בית המשפט העליון עסק בפרשה זו בסוגייית התיישנות הענישה עבירות תעבורה, לפי הוראות סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982; סעיף זה קובע כי מניין תקופת התיישנותו של העונש מתחיל במועד שבו פסק דינו של המורשע נעשה חלוט. בעניין הרשעה כגון זו שבמקרה שנדון בפרשה זו, שעסקינה הודעת קנס, שמי שקיבל אותה לא ביקש לבטל את הקנס ולא מודיע שברצונו להישפט, הדעה המקובלת היא שפסק-הדין נעשה חלוט במועד שבו רואים את מקבל ההודעה כאילו הורשע ונגזר דינו; לפיכך מניין התקופה של התיישנות העונש מתחיל במועד זה.

בבית המשפט העליון

רע"א 10200/07

בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין

המבקשת: עו"ד מזל מנצורי-טחורש

נ ג ד

המשיבים: 1. מדינת ישראל, משטרת ישראל – אגף התנועה
2. המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות שליד הנהלת בתי המשפט
3. משרד התחבורה – רשות הרישוי

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים בע"א 9046/07 [פורסם בנבו],שניתן ביום 16.10.07 על-ידי
השופט משה רביד, השופטת אורית אפעל-גבאי והשופט
אהרן פרקש

בשם המבקשת: בעצמה
בשם המשיבים: עו"ד דינה דומיניץ

החלטה
עיקרי העובדות וההליכים בבתי המשפט הקודמים

א. ביום 29.1.03 נשלח למבקשת דו"ח בשל עבירה (מיום 23.12.02) של נהיגה במהירות העולה על המותרת, לפי תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. על המבקשת הוטלה ברירת קנס בסך 250 ש"ח. הודעה נוספת בעניין הקנס נשלחה למבקשת ביום 18.7.03. לטענת המבקשת, לא קיבלה ולוא אחת משתי ההודעות. ביום 2.4.06 פנתה המבקשת למשיבה 3 (להלן ייקראו כל המשיבים יחדיו המדינה) בבקשה לחדש את רשיון הנהיגה שלה, לאחר שלא קיבלה הודעת חידוש רשיון בדואר; במענה הובהר לה, כי חידוש הרשיון עוכב בגין אי תשלום הקנס. באותו יום נשלחה למבקשת הודעה נוספת בעניין הקנס, וכעבור שבוע ב-9.4.06, קיבלה רשיון זמני לשישה חודשים (ועל כך אין המבקשת חולקת). עד כאן העובדות הנחוצות לענייננו.

ב. המבקשת עתרה בבית משפט השלום בירושלים לפסק דין הצהרתי, לפיו אין לעכב את חידוש רשיונה ואין לעשות עוד לגביית הקנס. בקשתה התבססה על הטענה שהעבירה התיישנה, ועל הטענה שהעונש בגין העבירה התיישן גם הוא. בית המשפט (השופטת שניידר) דחה את הבקשה. לפי מסקנת בית המשפט, טענות בעניין התיישנות העבירה אינן בסמכותו של בית משפט השלום אלא בסמכותו של בית המשפט לתעבורה. עוד קבע בית המשפט שהעונש בגין העבירה לא התישן, שכן העבירה היא עבירה מסוג עוון, ולכן תקופת ההתיישנות היא של עשר שנים – תקופה שלא חלפה, לכל הדעות. בית המשפט דחה את טענתה של המבקשת כאילו לא קיבלה כל הודעה בדבר הדו"ח, וזאת בהסתמך על תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן תקנות סד"פ), שקובעת "חזקת מסירה" לגבי הודעת קנס כגון זו, ובלבד שנשלחה בדואר רשום.

ג. המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, בו טענה לעניין התיישנות העונש בלבד. לטענתה, העבירה הנדונה ושכמותה הן עבירות מסוג חטא ולא מסוג עוון, ולפיכך תקופת התיישנות העונש היא שלוש שנים בלבד, תקופה אשר חלפה כנטען. בית המשפט (השופטים רביד, אפעל-גבאי ופרקש) דחה את הערעור, באמצו את מסקנות בית משפט השלום באשר לסיווג העבירה.

