לעתים מוגשים כתבי אישום כתנגד נהגים הנמצאים בממצב של פסילת רישיון נהיגה, כאשר לטענתם הם הזיזו את הרכב, אך ורק בכוח הגוף, כלומר דחפו אותו ולא נהגו עליו. הרשעה בעבירה של נהיגה בפסילה עלולה לגרור אחריה רכיב ענישה של מאסר בפועל (זו מדיניות הענישה המוצהרת של התביעה המשטרתית היום), ובכל מקרה כזה, כדאי בכל מצב להסתייע בעורך-דין לתעבורה שזה תחום העיסוק המרכזי שלו.
משרד דוידוב-בנימיני ושות', ניהלו בעבר מאוד תיקים של נהיגה בפסילה, לרבות תיקים אשר הסתיימו בסופו של יום בזיכוי מלא או בעונש מופחת.
במאמר זה נתרכז במצב המשפט הנוגע לעבירת "נהיגה בזמן פסילה" כאשר על פי עובדות כתב האישום עולה ו/או על פי גירסת הנאשם, הזזת הרכב הייתה בכוח הגוף בלבד.

עו"ד דוידוב-בנימיני המומחים בתיקי נהיגה בזמן פסילת רשיון.
פנה אלינו ואנחנו נפעל להציל לך את הרשיון!
לפגישת ייעוץ חינם וללא התחייבות התקשר עכשיו:
03-6494555
אנו, ממשרד דוידוב בנימיני ושות', נתקלנו בלא מעט מקרים בהם נוטים באי כוח התביעה במקרים דומים, להיצמד לטענה שדי בהוכחת "העניין הטכני" של הנעת הרכב בכוח הגוף, כדי לשכלל את כל העבירות הקיימות בפקודת התעבורה. מדובר בטענה שהיא בפרוש אינה נכונה, וכך מוצאים אנו את עצמינו, לא אחת, מנהלים דו שיח של חרשים מול עמיתנו מהתביעה הכללית במישור זה.
במקרה דכאן נבקש לבחון את גזע העץ ו"לא להתווכח על ענפיו" [מישל דה-מונטן סנגוריה על רמון סבונד תירגם: דרור דורי (הוצאת אוריון 2011), עמ' 160]. הבסיס הנורמטיבי לעניין הנעת רכב בכוח הגוף נמצא בהוראות תקנה 164 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ("הסעה בכוח הגוף") אשר קובעת: "לעניין חלק זה, מי שמסיע רכב בכוח גופו דינו כדין נוהג".
כידוע, אמצעי הפרשנות שאומץ ומקובל במשפט הישראלי בימינו אנו, זו שיטת הפרשנות התכליתית. נאמר בתמצית, כי השיטה מבוססת על שלושה מרכיבים: לשון, תכלית ושיקול דעת. כלל גדול הוא על פי תורת הפרשנות התכליתית כי "משמעותה של לשון היא מפורשת כאשר היא מועברת לקורא מתוך המובן המילוני של הלשון, על רקע הקשרה (הפנימי והחיצוני) הרלוונטי" [אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט (ירושלים: נבו) תשס"ג-2003, עמ' 145] .
השלב הבא הוא בחינת תכליתה של הנורמה מבוססת על שני יסודות: תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית: "הפרשנות התכליתית, כמושג נורמטיבי, מבוססת על פעולות גומלין מתמידות בין 'כוונת' היוצר (התכלית הסובייקטיבית) לבין 'כוונת' היוצר הסביר וכוונת השיטה (התכלית האובייקטיבית). שתי 'כוונות' אלה קיימות תמיד ומשפיעות תמיד. הפרשנות התכליתית מבקשת למצוא סינתזה בין שתי 'כוונות' אלו" [אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט (ירושלים: נבו) תשס"ג-2003, עמ' 157].
אם נחזור לרגע למסגרת הנורמטיבית האמורה, פרי יצירתו של מחוקק המשנה, נגלה כי מלת המפתח בהגדרה הקיימת בתקנה 164, הם צמד המילים "לעניין חלק זה", והכוונה לכל התקנות המסדירות את כללי ההתנהגות בדרך.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נדרש לסוגיית הפרשנות הנכונה של תקנה זו כבר במאה הקודמת, בפרשת דעבול, שם נקבע כי התקנה חלה על כללי ההתנהגות בדרך בלבד [ע"פ (ת"א) 1681/85 דעבול נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), ניתן ביום 05/02/1986].
