במהלך ניהול תיק תעבורה, או כבר במהלך השלבים המקדמים בתיק, עלול בית המשפט לתעבורה, להיחשף לראיות דיספוזיטיביות הנוגעות לנהג העומד לדין. הדבר יכול להיות קשור להיקף הרשעותיו הקודמות או לעבירות ספציפיות וחמורות שהורשע בהן בעברו, או לכל מידע דיספוזיטיבי אחר.

סנגור מיומן, שהינו עורך לתעבורה, חייב לדעת להתמודד עם כל אפשרות מעין זו. לעתים חשיפת המידע נגרמה בשל שגגה או חוסר תשומת לב מצד הגורם שחשף את המידע, לעתים מתוך רשלנות או חלילה כוונת מכוון של הגורם שהביא אותו לידיעת בית המשפט לתעבורה.

במקרים מסוימים חשיפת ראיות דיספוזיטיביות בשלבים שקודמים למתן הכרעת הדין על ידי בית המשפט לתעבורה, יכול להקים עילות לפסלות המותב.

 אידיאל ההבחנה בין "מנהל ההליך" לבין "קובע העובדות":

  1. שיטת המשפט האדוורסרית שמה לעצמה כאידיאל משפטי את הצורך להפריד בין הגורם שמנהל מבחינה דיונית את ההליך המשפטי, לבין הגורם שקובע את העובדות. כל זאת על מנת למנוע, בין השאר, את חדירתם של עדויות אופי וראיות אודות נטייתו העבריינית של הנאשם כאמצעי להביא להוכחת אשמתו בעניין פלוני.
  2. ממצאים מסוג זה מכונות בשם "ראיות דיספוזיציה", המעידות על "נטייה עבריינית" של הנאשם והן כוללות ראיות "על הרשעות קודמות, מעשים פליליים או בלתי מוסריים או על התנהגויות המלמדות על אופי או נטייה רלוונטית, אף אם לא היו בסיס להרשעה ואף לא לאשמה"[1].
  3. החשש העולה מחשיפת קובע העובדות בהליך המשפטי לראיות מסוג זה הוא ש"הדיון המשפטי ישנה את אופיו ויתמקד בניתוח אישיותו של הנאשם"[2], שכן "ראיות על אודות אופי, מעשים שליליים ונטיות עברייניות מועדות מעצם טיבן להיות כרוכות בהיסקים או טיעונים ספקולטיביים, מפוקפקים וגורפים"[3].
  4. נציין בהקשר מאוד רלוונטי לענייננו כי התביעה הכללית נוטה לעיתים לעשות שימוש מכוון ומושכל בראיות דיס פוזיציה ש"חבויה בהם פעמים רבות מגמה להסיט את הדיון המשפטי מן החשיבה והטיעון המושכל ללהט אמוציונאלי", לעודד את הדעות הקדומות שהן מייצגות, וזאת במטרה להתאים את פרטי המקרה לפרדיגמה הדרושה[4].
  5. אידיאל זה של הפרדה בין ניהול ההליך לקביעת העובדות שהינו חלק אינטגראלי משיטת המשפט האנגלו-אמריקנית לא אומץ במשפט הישראלי, ואין זה המקום לעסוק בנסיבות ההיסטוריות-משפטיות שהביאו את השלטון המנדטורי בא"י שלא ליישם אידיאל זה במקומותינו, וזאת כמובן בניגוד לקולניות אחרות שהיו באותה העת בשליטתם האימפריאלית.
  6. הגישה שהתפתחה במשפט הישראלי שמה דגש על מקצועיותם של השופטים ועל יכולתם להפריד במרבית המקרים בין מידע קביל לבין מידע לא קביל, וכמובן להכריע בשאלת אשמתו של הנאשם על בסיס הממצאים הרלוונטיים בלבד[5].
  7. יחד עם זאת, נקבעו לעקרון זה סייגים, שכן נקבע כי עם כל רחשי הכבוד למידת מקצועיותו של שופט היושב בדין "יש גבול למידת ההישענות על מקצועיותו של השופט[…] לעתים המידע המתקבל הוא כה מקיף ויסודי עד שקיים החשש שגם שופט מקצועי לא יוכל להדחיקו; וגם אם שופט פלוני יוכל למידע זה, אין זה ראוי, מבחינתה של שיטת המשפט הישראלית, להעמידו במבחן זה, שכן לא נראה שנעשה צדק"[6].
  8. בית משפט העליון נקט בעבר במונח "אפשרות ממשית של משוא פנים" (real likelihood); המשמעות של מבחן האפשרות הממשית היא כי מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מסתברת שאכן נבצר מן השופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה[7].
  9. בפרשת שויץ קבע בית המשפט כי כאשר שופט שמע פרטים על עבירתו של פלוני או על הרשעותיו הקודמות רצוי בדרך כלל ששמיעת משפטו של פלוני תועבר לשופט אחר[8].
  10. יצוין כי סוגיה זו הינה עתיקת יומין, ונתכבד להפנות בהקשר זה לדבריו של הוגה הדעות הצרפתי הנודע, מישל דה-מונטן: "תהיינה כוונותיו של שופט טובות ככל שתהיינה, דעה מסוימת עלולה להתגנב למוחו באופן לא מורגש, והוא עלול להעדיף צד אחד על פני צד אחר ולהטות את כפות המאזניים לכאן ולשם – אלא אם כן יאזין מקרוב לעצמו, דבר שאנשים מועטים בלבד מסוגלים לעשות. אין מדובר רק בדברים כבדי משקל[…] אלא גם בתחושה מקרית, הגורמת לנו להעדיף דבר אחד על פני משנהו, ולבחור ללא שיקול דעת דבר מסוים מתוך שני דברים שווים, שאינם צללים ריקים"[9].

