מסירת רכביכם לחבר או לקרוב משפחה גם לצורך ביצוע נסיעה קצרה וזה ביצע עבירת תעבורה במסוימת יכולה להביא את השבתתו ואחסנו (תמורת תשלום) באחד ממגרשי האחסנה

 בעקבות תיקון לחוק שעבר לפני כשש שנים רשאי קצין משטרה (בכפוף לעריכות שימוע לבעל הרכב), להורות על השבתת רכב למשך 30 יום, באם הרכב היה מעורב בשורה של עבירות המפורטות בתוספת השביעית לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), גם אם לבעל הרכב עצמו לא הייתה כל אחריות לביצוע העבירה.

חוקתיות ההליך והחוק שעומד מאחוריו תדון בקרוב במסגרת בית המשפט העליון.

בפרשת אמברם (רע"פ 1286/11( שנדונה בבית המשפט העליון שם הופיע עו"ד אדיר בנימיני, כיום ממשרד דוידוב-בנימיני ושות' לאחר שבאופן חריג נפתח השער "חניון חיפה"[1][2]. התיק נדון בפני כב' הרכב השופטים: סמיר ג'וברארן, חנן מלצר ויורם דנציגר, נראה לי, לפני שאדרש לבעיתיות של ההסדר המשפטי, כי יש מקום להידרש תחילה לתולדות החקיקה של החוק, על מנת לעמוד על מהותו ותכליתו.

היסטוריה חקיקתית:  

סעיף 57א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), מעניק לשוטר סמכות להוציא "צו איסור מנהלי על שימוש ברכב", בהתקיים תנאים מסוימים, ולאחר שהנהג החשוד עבר לעיניו אחת מן העבירות המפורטות בתוספת השביעית לפקודה. מקור הסמכות הינו בתיקון 42 לפקודת התעבורה שנחקק בשנת 1997. המטרה המקורית הייתה להילחם בעבירות האופייניות למשאיות, בדמות "הובלת מטען העולה על המשקל המותר".

אפשר לומר כי במקור המדובר היה ברעיון בריא, אשר מטרתו הייתה להטיל סנקציה על בעל חברת ההובלות ולא רק על הנהג בפועל, שהוא במרבית המקרים שכיר של החברה, ואשר היה זה ששילם עד אז את מלוא המחיר בגין עבירה לה שותף היה לא פחות מעסיקו.

לאור אי השוויוניות הגלומה ביחסי- העבודה, קיים חשש גדול בקרב נהגי משאיות למקור פרנסתם, והם נטו, ועדיין נוטים, לעיתים, לקחת את הסיכון של הובלת מטען עודף על גבם. התיקון לחוק, שאפשר את ההשבתה המנהלית, הטיל סנקציה ישירה וכואבת גם על בעלי חברת ההובלה ובהחלט היה בכך לתרום תרומה משמעותית להרתעה ולהפחתת התופעה. בכך החקיקה הגשימה את יעדה.

ראה המחוקק כי טוב, והחל להרחיב במספר פעימות את רשימת העבירות, ובשנים 2002, 2004 ו-2006 נוספו שורה ארוכה של עבירות "עצמאיות", שאינן עבירות שמאפיינות בהכרח רק נהגים מקצועיים.

התיקון המשמעותי ביותר היה תיקון 66 דלעיל, במסגרתו אף הוסדרה בחקיקה הקמת מגרשים ייעודיים לחניית רכבים שהושבתו. מעיון בדברי ההסבר לחוק (הצעות חוק – הכנסת 63, כ"ט בטבת התשס"ה, 10/01/2005), ניכר כי חברי הכנסת שדנו בהצעה במסגרת ועדת הכלכלה, הביעו חשש גדול מכך שההסדר החדש יימצא על ידי בתי המשפט כבלתי מידתי לאור הוראות פסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

חשש זה לא היה לחינם; התיקון האמור (להבדיל מכוונתו המקורית של החוק) הביא להטלת סנקציה מנהלית גם על אזרחים שעל פניו, והלכה למעשה, לא עברו כל עבירה. הבחנה זו בולטת בהשוואה למצב בו מושבת רכב הנמצא בבעלות נהג אשר ביצע את העבירה המיוחסת לו בעצמו, ואז כמובן אין כל מניעה חוקתית מהטלת סנקציה מעין זו עליו.

