לא אחת נתקלים סנגורים בתחום התעבורה במצבים בהם נוטל על עצמו המותב היושב בדין את מלאכת החקירה של העדים לפניו; בפרשה זו חזר בית המשפט העליון על האבחנה בין מסורת המשפט הקונטיננטלית (האינקוויזטורית) שם השופט הוא על תקן "שופט-חוקר" לבין מסורת המשפט האנגלו-אמריקנית (האדוורסרית), שהשתרשה בכל הנוגע לסדר הדין הנהוג בישראל.
כלל גדול הוא בשיטת המשפט בישראל, עוד מפי דורות ראשונים בבית המשפט העליון, ש"בית המשפט אינו נוטה ליטול על עצמו את תפקידו של הקטיגור" [ע"פ 532/71 אליהו בחמוצקי נ' מדינת ישראל פ"ד כו(1) 543]. בית משפט אמור לדון ולכריע, אך ורק, על פי הנראה מן האשנב שפתחו לו הצדדים, ורק על פי הנטען על ידם. כידוע "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו' ע"ב).
בהקשר זה, ראוי להביא מדבריו של כב' השופט, חיים ה' כהן, בפרשת מרדכי צייגר, שם מציין את "הרעה שבטשטוש השיטה האדברסרית הנהוגה אצלנו ודלדולה בהליכים אינקוויזיטוריים מובהקים – לא מפני שאני נרתע מן השם 'אינקוויזיציה', ולא מפני שהפרוצידורה האדברסרית מקובלת עלינו ושגורה בפינו, אלא מפני שאין כשיטה האדברסרית לביצועו, הלכה למעשה, של הכלל הגדול המעמיד אדם בחזקת כשרות כל עוד לא הוכחה אשמתו נגדו בראיות כשרות. גישתו של השופט צריכה להיות שונה בתכלית, אם עליו להכריע בין הראיות והטענות שהובאו לפניו משני הצדדים. או אם עליו (או אם הוא רשאי) לחפש בעצמו ראיות להוכחת 'האמת'. חירותו של האזרח מופקדת ביתר בטחון בידיו של שופט אשר אין לו עניין משלו בהרשעתו; ואמונתו של האזרח בשפיטת צדק תלויה בכך ששופט לא ינהג כאילו היה לו עניין שכזה משלו. הוא שאמרו קדמונינו, אל תעש עצמך כעורכי הדיינין (אבות, א', ח')" [ע"פ 21/72 מרדכי צייגר נגד מדינת ישראל פ"ד כו (1), 505].
דברים דומים ניתן למצוא גם בדבריה של כב' השניאה, דורית ביניש, בפרשת יעקב נעימי, העוסק בין השאר ב"חציית קווים" של מותב היושב בדין: "שיטת המשפט שלנו היא במהותה שיטה אדברסרית, כאשר "אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו" (בבלי סנהדרין ו' ע"ב); אין זה מתפקידו של בית המשפט להביא ראיות שבעל- דין לא דאג להביאן. אחד המאפיינים החשובים של שיטה אדברסרית הוא שליטתם של בעלי הדין על התנהלותו של ההליך: "עם זאת יש לזכור כי במהותה שיטת המשפט שלנו היא אדברסרית. מעמד הצדדים מלפני בית המשפט שווה (ר' בג"צ 156/56 שור נ' היועץ המשפטי, פ"ד יא 285 בעמ' 297-299) ותפקיד הגשת חומר הראיות מוטל עקרונית על הצדדים ולא על בית המשפט (ראה ע"פ 156/60 שפר נ' היועץ המשפטי, פ"ד טו 263 בעמ' 275; ע"פ 38/61 יצחק נ' היועץ המשפטי, פ"ד טז 514 בעמ' 529). מעורבות שיפוטית יתרה, לו גם מתוך רצון כן להגיע לאמת, טומנת בחובה סכנה כי בית המשפט 'יגלוש' לנעליו של צד והאובייקטיביות השיפוטית, לפחות בעיני המשקיף הסביר מן הצד תיפגם" (ע"פ 3971/90 אילנה אסיס נ' השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי, פ"ד מה(1), 661, עמ' 668-669)" [ע"א 9021/10 יעקב נעימי נ' אלאב אופנה בע"מ ואח' (פורסם בנבו) ניתן ביום 08/03/2011].
כאן בפרשה זו (פרשת חמיס), ככל שהדבר נוגע להתערבות בחקירת נגדית של עדים, חוזר בית המשפט העליון על דברים נוקבים שנאמרו בעבר בהקשר זה:
"אין אנו חסידי השיטה הגורסת, כי על השופט לראות את הנעשה לפניו, ולשמוע את הנאמר באזניו, ללא תגובה וללא שום הדרכה, השופט אינו מצווה להשקיף ממרום דוכנו על המערכה הנערכת לפניו, לגזור שתיקה על עצמו, ולשמור סוד, כספינקס זה , עד בוא מועד מתן פסקו. מאידך גיסא, פסולה בעינינו השיטה אשר אותה נוקטים קצת שופטים, שלפיה מטייל לו השופט ארוכות וקצרות בשדה המערכה, חוקר כאן, דורש שם, מפקח, מדריך ונוטל, למעשה, לידיו הוא את עצם סידור הדין" (הדגש אינו במקור) [ע"פ 20/49, 21/49 עלי מוחמד חוסין עבדול האדי ומופלה בן מסעוד זערור נ' היועץ המשפטי לממשלה: פד"י, כרך ג, ע' 13, 27].