ההפרדה הדרושה בין הליכי העצר לבין בירור האשמה:

11. בבית המשפט לתעבורה קיימת הפרדה מוחלטת בין הליכי המעצר והפסילה עד תום ההליכים לבין הדיון בתיקים העיקריים.

12. מותב אשר דן בהליך מעצר או פסילה עד תום ההליכים, אינו דן בתיק העיקרי, אשר נדון בפני מותב אחר.

13. בקשות לעיון חוזר בהחלטות בעניין מעצרים ופסילות מוגשות הן על ידי התביעה והן על ידי ההגנה לשופט שדן בהליך המעצר, ולא למותב שדן בתיק העיקרי.

14. בית משפט העליון נדרש לא פעם לחשיבות של ההפרדה בין המותבים, וזאת על מנת להבטיח משפט הוגן לנאשם. הדבר בא לידי ביטוי בעבר בעיקר לנוכח מיעוט שופטים בבתי משפט קטנים, שם כביכול לא היה ניתן להימנע מכך.

15. כב' הנשיא, יואל זוסמן, כתב בפרשת גד פלום, כהאי לישנא: "ער אני לכך שבבתי-משפט קטנים יתכן שהדיון בכתב-האישום לא יכול לבוא בפני שופט אחר[…] לא כן הוא בתל-אביב, מקום שבו מכהנים בבית-משפט השלום שופטים הרבה"[10].

16. מתוך העיקרון הגדול ש"אין אמות מידה שונות של צדק במקום גדול ובמקום קטן", כותב על כך הנשיא מאיר שמגר כי "לא יתכן שטעמי נוחות מינהלית (היינו: בעיות היכולות להתעורר עקב מספרם המועט של שופטים במקום) ישפיעו על חוקיות הכהונה במשפט"[11].

17. בפרשת אלאל חזר כב' הנשיא זוסמן שוב על העיקרון שרצוי הוא "שבמקום בו מכהנים שופטים אחדים, לא ידון השופט שנתן את צו המעצר באישום גופו"[12].

18. חזר על כך כב' הנשיא אהרן ברק (בהקשר של דיון הסגרה) וציין, בין השאר, כי היות והמדובר בהליכים נפרדים ("הליך המעצר עד תום ההליכים והליך ההכרעה בחפות או באשמה הם שני הליכים שונים ונפרדים"), אין זה ראוי (בהתאמה הנדרשת להקשר שלפנינו) כי אותו שופט שדן בהליכי מעצר ידון גם בשאלה האשמה, שכן "גם אם ייעשה צדק, לא ייראה שנעשה צדק"[13].

19. בנסיבות של מקרה בו שופט בית המשפט לתעבורה דן בתיק העיקרי, לא יכולים נציגי התביעה לראות לטוב ולהוגן ולצודק לפניהם להביא בפני בית המשפט לתעבורה בקשה הכוללת מידע נלווה אותו אסור להניח לפני השופט שאמור לדון בתיק העיקרי ולהכריע בשאלת האשמה.

20. הדבר בולט במיוחד לאור העובדה שקיים נוהל ברור של הפרדת הדיונים, לא קיים מחסור בשופטים והבקשה המקורית בעניין המעצר נדונה בכלל בבית המשפט השלום.