טענות הצדדים בבקשה הנוכחית

ד. ענייננו, אם כן, בבקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. המבקשת חוזרת על טענתה שיש לסווג את העבירה כעבירת חטא, ומציגה נימוקים שונים בתמיכה, במסקנה זו – ובפרט, גובה הקנס (250 ש"ח). המדינה, מצדה, סבורה שצדק בית המשפט קמא באשר לסיווג העבירה, ולפיכך אין לטענת ההתיישנות – לשיטתה – על מה שתסמוך. המדינה מוסיפה שהבקשה עניינה ב"סוגיה תיאורטית", שאין דרכו של בית משפט זה לדון בה, מכיוון שאף תקופת שלוש השנים הרלבנטית לעבירת חטא לא חלפה במקרה הנדון – זאת, בשל ההודעה שנשלחה למבקשת בתאריך 18.7.03. לבסוף טוענת המדינה שמכיוון שענייננו בקנס על סך 250 ש"ח (סכום שאמנם גדל במקצת בינתיים), מדובר ב"זוטי דברים". גם משום כך, לטענת המדינה, לא ראוי שנקבל את בקשת המערערת.

דיון

מניין תקופת ההתיישנות לגבי עונשה של המבקשת

ה. בטרם נפנה לשאלת סיווג העבירה נידרש לטענת המשיבה, כי אפילו נניח שמדובר בעבירה מסוג חטא טרם חלפה תקופת ההתיישנות. כזכור, הדו"ח המקורי נשלח למבקשת ביום 29.1.03, ואין מחלוקת על כך שהמבקשת קיבלה הודעה על העבירה למצער בסמוך משפנתה למשיבה בעניין חידוש רשיונה ב-2.4.06. לטענת המבקשת, מכיוון שחלפו בינתיים שלוש שנים, חלפה תקופת ההתיישנות של העונש – וזאת, כאמור, מכיוון שלשיטתה מדובר בעבירה מסוג חטא. המדינה סבורה, מאידך, שתקופת ההתיישנות לא חלפה גם אם מדובר בעבירת חטא, וזאת משום שלמבקשת נשלחה הודעה נוספת בעניין הקנס, בתאריך 18.7.03.

ו. כל דרישה חוזרת לתשלום קנס, שנשלחת בתוך תקופת ההתיישנות, "מחזירה את מירוץ ההתיישנות (של העונש – א"ר) לנקודת ההתחלה, ומניין התקופה מתחיל מראשיתו" (בג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב(2) 542, 548 (1998), השופט – כתארו אז – מצא; וכן ראו, למשל, ב"ש (מקומיים כ"ס) 1006/07 מסילתי נ' עיריית נתניה, פסקה ג ([פורסם בנבו], 21.5.07); ה"פ (שלום ת"א) 176886/00 במברגר נ' מדינת ישראל, פסקה 3.ב ([פורסם בנבו], 7.12.2000)).

ז. לטענת המדינה, בתי המשפט הקודמים קבעו ממצא שלפיו קיבלה המבקשת את ההודעות שנשלחו לה. טענה זו אינה מדויקת. בית משפט השלום קבע שהמבקשת קיבלה את הדו"ח המקורי, וזאת כאמור בהסתמך על חזקת המסירה לפי תקנה 44א לתקנות סד"פ, שקמה מכיוון שהדו"ח נשלח בדואר רשום. לעומת זאת, ההודעה השניה נמסרה למבקשת, לפי ממצאיו של בית משפט השלום, בדואר רגיל – ומכיוון שכך, לא קמה לגביה חזקת המסירה, ואין בכוחה של הודעה זו לחדש את מניין תקופת התיישנות העונש.

ח. ואף על פי כן, אכן לא חלפה תקופת שלוש השנים שבכוחה, לשיטת המבקשת, להביא להתיישנות עונשה. הטעם לכך נעוץ במועד שבו יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, כפי שיובהר להלן.