ערעור פלילי מס' 382/75
נחום חמיס
נגד
מדינת ישראל

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
[15.12.75, 26.1.76, 1.2.76, 30.4.76]
לפני הנשיא (אגרנט), והשופטים ברנזון, בייסקי

פקודת החוק הפלילי, 1936 [תוס"א 652, ע' 263], סעיפים 222(א), 326 (כפי שתוקן ב-תשכ"ו-1966 [סה"ח 481, ע' 64]], 14 (כפי שתוקן ב-תשל"ה-1975 [סה"ח 761, ע' 78]], 11(1), 326(1) – חוק לתיקון דיני העונשין (תקיפת שוטרים), תשי"ב-1952 [סה"ח 94, ע' 144], סעיף 2(א) – חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965 [סה"ח 458, ע' 161], סעיפים 150, 156, 157.

מיני-רציו:
* דיון פלילי – חקירת עדים – על-ידי בית-המשפט
* עונשין – הגנות – אוטומטיזם
* ראיות – נטל ההוכחה – טענת אוטומטיזם
* ראיות – קבילות – סרט נע

המערער הורשע בעבירות של נסיון לרצח, תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות וגרימת נזק לרכוש בזדון. הגנתו היתה שכל המעשים שיוחסו לו בוצעו בהיותו נתון במצב של אוטומטיזם. הגנה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, חלק מטענות המערער בערעור נסבות גם על קבילות הראיות שהובאו נגדו, ביניהן סרט טלוויזיוני.

בית-המשפט העליון פסק:
א. (1) משמעות המונח "אוטומטיזם" היא שהפועל היה נתון במצב שבו לא שלט על תנועות גופו ולכן היה נטול רציה (ע' 734 – ז).
(2) המכנה המשותף המאפיין אוטומטיזם שפוי, ואשר בגללו מקובל היום לראות מצב זה כעשוי לפטור מאחריות פלילית, הוא כי בשעת האירוע היה הנאשם נטול הכרה (או מודעות) על הנעשה אתו ומסביבו, ועקב כך לא שלט על תנועותיו (ע' 735 – ג).
(3) מקום שנאשם במשפט פלילי מבקש להתנער מהאשמה על-סמך טענת אוטומטיזם, מצווה בית-המשפט לבחון אותה בזהירות רבה (ע' 736 – ו).
(4) טענת האוטומטיזם שעורר הנאשם לא תישמע, בלי שהביא עדות שהיא מספקת כדי להניח את היסוד הלכאורי לאמיתותה (ע' 737 – ב).
(5) אם מילא הנאשם את החובה הזאת, כי אז יהיה על הקטיגוריה להרים את נטל השכנוע הסופי לענין סתירת הטענה (ע' 737 – ב).
(6) על-סמך משקלם המצטבר של הממצאים העובדתיים דנן יש להסיק שהגנת האוטומטיזם הופרכה (ע' 740 – ג).
(7) המערער דנן ביצע את המעשים המיוחסים לו בהיותו נתון במצב של הכרת הנעשה אתו ומסביבו ובעל כושר לשלוט על תנועותיו (ע' 749 – ב).

ב. (1) בנסיבות המקרה אין הצדקה להתערבות בשימוש שעשה בית-המשפט המחוזי בשיקול-דעתו בהחליטו להשתמש בסמכות הנתונה לו לפי סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965 (ע' 741 – ו).