חשיפת ראיות דיספוזיטיביות ומשמעותה:

21. חשיפת ראיות דיספוזיטיביות מהווה פגעה בטוהר ההליך והפרה את חובתה עתיקת היומין שלא להביא לידיעת השופט היושב בדין ראיות דיספוזיטיביות לפני הכרעתו לחובת הנאשם.

22. עסקינן באחת מזכויות היסוד של נאשם בפלילים שבמרכזה הזכות להליך הוגן (Due Process of Law), שמטרתה להבטיח את האפשרות שנאשם יקבל את יומו מבחינה מהותית באופן הגון וראוי, כקבוע בסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ).

23. מים רבים זרמו אומנם בנהר המשפט, מאז ניתן פסק הדין בפרשת נתן שאבי (כב' השופטים ח' ה' כהן, מני ועציוני), אך העקרונות המגולמים בו לא נס לחם, ואף ניתן לומר שהם משתבחים ככל שנוקף הזמן[14].

27. בפרשה זו כמו במקרה שלפנינו נחשף בית המשפט הדיוני לעברו הפלילי על ידי השוטר שגבה את הודאת הנאשם, עוד בטרם הכרעת הדין.

28. פסק דין זה מגלם היטב את הבעייתיות הגלומה בחשיפת מידע דיספוזיטיבי רגיש ורב כל כך לשופט היושב על מדוכה פלילית: "חוששים אנו שהעובדה שהמערער הוא בעל עבר פלילי, ומסתמא מקוננת בלבו כוונות פליליות, פעלה את פעולתה. ולו באופן תת-הכרתי, כשבאה השופטת המלומדת לקבוע אם היתה לו למערער בשעת מעשה כוונת לגנוב".

29. בהתייחסו להוראות סעיף 163 לחסד"פ מציינים השופטים כי "כלל גדול הוא שאם הנאשם עצמו אינו עורר את השאלה וכל עוד אינו מעורר אותה, אין להביא לידיעת בית-המשפט הדן את דינו, לא ראיה ולא טענה בדבר עברו הפלילי. טעמו של כלל זה פשוט הוא, שאם יודע השופט שמי שעומד לפניו הוא אדם למוד פשע, הוא יגיע ביתר קלות לידי הרשעה, בהעמידו אותו בחזקת מועד; מה שאין כן כל עוד יכול השופט להשלות את עצמו באשליה שעומד לפניו אדם שמעולם לא סטה מדרך הישר".

30. ראוי לציין כי בפרשה זו הדבר הוביל לזיכויו של הנאשם על ידי ערכאת הערעור.

31. המדובר בחובה שהינה "מערכי היסוד של השיטה המשפטית"[15].

הערות שולים:

[1] דורון מנשה הלוגיקה של קבילות ראיות (הוצאת מאגנס ואוניברסיטת חיפה) תשס"ט-2008, עמ' 232 המפנה גם לע"פ 86/74 כהנא נ' מדינת ישראל פ"ד כח(2) 421.

[2] שם, שם

[3] שם, עמ' 234

[4] שם, עמ' 236

[5] ע"פ 593/83 גדי ורקשטל נ' מדינת ישראל פ"ד נא(5) 329

[6] ע"פ 6752/97, רפי פרידן נ' מדינת ישראל פ"ד נ"א (5), 329

[7] מאיר שמגר "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות שמעון אגרנט עמ' 88

[8] ע"פ 336/88 זאב שוויץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ראו גם מאיר שמגר "על פסלות שופט-בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות שמעון אגרנט, עמ' 88 (הערת שוליים מס' 73)

[9] מישל דה-מונטן סנגוריה על רמון סבונד תירגם: דרור דורי (הוצאת אוריון 2011), עמ' 198

[10] ע"פ 405/77 גד פלום נ' מדינת ישראל פ"ד לא(3) 619

[11] מאיר שמגר "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות שמעון אגרנט עמ' 88

[12] ע"פ 170/79 אלאל נ' מדינת ישראל פ"ד לג(1) 727

[13] ע"פ 6448/95‏ ‎ ‎אליון ליבקינד‎ ‎נ' מדינת ישראל פ"ד מט(4) 173

[14] עפ 409/74 נתן שאבי נ' מדינת ישראל פ"ד כט(1) 587

[15] ברוך ברכה "זכויות אדם חוקתיות והמשפט המינהלי" מתוך: ספר יצחק זמיר-על משפט, ממשל וחברה (בעריכת יואב דותן ואריאל בנדור)הוצאת האוני' העברית בירושלים (תשס"ה-2005), עמ' 204 (להלן: "המשפטן בשירות הציבורי").

נכתב על-ידי עו"ד אדיר בנימיני – דוידוב-בנימיני ושות'

Categoryמאמרים
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support