ט. סעיף 228(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן החסד"פ) מחיל הסדר מיוחד על כל "עבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה". העבירה שבה הואשמה המבקשת, עבירה על סעיף 54 לתקנות התעבורה, היא עבירה מסוג זה: העבירה הוכרזה כ"עבירת קנס", יחד עם מרבית העבירות על פקודת התעבורה ועל תקנות התעבורה, בצו התעבורה (עבירות קנס), תשס"ב-2002 (להלן צו התעבורה); והעבירה היא "עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה", שכן סעיף 1 לפקודה זו (פקודת התעבורה [נוסח חדש], מגדיר "עבירת תעבורה" כ"עבירה על פקודה זו ועל התקנות, לרבות חוקי העזר שהותקנו לפיה".

י. ההסדר המיוחד שחל על עבירות קנס שהן עבירות תעבורה הוא הסדר "ברירת המשפט", הקבוע בסעיפים 228–230 לחסד"פ. עיקריו של הסדר זה אלה הם:

"'ברירת משפט' משמעה – מתן אפשרות בחירה לנאשם: לשלם קנס או להישפט. ברם, להבדיל מ'ברירת קנס', על הנאשם להודיע לבית-המשפט מיוזמתו על רצונו להישפט; לא הודיע – חלה עליו חובת תשלום הקנס ללא קיום הליך נוסף כלשהו…" (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק ג 1529 (מהדורה מעודכנת, 2003); להלן קדמי – ההדגשות במקור).

הבסיס להסדר זה קבוע בסעיף 229(א) לחסד"פ:

"229. (א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:
(1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג);
(2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה…"

י"א. בענייננו, המבקשת לא שילמה את הקנס, לא הגישה תוך שלושים ימים בקשה לביטול הקנס ולא הודיעה תוך תשעים ימים שיש ברצונה להישפט על העבירה. דינו של העושה כן קבוע בסעיף 229(ח2) לחסד"פ:

"(ח2) לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור… יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס" (ההדגשה הוספה – א"ר).

נמצא, שהדין רואה במבקשת כאילו הורשעה בבית המשפט ונגזר דינה בתום תשעים ימים מיום שנמסרה לה הודעת תשלום הקנס, היא הדו"ח המקורי.

י"ב. כאמור, הדו"ח נשלח למבקשת בדואר רשום ביום 29.1.03. בית משפט השלום קבע בצדק, שעל הודעה זו חלה תקנה 44א לתקנות סד"פ, הקובעת שרואים את הודעת הקנס "כאילו הומצאה כדין… אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום…". מכאן שבענייננו, רואים את הודעת הקנס כאילו נמסרה חמישה עשר ימים מיום 29.1.03 – דהיינו, ביום 13.2.03 (יצוין כי אפילו היינו מתעלמים מתקופה זו, התוצאה היתה זהה). המועד שבו רואים את המבקשת כאילו הורשעה ונגזר דינה הוא, כאמור, תשעים ימים לאחר מכן, דהיינו יום 14.5.03.

י"ג. ההוראה בדבר התיישנות עונשים מצויה בסעיף 10 לחסד"פ:

"10. עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו –
(1) בפשע – עשרים שנים;
(2) בעוון – עשר שנים;
(3) בחטא – שלוש שנים" (ההדגשה הוספה – א"ר).