(2) בקבעו את סדר החקירות בחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, כיוון המחוקק, בדרך-כלל, לשיטת הדיון האדברסרית, לפיה מופקד בידי בעלי-הדין עצמם עיקר התפקיד של גביית העדויות (ע' 751 – ה).
(3) אין לו, לבית-המשפט, להרבות בהצגת שאלות לעד באמצע חקירתו על-ידי בעל-הדין (ע' 751 – ו).

ג. (1) דינו של סרט נע באשר לכשרותו להתקבל כראיה לדברים שהתרחשו במציאות והמצולמים בו, כדינו של צילום סטטי, לאמור: התנאים לקבילותו הם שהוא סרט אותנטי, המתאר בצורה אובייקטיבית את הנושא או המצב השנויים במחלוקת (ע' 743 – למעלה).
(2) ענין קבילותו של סרט נע נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט בערכאה הראשונה (ע' 743 – ג).
(3) בתנאים מתאימים יכול שהסרט (או הצילום) ישמש, בנוגע לאירועים שהתרחשו במציאות והנראים בו, משום ראיה המדברת בעד עצמה ואינה תלויה בעדותו המאשרת של עד ראיה (ע' 743 – ו).
(4) העובדה כי סרט נע, אשר לבעל-דין היה ענין בהצגתו כראיה לטובתו, עבר עריכה, אין בה כדי לפסול את קבילותו של הסרט, כי אם היא יורדת אך לענין משקל העדות הטמונה בו, דבר התלוי בשאלה אם ראיית סרט כזה על-ידי בית-המשפט היתה עשויה להטעותו (ע' 744 – ה-ו).
(5) התשובה לשאלה זו תלויה בכך אם וכח שהסרט הינהו צילום נאמן של הדברים שהוא מתחזה לתארם (ע' 744 – ו).

ד. (בעקבות ע"פ 292/58, [6]) מקום שהתשתית העובדתית של חוות-הדעת הרפואית, שהוגשה כראיה, נוגדת את העובדות האמיתיות של המקרה הנדון, הרי שהיא מתרוקנת מערכה ואין להסתמך עליה (ע' 750 – א).

פסקי-דין של בית-המשפט העליון שאוזכרו:

[1] ע"פ 118/53 – זלמן מנדלברוט נגד היועץ המשפטי לממשלה וערעור שכנגד:
פד"י, כרך י, ע' 281; פי"ם, כרך כב, ע' 225.
[2] ע"פ 186/55 – ויקטור מיזאן נגד היועץ המשפטי לממשלה:
פד"י, כרך יא, ע' 769; פי"ם, כרך כח, ע' 366.
[3] ע"פ 415/68 – אבא כרמל נגד מדינת ישראל: פד"י, כרך כב(2), ע' 803, 804.
[4] ע"פ 24/73 – אליהו מייזל נגד מדינת ישראל: פד"י, כרך כז(2), ע' 421,
425, 426.
[5] ע"פ 21/72 – מרדכי צייגר נגד מדינת ישראל: פד"י, כרך כז(1), ע' 505.
[6] ע"פ 292/58 – ירז'י (שלמה) מהרינג נגד היועץ המשפטי לממשל:
פד"י, כרך טו, ע' 632, 643; פי"ם, כרך נב, ע' 186.
[7] ע"פ 20/49, 21/49 – עלי מוחמד חוסין עבדול האדי; מופלה בן מסעוד זערור נגד היועץ המשפטי לממשלה: פד"י, כרך ג, ע' 13, 27; פי"ם, כרך ז, ע' 25.

פסקי-דין אנגליים שאוזכרו:

.‎[8] WATMORE V. JENKINS: (1962) 3 W.L.R. 463, 473, 474; (1962) Q.B
J.P. 432; 106 SOL. JO. 492; (1962) 2 ALL E.R. 868; 60 126 ;572
.L.G.R. 325, D.C
.‎[9] BRATTY V. ATTORNERY-GENERAL FOR NORTHERN IRELAND: (1963) A.C
W.L.R 965; 105 3 )1961) ;416 ,414-413 ,407 ,413 ,409 ,415 ,386
.SOL. JO. 865; (1961) 3 ALL E.R. 523; 46 CR. APP. R. 1, H.L
‎[10] HILL V. BAXTER: (1958) 1 Q.B. 277; (1958) 2 W.L.R. 76; 122
;J.P. 134; 102 SOL. JO. 53; (1958) 1 ALL E.R. 193; 56 L.G.R. 117
.CR. APP. R. 51, D.C 42
‎[11] YUILL V. YUILL: (1945) 1 ALL E.R. 183, 185; (1945) P.15; 114
.L.J.P. 1; 172 L.T. 114; 61 T.L.R. 176; 89 SOL. JO. 106, C.A