מדובר לפיכך בסיטואציה במסגרתה מוטלת על בעל רכב סנקציה מנהלית, שיש בה פגיעה חדה וברורה בזכות הקניין שלו, שהינה כידוע זכות מקודשת בעלת מעמד חוקתי, אך בגין מעשה אותו ביצע לכאורה אדם אחר.

זכות הקניין:

הפרשנות שאימצו חלק ניכר מן המותבים בערכאות השלום והמחוזי של תיקון 66 הייתה לא אחת פרשנות מאוד מרחיבה, שבאה לדעתי בריב ברור עם התכלית הסובייקטיבית של החוק ובוודאי עם התכלית האובייקטיבית שלו.

עסקינן בסיטואציה במסגרתה מוטלת על אדם סנקציה מנהלית שיש בה פגיעה חדה וברורה בזכות הקניין, שהינה זכות מקודשת בעלת מעמד חוקתי. במקרה שלפנינו, בגין מעשה אותו ביצע לכאורה אדם אחר.

סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע: "אין פוגעים בקניינו של אדם". כידוע, "קניין הוא כל אינטרס אשר יש לו ערך כלכלי", כדברי הנשיא אהרן ברק, בפרשה הנודעת בעניין בנק המזרחי נ' מגדל[3].

בבואנו להידרש לתכלית הסובייקטיבית של התיקון לחוק, במטרה לעמוד על כוונת היוצר (הרשות המחוקקת), ניתן לראות בנקל כי הן המקור הפנימי (הטקסט עצמו) והן המקורות חיצוניים (הקונטקסט ואינדיקציות חיצוניות נוספות), מוליכים למסקנה אחת ברורה, המלמדת בין השאר על כך שהכנסת ביקשה להשאיר פתח רחב ושיקול דעת לבתי המשפט להורות על ביטול הוראת איסור השימוש, כאשר זו אינה מוצדקת ואינה מתחייבת.

כל הסממנים ממצביעים על כך, והדבר עולה כאמור באופן מפורש מדברי ההסבר לחוק, כי המחוקק ביקש להיזהר מפגיעה בזכות הקניין, באופן שאינו עומד בהוראות פסקת ההגבלה. כפי שציינתי לעיל, ניכר מדבריו כי אף חשש ובצדק כי החוק עלול להיפסל על רקע זה ולהימצא כנוגד את הוראות חוקי היסוד.

התוצאה שנוצרה בשטח הינה מאוד שונה ולמרות שהמחוקק גילה כאמור רגישות יתרה לנושא והבין את הבעייתיות מבחינה חוקתית, דווקא מותבים רבים בבתי המשפט לתעבורה ובערכאות הערעור בחרו כאמור לנקוט בגישה מחמירה יותר

במסגרת הנימוקים שהגשנו בפני בית המשפט העליון ביקשנו להידרש קודם כל לשאלת חוקתיות החוק, במצבים בהם מבצע העבירה ובעל הרכב אינם אותו גורם, תוך שנדרשנו לאותה פגיעה קשה בזכויותיו היסודיות של אדם שנשללת ממנו הזכות לעשות שימוש ברכבו בגלל חטא שאותו ביצע אדם אחר. זאת בין השאר לאור עיקרון-העל כי במדינה בעלת משטר מתוקן נדרשת החברה להיות זו שמשלמת את מחיר קיום הזכויות ולא האזרח[4].

לא מעט נטען בהליכים שונים בערכאות הראשונות בבתי המשפט לתעבורה כי מדיניות השבתת הרכבים יש השפעה במאבק כנגד תאונות הדרכים; לדעתי מדובר בלא יותר מסיסמא ריקה מכל תוכן. התחושה שמלווה את מרבית בעלי הרכבים היא של זעם ותסכול ותחושה של איבוד אמון במערכת הצדק ובגורמי אכיפת החוק.