מניין תקופת התיישנותו של העונש מתחיל, אם כן, במועד שבו פסק דינו של המורשע נעשה חלוט. בעניין הרשעה כגון זו שבענייננו, המתגבשת עקב כך שמקבל הודעת קנס אינו מבקש לבטל את הקנס ואינו מודיע שברצונו להישפט, הדעה המקובלת היא שפסק הדין נעשה חלוט במועד שבו רואים את מקבל ההודעה כאילו הורשע ונגזר דינו; לפיכך מניין התקופה של התיישנות העונש מתחיל במועד זה (ראו ע"פ 40599/07 (מחוזי י-ם) רואמי נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 2.12.07); ה"פ 200231/06 (שלום ת"א) לאור נ' עיריית תל-אביב-יפו ([פורסם בנבו], 3.5.07); והשוו ע"א 8080/99 וקס נ' עירית תל-אביב ([פורסם בנבו], 5.12.05)). בעניינה של המבקשת, המסקנה היא שמניין תקופת התיישנותו של העונש תחילתו ביום 14.5.03, הוא היום בו רואה הדין במבקשת כאילו הורשעה ונגזר דינה (והשוו ת"ק 2229/06 (ב"ש) חדאד נ' עירית אילת, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 29.1.08)).

י"ד. העולה מן האמור הוא שעונשה של המבקשת לא התישן, נכון למועד פתיחת ההליכים בבית משפט השלום, וזאת אף אם יש לסווג את העבירה, בהתאם לטענת המבקשת, כעבירה מסוג חטא. זאת משום שמיום 14.5.03, בו החל מניין תקופת ההתיישנות, ועד המועד בו קיבלה המבקשת לכל הדעות הודעה נוספת בדבר הקנס, דהיינו כשבוע אחרי יום 2.4.06, לא חלפו שלוש שנים. די בכך, כמובן, שלא להיעתר לבקשה.

סיווג העבירה

ט"ו. (1) ואולם, כיוון שסיווג העבירה עמד במוקד פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובמוקד הבקשה והתגובה בהליך הנוכחי, נוסיף דיון קצר בסוגיה זו. סיווג העבירות, ובכלל זה ההבחנה בין עבירות עוון לעבירות חטא (לא נעסוק כאן בעבירת פשע), נקבע בסעיף 24 לחוק העונשין, תשל"ז-1977:

"24. אלה סוגי העבירות לפי חומרתן:

(2) 'עוון' – עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ושאינה עולה על שלוש שנים; ואם העונש הוא קנס בלבד – קנס העולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום;
(3) 'חטא' – עבירה שנקבע לה עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ואם העונש הוא קנס בלבד – קנס שאינו עולה על שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום."

(2) לא למותר להזכיר כאן כי שלושת המונחים המשמשים לעבירות בדין הישראלי מקורם במקרא; דרך משל, הקדוש ברוך הוא הוא "נושא עוון ופשע וחטאה" (שמות ל"ד, ז'); סדר הוידוי למתודה על חטאיו ביום הכיפורים הוא "חטאתי, עויתי, פשעתי" (שולחן ערוך אורח חיים תרכ"א, ה'), ועל כך אומר בעל הפירוש מגן אברהם (ר' אברהם גומבינר, פולין, המאה הט"ז) "חטא – שוגג, עוון – במזיד, פשע – מורד, וצריך לומר הקל תחילה" קרי, החטא הוא הקל שבעבירות, חמור ממנו העוון, חמור מהם הפשע. כך גם בעל הפירוש משנה ברורה (ר' ישראל מאיר הכהן, רוסיה – פולין המאות הי"ט – הכ'), הכותב "חטא שוגג עוון מזיד פשע מרד, וצריך לומר הקל תחילה".

ט"ז. עבירה מסווגת, אם כן, לפי חומרת העונש שנקבע לה, ובענייננו – לפי גובה הקנס שמוטל בגינה. "שיעור הקנס שניתן להטיל בשל עבירה שעונשה הוא קנס שלא נקבע לו סכום" הוא 12,900 ש"ח (סעיף 61(א)(1) לחוק העונשין). נמצא, שכדי לקבוע אם העבירה שנדונה בענייננו היא עבירת עוון או שמא חטא, עלינו לברר אם עונש הקנס שנקבע לעבירה עולה על סכום זה אם לאו.

י"ז. דינו של העובר על תקנות התעבורה נקבע בסעיף 68 לפקודת התעבורה:

"68. העובר על תקנה שהותקנה לפי פקודה זו, דינו כאמור בסעיפים 62 ו-63 או עונש קטן מזה שנקבע לה בתקנות."