פסקי-דין אמריקניים שאוזכרו:

‎[12] INTERNATIONAL UNION, ETC. V. RUSSELL: (1956) 62 A.L.R. 2ND
.682 ,669
.‎[13] MCGOORTY V. BENHART: 27 NE 2D 289
:.‎[14] MILLERS' NATIONAL INSURANCE CO. V. THE WICHITA FLOUR MILLS CO
.F. 2ND 93, 100 257 )1958)
.‎[15] PRITCHARD V. DOWNIE: (1964) 326 F. 2ND 323, 326
הערות:

1. (א) לאוטומטיזם, עיין:
:R. V. QUICK, R.V. PADDISON: (1973) 3 ALL E.R. 347; COOK V. ATCHISON
.SOL. JO. 235; (1968) CRIM. L.R. 266 112 )1968)

(ב) עיין גם: ד"ר י' בזק, אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו (מהדורה שניה), ע' 112;
S. PREVEZER, AUTOMATISM, 25 .L.R. 227; GI. WILLIAMS, "ABSOLUTE
.LIABILITY" IN TRAFFIC OFFENCES (PART II), 25 M.L.R. 194, 199

(ג) לחובת ההוכחה בטענת אוטומטיזם, עיין:
R.V. DERVISH: (1968) CRIM. L.R. 37; R. CROSS, REFLECTIONS ON BRATTY'S
.CASE, [9], 78 L.Q.R. 236

(ד) לרציה ואחריות פלילית, עיין: ד"נ 11/65 – אהרן גריסי נגד היועץ המשפטי לממשלה: פד"י, כרך כ(1), ע' 57.

2. לתרעומת נגד השופטים המתערבים יתר-על-המידה בחקירת עדים, עיין:
ע"פ 27/76 – מועד היבי נגד מדינת ישראל: פד"י, כרך ל(3), ע' 263 והערה 2 שם.

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ירושלים (השופטים י' כהן, ע' הדיה, חג' יחיא), מיום 20.5.75, ב-תי"פ 257/74. הערעור נדחה.

י' לוסטיגמן – בשם המערער; י' הורביץ, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיבה

פסקי-דין

הנשיא (אגרנט): ערעור זה ופנה כלפי הרשעת המערער בעבירות הבאות: (1) נסיון לרצח, לפי סעיף 222(א) לפקודת החוק הפלילי, 1936; (2) תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני העונשין (תקיפת שוטרים), תשי"ב-1952; (3) גרימת נזק לרכוש בזדון, לפי סעיף 326 לפקודה הנ"ל. בשל עבירות אלו, הוטל עליו עונש מאסר של ארבע שנים, מזה שלוש שנים בפועל מיום מעצרו (20.6.74) והיתרה על-תנאי.