בית המשפט ביאר את הוראת תקנה זו, וציין במפורש כי דחיפת כלי-רכב בכוח הגוף אינה נהיגה, שכן אילו דחיפה כזאת הייתה נהיגה, לא היה מתקין התקנות נזקק לתקנה מיוחדת לעניין: "[…] ומכלל הן אתה שומע לאו, לענין החלק האחר דן ברשיונות אין הדבר כן. הגיון הדברים הוא, שמי שדוחף רכב בכוח גופו אינו צריך להצטייד לצורך כך בתעודה אבל צריך לשמור על כללי ההתנהגות בדרך, כגון לדחוף את הרכב בנתיב הימני של הדרך ולדאוג לא לסכן משתמשים אחרים" (הדגש אינו במקור – א.ב) . בית המשפט ממשיך ומציין כי יש "להעמיד את מתקין התקנות בחזקת מי שיודע את החוק", כל זאת מכיוון, שאם דחיפה בגוף הייתה בין כה וכה נהיגה לצורך סעיף 10(א) לפקודה, היא הייתה כן גם לצורך חלק א' של התקנות, וכמובן גם לצורך חלק ב' והתקנה 164הייתה הופכת מיותרת. ואז במקרה כזה "הסייג המסייג אותה חריגה מסמכות" (של מחוקק המשנה – א.ב).
לאור זאת קובע בית המשפט באותה פרשה כי אם דבריו נכונים לגבי הסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, "הם נכונים ממילא גם לגבי העבירה שבסעיף 67(א) לפקודה הדן בנהיגה תוך תקופת פסילה" [שם, שולי פסקה 5 (השופט אילן)].
זיכוי נוסף בנסיבות דומות ניתן בפרשת עזת נסימי, ואף הוא על רקע דומה לרקע העובדתי במקרה זה. בית המשפט אימץ את הקביעות הפרשניות מפרשת דעבול דלעיל, וציין בנוסף כי "יש בפרשנות הגיון רב שאם לא תאמר כן, כאשר רכב מתקלקל ועומד בצד הדרך, יצטרכו הדוחפים אותו – כדי למנוע ממנו להמשיך להפריע לתנועה – להיות מצוידים ברישיונות נהיגה תקפים ובכיסוי ביטוחי וכמובן שאין בכך אף לא קמצוץ של הגיון". על כן, במצב בו כל מה שהוכח הוא, שהנאשם דחף את הרכב בכוח גופו, והרכב לא היה מונע, "לא היה הנאשם צריך להיות מצויד ברישיון נהיגה לצורך העברת הקטנוע, בדרך שהדבר נעשה", והנאשם זוכה [פ"ל (ת"א) 1510-09 מדינת ישראל נ' עזת נסימי (פורסם בנבו), ניתן ביום 31/05/2010].
אם נסכם את כל האמור, ונשלים את המעגל בכל הנוגע לפרשנות התכליתית הראויה למסגרת הנורמטיבית שבנדון, הרי שבבואנו לעשות את אותו הליך של סינתזה ואינטגרציה בין התכליות, נבחין בנקל כי בפנינו מקרה שגרתי בו "כל הנתונים בדבר התכלית מובילים כולם לכיוון אחד. חזקת התכלית הסובייקטיבית וחזקת התכלית האובייקטיבית זהות בתוכנן" . מכאן שקיימת כאן "הרמוניה חקיקתית". מיותר לציין שהפרשנות האמורה מתיישבת עם שורת ההיגיון, ומגשימה את מטרה ראויה שכל מי שמניע רכב באמצעות כוח הגוף, ינהג על פי כללי התנועה בדרך [אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט (ירושלים: נבו) תשס"ג-2003, עמ' 235].

עו"ד דוידוב-בנימיני המומחים בתיקי נהיגה בזמן פסילת רשיון.
פנה אלינו ואנחנו נפעל להציל לך את הרשיון!
לפגישת ייעוץ חינם וללא התחייבות התקשר עכשיו:
03-6494555

מאמרים נוספים בנושא

פסילה מנהלית

Categoryמאמרים