סעיף 63 אינו נוגע לענייננו. סעיף 62 קובע כדלקמן:

"62. העובר אחת העבירות האלה, דינו – מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977… ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית המשפט – קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין…"

י"ח. כאמור, העבירה הנוגעת לענייננו, כמו מרבית עבירות התעבורה, היא עבירת קנס. מכאן שדינו של עובר העבירה קבוע בסיפה של הקטע המצוטט. משמעות הדבר היא שהקנס המרבי העלול להיות מוטל על עובר העבירה גבוה מן הסכום 12,900 ש"ח, הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין. מכאן, לכאורה, שהמדובר בעבירה מסוג עוון.

י"ט. סעיף 62 קיבל את נוסחו הנוכחי בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 51), התש"ס-2000. אין ספק שכוונתם של מחוקקי התיקון היתה לקבוע שעבירות תעבורה כגון זו שנדונה בענייננו הן עבירות עוון. בדברי ההסבר להצעת החוק שבה הוצע התיקון (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 49), התש"ס-1999, הצעות חוק תש"ס 18), נאמר במפורש כך:

"מוצע לתקן את סעיף 62 לפקודת התעבורה ולקבוע כי שיעור הקנס שמוסמך להטיל בית המשפט הדן בעבירות קנס יהיה פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכך עבירת הקנס תהיה גם היא בגדר עוון" (ההדגשה הוספה – א"ר).

כ. עם זאת, כידוע, כוונתו הסובייקטיבית של המחוקק אינה מקור בלעדי בפרשנות החוק (ראו, למשל, אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב 201–202, 211–248 (1993)). בטרם נכריע כי סעיף 62 אכן קובע שאת העבירה הנדונה, יחד עם שאר עבירות הקנס שהן עבירות תעבורה, יש לסווג כעבירת עוון, נתיחס לקשיים פרשניים אפשריים באימוץ מסקנה זו.

כ"א. קושי אפשרי מצוי בסעיף 68 לפקודת התעבורה, אשר קובע כאמור שדינו של מי שעובר על תקנה מתקנות התעבורה הוא "כאמור בסעיפים 62 ו-63 או עונש קטן מזה שנקבע לה בתקנות" (ההדגשה הוספה – א"ר). האם נקבע לעבירה דנא עונש "קטן" יותר בתקנות? תקנות התעבורה גופן ממעטות לקבוע עונש מסוים בצידה של עבירה שבהן, וגם לגבי העבירה דנא לא נקבע בתקנות עונש מיוחד. לעומת זאת, סעיף 30 לפקודת התעבורה מסמיך את שר התעבורה לקבוע בצו "את שיעור הקנס לכל עבירת קנס". השר אכן עשה זאת, בצו התעבורה שנזכר מעלה. לעבירה שבפנינו נקבע בצו שיעור קנס של 250 ש"ח.

כ"ב. האם משמעות הצו היא שלעבירה הנדונה נקבע בתקנות (והצו אף הוא בגדר התקנות) עונש קטן מן האמור בסעיף 62? נצרף לכך כעת שאלה נוספת. חלקו של סעיף 62 הרלבנטי לענייננו קובע, כאמור, ששיעור הקנס הנקוב בו (קנס פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין) יהיה דינו של העובר עבירה שהיא "עבירת קנס שדן בה בית המשפט" (ההדגשה הוספה – א"ר). האם מכאן יש להסיק שסיווגה של עבירה שעבר אדם שלא נידון בבית המשפט, הוא דין אחר?

כ"ג. על שתי השאלות הללו יש להשיב תוך הבנת תכליתו של הסדר "ברירת המשפט". על תכלית זו נאמר:

"לגבי עבירות 'מיוחדות'… נקבעו על-ידי המחוקק הליכי דיון פשוטים יותר ואף 'מקוצרים', המכוונים להקל על מצוקת בתי-המשפט מכאן ולמנוע טרחה מיותרת ועינויי דין לנאשמים מכאן" (קדמי, חלק ג, בעמ' 1521).