ט. נותר לי להזכיר את התרעומת שהיתה בפי הסניגור, באמרו כי בעת שחקר את העדים, היו השופטים המלומדים מתערבים יתר-על-המידה בחקירה זו על-ידי השאלות הרבות שהם בעצמם הציגו להם, דבר שהקשה על הסניגוריה למלא את התפקיד האמור והפריע לעריכת הגנתו של המערער. לדעתי, יש מידת-מה של אמת בתרעומת הזאת, שכן העיון בפרוטוקול המילולי שנרשם, מעלה, שאכן הרבו השופטים לפעמים בשאלות שהיו מציגים לעדים בעת חקירתם על-ידי הסניגור או הקטיגור, ואף הגזימו בדברים שהיו מחליפים עם באי-כוח הצדדים בזמן הזה. התופעה הזאת נתגלתה בעיקר בזמן מתן העדות הרפואית (ראה חקירת ד"ר ליטמן, בע' 227 ואילך) וחקירת הצלם אלדמע (פרוטוקול הישיבה מיום 28.1.75). יש לזכור כי לפי הסדר שקבע המחוקק בסעיפים 156 ו-157 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, חוקרים קודם בעלי-הדין את העד ורק לאחר שסיימו הם את חקירתם, בא התור של בית-המשפט לחקר, הגם שמותר לו להציג לעד שאלה גם במהלך חקירתו על-ידי בעלי-הדין לשם הבהרת ענין שנתעורר בו. ניתן להבין, כי בקבעו את השיטה הזאת כיוון המחוקק, בדרך-כלל, לשיטת הדיון האדברסרית, לפיה מופקד בידי בעלי-הדין עצמם עיקר התפקיד של גביית העדויות. עם זאת, כדי להבטיח, במידת האפשר, שהאמת תצא לאור העולם על-מנת שייעשה משפט צדק, הוא הסמיך גם את בית-המשפט לערוך חקירה עצמית של העד, אלא שהתנה, שתורו לעשות כן יגיע לאחר סיום החקירה על-ידי בעלי-הדין, ואילו במהלך חקירתו על-ידי בעל-דין בידו להציג לו שאלת הבהרה, כאמור. מכאן, שאין לו, לבית-המשפט, להרבות בהצגת שאלות לעד באמצע חקירתו על-ידי בעל-דין, דבר העלול להפריע סדר הזמנים, שהלה בחר לעצמו לשם הצגת שאלותיו, כך שעל-ידי הקדמת שאלה על-ידי בית-המשפט לפני זמנה, יכול שיינטל ממנה "עקצה" וקו החקירה האמור לא ישיג את מטרתו. בהקשר זה, כדאי להזכיר את הדברים שאמר השופט חשין (כתארו אז) על הנושא של חקירת עדים בענין ע"פ 20/49, 21/49, [7] (עבדול האדי נ' היועץ המשפי, בע' 27):

"אין אנו חסידי השיטה הגורסת, כי על השופט לראות את הנעשה לפניו, ולשמוע את הנאמר באזניו, ללא תגובה וללא שום הדרכה, השופט אינו מצווה להשקיף ממרום דוכנו על המערכה הנערכת לפניו, לגזור שתיקה על עצמו, ולשמור סוד, כספינקס זה, עד בוא מועד מתן פסקו. מאידך גיסא, פסולה בעינינו השיטה אשר אותה נוקטים קצת שופטים, שלפיה מטייל לו השופט ארוכות וקצרות בשדה המערכה, חוקר כאן, דורש שם, מפקח, מדריך ונוטל, למעשה, לידיו הוא את עצם סידור הדין."

ראה גם את קטע-הדברים שהובא שם בתרגום עברי מתוך פסק-דינו של הלורד
GREENE בענין, YUILL V. YUILL, (1945) 1 ALL E.R. 183, 185 וביחוד את הדברים שנאמרו בסוף הקטע:

"בחקירה נגדית ממצה, למשל, פרקליט מנוסה יראה בבהירות, כאשר יראה השופט, כי, לדוגמה, שאלה מסויימת תשמש נקודת הכרעה. אולם ההחלטה באיזה שלב תוצג שאלה זו, נתונה בידי הפרקליט, וכל עקצה של החקירה הנגדית תהא ניטלת אם השופט, מתוך שאיפה להגיע למה שנראית לו נקודת ההכרעה, יתערב ויציג את השאלה בעצמו לפני זמנה."

אמרתי, לעיל, כי לפעמים חלה התערבות יתירה של השופטים המלומדים בחקירת העדים על-ידי בעלי-הדין, אך לא היה זה עד כדי כך שהדבר גרם לעיוות-דין. לזאת יש להוסיף, כי על-פי-רוב היו שאלותיהם מהסוג של שאלות הבהרה, המכוונות להעמיד את דברי העד על דיוקם, ואילו בנוגע לעדות הרפואית יש לומר, כי לא תמיד היה קל לרדת לסוף הדעות המקצועיות, שהובעו בה, ו"לעכלן", וכאן אולי ההסבר לשאלות הרבות שראו השופטים להציגן בעת שבעלי העדות הזאת נחקרו על-ידי באי-כוח הצדדים, גם לא למותר לציין, כי בדרך-כלל התנהל הדיון בדרך המניחה את הדעת, ואף הכרעת-הדין נוסחה בזהירות, בדייקנות וביסודיות רבה.

סוף דבר, דינו של הערעור להידחות.

הנני אסיר תודה לבאי-כוח הצדדים על הטיעון המלא, שהשמיעו בפנינו.

השופט ברנזון: אני מסכים.

השופט בייסקי: אני מסכים.

לפיכך הוחלט לדחות את הערעור.

ניתן היום, ל' בניסן תשל"ו (30.4.1976).

Categoryפסקי דין