגרום להם לשלם את המחיר על מעשיהם. הגדרת "חזקת הסירוב" כחזקה שאינה ניתנת לסתירה מהווה לדעתי פגיעה אנושה באותה "מאגנה כרטא של הנאשם" (כהגדרתו של הנשיא מ' זמורה), בדמות הסדר הסוגר בפניו את אותו ה"תריס בפני עיוות דין" ומונעת ממנו את "מלוא ההגנה ההוגנת"[9].

מוסיף זמורה ומציין כי כשהשאלה היא הוכחת האשמה "מוטב שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב"[10].

ואם כבר בנשיא זמורה עסקינן הרי שראוי להזכיר גם את העיקרון בן-האלמוות, אשר הפך כבר מזמן ל"נכס-צאן-ברזל באוצר לשוננו המשפטית"[11], ושמצא לו מקום של כבוד בהיכל עקרונות היסוד של השיטה: "אמת ויציב-אמת עדיף"![12]

כפי שעולה מגישותיהם של משה זמורה, חיים כהן ואהרן ברק, יש לשאוף תמיד לחיפוש אחר האמת ולהמעיט עד כמה שניתן ביצירת כללים שיחסמו וימנעו מבעלי הדין לחשוף בפני בית המשפט את האמת העובדתית.

כעקרון, וזה כמובן עניין של השקפת עולם משפטית, אנו במשרד דויודב-בנימיני, עורכי דין לתעבורה, לא ממש מקבלים משוואות ונוסחאות אריתמטיות למיניהן כאשר אנחנו עוסקים במלאכת המשפט. הן טובות לתחום המדעים המדויקים, אך לא לתחום המשפט שבו התשובה היא בדרך כלל הרבה יותר מורכבת, כוללת ניואנסים רבים ולא עשויה רק מצבעים של שחור ולבן. להשקפתנו (ובמיוחד כאשר עסקינן במשפט פלילי), יש לתת עדיפות למבחן המהותי והסובייקטיבי ולהעדיף אותו כמעט אפריורית על פני כל מבחן טכני-פורמאלי-אובייקטיבי.

כב' השופט מ' זילברג ציין ברוח המשפט המקובל כי על בית המשפט להעדיף כעניין של עיקרון את המבחן הסובייקטיבי בהדגישו כי "אין השופט המודרני חושש מפני פרובלמטיקה משפטית, ואין הוא נרתע מהיכנס, לעת הצורך, בעובי הקורה של הענין, הדבר השנוא עליו ביותר הוא סכימטיות ושגרה – אותה מיטת סדום קבועה מוצקה, סטנדרטית, המסמלת – כידוע לנו מפי האגדה את מושגי הצדק והיושר של אנשי סדום ושופטיה בימי אברהם אבינו עליו השלום. בשים לב לעובדה זו מותר היה לנו להניח, כי היודיקטורה האנגלית, המצטיינת בחיבה מיוחדת לבדיקת פרטיו האינדיבידואליים של המקרה – יעידו על כך המילים: 'במסיבות העניין הנוכחי', המצויות כמעט בכל פסק דין אנגלי – דוקא היא, יותר מכל שיטת משפט אחרת, תדגול ברעיון המבחן הסובייקטיבי[…]"[13].

ככל שהדבר נוגע לחזקת הסירוב אנו במשרד דוידוב-בנימיני ושות, עורכי דין לתעבורה, סבורים כי הגישה המהותית והסובייקטיבית בה נקט כב' השופט ד"ר א' סטולר מבית המשפט המחוזי מרכז בפרשת רביע (ע"פ 2299-09-07), היא הגישה אותה נכון יהיה לנקוט בעבירות של נהיגה בשכרות (מתוקף סירוב). בפסק-דין זה נבחנה רק סוגיית העונש הראוי באותו מקרה ספציפי, אך ניתן ללמוד ממנו גם על הגישה המהותית לשאלת השכרות במקרים של סירוב.

מכיוון שבפרשת זו, בשל סירובו של מר רביע להיבדק, לא הייתה בידי בית המשפט "תוצאה מדעית", ביאר וניתח כב' השופט סטולר את דו"ח מאפייני השכרות ולאחר שהגיע למסקנה כי "לא ניתן ללמוד שהמדובר באדם שיכור", ומכיוון שלא הוצגו ראיות המוכיחות מעל כל ספק סביר כי המדובר היה בנהג שיכור, מצא לנכון להתערב בעונש והורה סיום ריצוי פסילת הרישיון לאלתר.

פסק הדין בעניין רביע ממחיש בעינינו את הגישה הדו-שלבית אותה יש לנקוט בעבירות סירוב; קודם כל יש לבחון האם הנהג אכן סירב לבצע בדיקת אלכוהול ולוודא כי אכן הוזהר כדין. לאחר מכן, יש לבדוק האם קיימות ראיות לכך שהוא אכן היה גם שיכור מן הבחינה מהותית. רק לאחר שבית המשפט השתכנע כי הסירוב אכן נבע מרצון להתחמק מבדיקת אלכוהול מחשש שזו תצא חיובית (והראיות אכן מצביעות כי היה שיכור בפועל), יהיה זה נכון וצודק להרשיע את הנהג בביצוע העבירה.

יש לציין כי בפועל בפרקטיקה במרבית כמעט מוחלטת של המקרים עבירת הסירוב נובעת מן הרצון להתחמק מביצוע בדיקה מתוך חשש מתוצאותיה. המקרים בהם הסירוב נובע מנסיבות אחרות הם החריג. זו עוד סיבה מדוע אין זה נכון לראות בחזקת הסירוב כחזקה חלוטה החוסמת בפני הנאשם כל אפשרות להביא ראיות שיצביעו על כך שבפועל לא היה שיכור, ונכון יהיה במקרים מתאמים לבחון ראיות אלה לגופן.

Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support