במלים אחרות, הגדרת עבירה כעבירת "ברירת משפט" אינה באה לשנות את אופי העבירה או את סיווגה. כלשונו של בית המשפט המחוזי בפרשה זו, מטרת ההליך היא "לאפשר לאנשים שעברו עבירות המסווגות כעבירות קנס או ברירת משפט לבחור במסלול העוקף את בתי המשפט" (סעיף 10 לפסק הדין); או בלשון אחרת – בדרך זו מושגת "הנחה" בעלת אופי מינהלי לעובר העבירה, כך ש"ירצה את עוונו" בסכום נמוך יותר, ומערכת בתי המשפט תזכה בהקלת העומס.

כ"ד. מכאן יש לגזור את הפתרונות לשתי השאלות שהצגנו, באשר לפרשנותו של סעיף 68 ובאשר לפרשנותו של סעיף 62. העונש שנקבע על ידי שר התעבורה בצו אינו "עונש קטן יותר" שנקבע לעבירה, אשר מחליף את העונש שבסעיף 62; העונש שנקבע על ידי השר קובע רק את הקנס שיהיה על עובר העבירה לשלם כדי לממש את האפשרות – שיוצר הליך "ברירת המשפט" – לסיים את פרשת העונש בגין העבירה מבלי להגיע להתדיינות בבית המשפט. "העונש הקבוע בגין העבירה" נותר העונש המרבי שרשאי בית המשפט להטיל בגינה, אם ההליך הרגיל לא "נעקף" על ידי הליך "ברירת המשפט".

כ"ה. בדומה לכך, יש להשיב על השאלה שהצגנו לגבי סעיף 62 – דהיינו, סיווגה של עבירה שעבר אדם שלא נידון בבית המשפט. לשון הסעיף, "עבירת קנס שדן בה בית המשפט", נגזרת מקיומו של הליך "ברירת המשפט" שבעקבותיו מסתיים עניינן של עבירות קנס רבות מבלי שיידונו בבית המשפט. אין משמעותו של הסעיף שאם אדם מקבל הודעת קנס ומחליט לשלמו, משתנה בשל כך אופיה של העבירה, ולענייננו – סיווג העבירה. כוונת הסעיף היא אך לכך שאם ההליך יסתיים, במסלול "ברירת המשפט", מחוץ לכתלי בית המשפט – לא יגזור בית המשפט את דינו של עובר העבירה, והקנס שיוטל עליו יסתכם בסכום שנקבע על ידי השר בצו התעבורה.

כ"ו. לכך ניתן להוסיף שיקול נוסף, שקיבל משקל רב בפסקי הדין של בתי המשפט הקודמים. כדברי בית המשפט המחוזי: "לא ייתכן, כי נאשם הוא שיקבע את סיווגה של העבירה: יבחר לשלם את הקנס – תהא העבירה עבירה מסוג חטא; יבחר להישפט – תהא העבירה עבירה מסוג עוון" (פסקה 9 לפסק הדין). סיווג העבירות נושא מספר נפקויות מעבר לסוגיית התיישנות העבירה והעונש, כגון לעניין הזכות לעיין בחומר החקירה (סעיף 74(א) לחסד"פ), ולעניין הרישום במרשם הפלילי (סעיף 2(1) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981). תהיה זו אכן תוצאה שאין להלמה אם יוכל הנאשם להכריע, בהחלטתו אם לשלם את סכום הקנס הקבוע בברירת הקנס, בשאלת סיווג העבירה על כל המשתמע ממנה, בחינת "ברצותו חוגג וברצותו ממוגג" (מפיוטי ליל יום הכיפורים). עם זאת, יש לזכור כי הסדר ברירת הקנס אכן מאפשר לנאשם להכריע בתוצאה הראשית מתוצאות העבירה, דהיינו גובה ענשו – האם העונש יסתכם בסכום הקבוע בהודעת הקנס, או שמא יוכל בית המשפט להטיל עליו, אם יורשע, עונש גבוה יותר. לאו מילתא זוטרתא היא, אך לשם כך על הנאשם – אכן – להכריע.