אך גם אם הייתה תרומה כלשהי מעין זו, הרי שאין זה המקרה בו ישנה הצדקה למחיר בעבור השגת המטרה. אין זה המקרה בו מתעורר הצורך להגשים את הכלל הישועי הנודע אשר מנוסח כהאי לישנה: "מי שהמטרה מותרת לו, מותרים לו גם האמצעים"[5] ולפיכך "אנו מתקנים את הדופי שבאמצעי על ידי טוהר המטרה"[6]. להיפך, זהו בדיוק המקרה בו יש לפעול על פי אותו "כלל ידוע" כפי שניסחו הסופר שמעון ברנפלד (1623- 1662) שלא "כל האמצעים כשרים הם, אם רק יובילו אל המטרה הדרושה"[7].

בטרם הגענו לדיון בפני בית המשפט העליון תקוותנו הייתה להביא לכך שבתי המשפט בערכאות הראשונות יונחו בדבר הצורך לאמץ פרשנות מצמצמת של הוראות החוק, כמצוות המחוקק, אשר תציב לציבור בישראל רף מציאותי וריאלי, תוך קביעת קריטריונים ברורים אשר ינחו את אותו הציבור בדבר היקף החובה המוטלת עליהם בנסיבות האמורות[8]. מספרים כי הסופר הנודע, לב טולסטוי, עבר יום אחד על גשר, והנה הוא רואה אסיר כבול ולידו שוטר רוסי, והאסיר אומר לטולסטוי כי אותו שוטר מרביץ לו מכות נמרצות; ניגש טולסטוי – לפי סגנונו – לשוטר ושואל אותו: "האם יודע אתה את עשרת הדיברות?"; ענה לו השוטר: "ואתה יודע את תקנות המשטרה?!"

בנמשל כמו במשל, אין ולא היה מקום, להעמיד את מנגנון ההשבתה (לפי "תקנות המשטרה"), מעל לזכויות האלמנטאריות, הנעלות והבסיסיות ביותר של כל אדם ("זכויות הקניין"), ובראשן הפגיעה בזכויות החשובות המוגנות על פי חוקי היסוד[9].

סברנו כי באיזשהו מקום איבדנו קצת הפרופורציות במדינה שלנו, ואנו כאזרחים משלימים יותר מידי בקלות על כל סנקציה שמוטלת על נהגים בתחום התעבורה, במסגרת אותה תפיסה השלטת בציבור שצריך להילחם בעברייני התנועה בכל הכוח ובכול מחיר, גם אם הדבר אומר שבדרך פוגעים בקורבנות תמימים שלא חטאו ולא פשעו בדבר (עיקרון המדרון החלקלק). כאן נכנס לדעתי מקומם של בתי המשפט להגן על אותם אזרחים תמימים שהציבור כנראה לא מגלה סימפטיה יתרה עליהם, כל עוד הדבר לא נוגע אליהם באופן אישי, ולבלום את ההתדרדרות.

הרכב הוא בדרך כלל אחד מן הנכסים היקרים של האדם, ואולי היקר ביותר הנמצא בבעלותם של אלה שגורלם לא שפר עליהם ולא הצליחו לרכוש דירה משל עצמם. להשבית את אותו הרכב, סתם כך, בשל חטא לכאורי שאדם אחר עשה, היא בעיניי דבר שאינו יכול להלום מערכת חוקים של מדינה בעלת משטר מתוקן.

בסופו של דבר לא היה בכך כדי להועיל; בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה ונתן הכשר להשבתת רכבים במקרים של נהיגה בשכרות בלבד והדגיש זאת בהחלטה שנתנה. פסק הדין לא נדרש לסוגיית קיום שימוע לנהגים טרם השבתה כי זה לא עלה בנסיבות המקרה הספציפי.

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

Categoryמאמרים
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support