בעבירות תעבורה מסוימות מוטל הנטל על הנאשם לסתור עובדות שונות, בין אם מדובר בעובדות שמקורן בדין ובין אם מדובר בעובדות שמקורן בפסיקה; שתי דוגמאות בולטות הן עבירות שתועדו באמצעות מצלמה מכוח "חזקת הבעלות" (עבירות מהירות מופרזת/ עבירות רמזור אדום), ונטל סתירת האחריות להתרחשותה של תאונת דרכים עצמית.

אזרח שיתייצב בעצמו בפני בית המשפט לתעבורה יתקשה לעמוד במטלות הללו, ועל כן, בכל מקרה בו הוגש כתב אישום שצפוי להיות נדון בפני בית המשפט לתעבורה עדיף תמיד להיות מיוצגים בידי עורך-דין לתעבורה שזה תחום התמקצעותו.

בעבירות מכוח "חזקת הבעלות" שתודעה באמצעות מצלמה (מהירות מופרזת או רמזור אדום), או למשל בכתב אישום שהוגש בגין מעורבות בתאונת דרכים עצמית, קיים נטל סתירה של חזקה משפטית על הנאשם.

במסגרת פסק דינו בפרשת רינה מרום עסק בית המשפט העליון בהרחבה בהבחנה בין סוגי החזקות השונים וכן במבחן לסתירתם . כב' השופט א' מצא מפרט ומסביר כי מקובל להבחין בין שלושה סוגים של חזקות: "חזקת דין חלוטה", "חזקה שבדין" ו"חזקה שבעובדה". ומכאן כעולה משמה "חזקה חלוטה" היא חזקה שנקבעה בדין ושעל-פי מצוות הדין אין היא ניתנת לסתירה. לעומתה, "חזקה מן הדין" וכן "חזקה שבעובדה" הינן כלים ראייתיים ושתי חזקות אלה כן ניתנות לסתירה, אולם קיימת כאמור הבחנה חשובה ביניהם וזו באה לידי ביטוי בשלושה היבטים: מקורן הנורמטיבי, סוג הנטל ההוכחתי המועבר על-פיהן ובנפקותן הראייתית.

בניגוד ל"חזקה שבדין החרות" שהקמתה מותנית לרוב בהתקיימות התנאים שנקבעו בחוק, ה"חזקות שבעובדה" הינן יצירת הפסיקה. כב' השופט מצא הטעים והסביר, בלשונו הבהירה כי "חזקה שבעובדה אינה אלא בבחינת ראיה נסיבתית לקיומה של עובדה שלא הובאה ראיה להוכחתה[…] יש שניסיון החיים מלמד, שבהתקיים עובדה פלונית – קרוב שתתקיים גם עובדה אלמונית. במצב דברים כזה, משהוכח קיומה של העובדה הראשונה, עשויה לקום חזקה שבעובדה שלפיה התקיימה גם העובדה השנייה (ע"פ 611/80 מטוסיאן ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד [28], בעמ' 101). מבחינת נפקותה הראייתית דומה חזקה שבעובדה לעדות לכאורה. החזקה אך מלמדת, כי משהוכח קיומה של העובדה הראשונה, שוב אין צורך להוכיח את "ניסיון החיים" שביסוד החזקה". מכאן שלעניין נטל הראיות הרי שהחזקה מהווה מעין "עדות לכאורה לקיומה של העובדה המוחזקת", ו"הקמתה מעבירה לבעל-הדין שכנגד רק את נטל הבאת הראיות, בעוד נטל השכנוע נותר על שכמו של בעל-הדין הסומך על החזקה" .

מכל זאת אנו למדים כי במקרה בו הנאשם מעורב בתאונת דרכים עצמית למשל, שבה הנטל "להפריך את הרשלנות המיוחסת לו", הינה יציר הפסיקה, הרי שהמדובר ב"חזקה שבעובדה".

ישנה הבחנה בין שני סוגי החזקות לעניין הנטל המוטל על בעל-הדין המבקש לסתור את החזקה, בין "נטל השכנוע" (לגבי חזקה שבדין) לבין "נטל הבאת הראיות" (לגבי חזקה שבעובדה). כב' השופט מצא עומד בתמצית על ההבחנה תוך התבססות על פסק הדין של כב' השופט אגרנט בפרשת זרקא מסביר כי "נטל השכנוע (במינוחו של השופט אגרנט: "חובת הראיה" או "החובה מס' 1") מבטא את החובה המוטלת על בעל-דין להוכיח את טענותיו. הצד שעל כתפיו רובץ נטל זה נדרש לשכנע את בית-המשפט באמיתות טענתו, ואם ייכשל בכך – טענתו תידחה" . לעומת זאת, כאשר עסקינן ב"נטל הבאת הראיות" (במינוחו של כב' השופט אגרנט: "חובת ההוכחה", או "החובה מס' 2"), הנטל הוא "נטל קל יותר", שתפקידו רק "להבהיר על מי מהצדדים, בשלב מסוים זה או אחר של המשפט, רובצת חובה להציג את ראיותיו" . עוד מוסיף כב' השופט מצא ומציין כי נטל הבאת הראיות אינו יכול לגזור את "גורל ההכרעה במשפט, אלא רק את מהלכו של המשפט" .

מכיוון שעמידה ב"נטל השכנוע" משמעות הצגת ראיות "ברמת הוודאות הנדרשת על-פי מאזן ההסתברות", הרי ש"נטל הבאת הראיות" הוא נמוך ממבחן ראייתי זה ורחוק עד מאוד מ"מבחן הספק הסביר", שקם רק במקרים בהם הוכיחה התביעה את טיעוניה כדבעי. ניתן למצוא סימוכין לכך בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט משה גל) בפרשת פלדמן: "אכן ההלכה דהיום דוגלת בכך, שאירוע החלקה יכול להצביע על סממן ראשון לרשלנות נהג שהרי אין טבען של מכוניות להחליק… עם זאת אין המדובר בראיה ניצחת אלא עמידה בנטל ראשוני בלבד על כן יכול הנהג ליתן הסבר לתוצאה ולעורר ספק בקביעה הראשונית לפיה לא ננקטו אמצעי הזהירות מצדו[…]" (הדגש אינו במקור), שם התקבלה טענתו של הנהג לעניין סתירת רשלנותו.

לקבלת ייעוץ וטיפול משפטי מעורך דין לתעבורה, בכל הנוגע לעבירות תעבורה, אנא פנו למשרד עורכי הדין לתעבורה"דוידוב-בנימיני ושות'" הממוקם במתחם הבורסה, שד' אבא-הלל סילבר 7 ("בית סילבר"), ברמת-גן.

Categoryמאמרים