כ"ז. יצוין כי בפנינו טענה המבקשת שגם בית המשפט, בדונו את העובר עבירת תעבורה שהיא ברירת קנס, אשר בחר להישפט בגין העבירה, אינו רשאי להטיל קנס הגבוה מזה שנקבע על ידי השר בצו התעבורה (והוא הסכום שמוטל על ידי ברירת הקנס). טענה זו אינה מתישבת עם סעיף 62, כפי שפורש מעלה, נוכח תכליתו של הסדר ברירת המשפט. כפי שכבר נאמר, העונשים המופחתים הקבועים בצו התעבורה אינם באים לגרוע מן העונש הקבוע בסעיף 62, אלא לאפשר להימנע מהבאתו לבית המשפט; כל כך על מנת להקל על בתי המשפט ועל הנאשמים. אין זה סביר שנאשם הבוחר שלא להימנע מהתדיינות בעניינו, יזכה ליהנות מן העונשים המופחתים שמעניק הסדר ברירת המשפט לנאשמים הבוחרים במסלול זה. על נאשמים אשר נדונים בבית המשפט, כאמור בסעיף 62, ממשיך לחול העונש הקבוע בסעיף, ככל משפטו וחוקתו.

כ"ח. סיכומם של דברים, העונש שנקבע לעבירות קנס שהן עבירות תעבורה, לעניין סיווג העבירות על פי סעיף 24 לחוק העונשין, הוא העונש הקבוע בסעיף 62 לפקודת התעבורה, דהיינו פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין. לפיכך העבירה הנדונה בענייננו היא עבירה מסוג עוון (והשוו ה"פ 511/05 (שלום י-ם) סלאמה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 11.5.05)).

כ"ט. אשר לטענת המדינה כאילו מדובר בענייננו ב"זוטי דברים" אשר אין על בית המשפט לדון בהם, אכן, ישנם עניינים שבהם אין המחוקק רואה "דין פרוטה כדין מאה". אמנם על דברי המקרא לדיינים "כקטֹן כגדול תשמעון" (דברים א' ט') אומר רש"י (בעקבות דברי האמורא ריש לקיש, בבלי סנהדרין ח' א') "שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה (רבבה – א"ר)"; ומפורש בגמרא (שם), כי פשיטא שכך הוא לגבי העיון והפסיקה גופם (שלגבי שיקול הדעת באשר להם אין נפקא מינה בערכו הכלכלי של התיק), אלא אף יש מקום לדון בהן כסדר הגשתם, ולא על פי כובד התיק. אכן, המחוקק הישראלי מצא לנכון לסווג נושאים מסוימים כתביעות קטנות, ולגבי נושאים אחרים קבע הוראות סדרי דין לפי גודל התביעה, ועוד בנושאים אחרים נדרש לזוטי דברים (ואף ההלכה מייחסת חשיבות, למשל, לשאלה אם מדובר בפרוטה או בחצי פרוטה לעניינים מסוימים – ראו רמב"ם, טוען ונטען ג' ג'). ואולם, המדינה היא התובעת תשלום קנסות גם בסכומים נמוכים ומפעילה סנקציות לעניין זה כבנידון דידן, ועל כן, בנסיבות שבהן המדינה מבקשת לגבות סכום קטן יחסית מבעל דינה, אינני משוכנע שמן הראוי שהיא זו שתטען ל"זוטי דברים".

ל. כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה, הן משום שלא חלפה תקופת התיישנותו של העונש, אף לשיטתה של המבקשת בעניין סיווג העבירה, והן מכיוון שאין להלום שיטה זו כשלעצמה. הוצאות שכר טרחה לטובת המדינה, נוכח האמור בפסקה כ"ט, ייפסקו על הצד הנמוך, בסך 2,500 ₪.

א' רובינשטיין
ניתנה היום, כ"ה באדר ב' תשס"ח (1.4.08).
ש ו פ ט

Categoryפסקי דין