בקרב חלק מן העוסקים בדיני התעבורה התגבשה מעין "אגדה אורבנית משפטית", כי הנעת כלי רכב בכוח הגוף כמוה כנהיגה עם רכב מונע לכל דבר ועניין; כל זאת מבלי לבחון ולרדת לגנאלוגיה של ההסדר האמור, ועל איזה סעיפים הוא חל (מעניין לבחון בהקשר זה את אמירתו של הסופר הבריטי, סלמן רושדי, בספרי "ילדי חצות", שם כתב כי "אגדות יוצרות לעיתים מציאות ונעשות יותר שימושיות מעובדות").
הוכחת "העניין הטכני" של הנעת הרכב בכוח הגוף, אין בה כדי לשכלל את כל העבירות הקיימות בפקודת התעבורה; הבסיס הנורמטיבי לעניין הנעת רכב בכוח הגוף נמצא בהוראות תקנה 164 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ("הסעה בכוח הגוף") אשר קובעת: "לעניין חלק זה, מי שמסיע רכב בכוח גופו דינו כדין נוהג".
בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו
בפני השופטים מ' אילן, מ' חסון ו-י' לויט

ע"פ (ת"א) 1681/85
המערער:דעבול

נגד

המשיבה: מדינת ישראל

אזכורים:

פסקי-דין של בית-המשפט העליון:
[1] המ' 29/73 צור נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) .477
[2] ע"פ 183/66 ספקטור נ' היועמ"ש, פ"ד כ(3) 129, .133
[3] ע"א 95/60 גרפונקל נ' סהר חב' לביטוח, פ"ד טו(1) 403.
[4] ע"א 91/82 גולדמן ואח' נ' "הסנה", פ"ד לח(3) 505, .515
פסקי-דין של בתי-המשפט המחוזיים:
[5] ע"פ 230/62 רביצקי נ' היועמ"ש, פ"מ לה .269

פסקי-דין אנגליים:
[6] . 673, . 672All e.r 2[1913] others& shimel u. Fisher
[7] . 266, . 265All e.r 1[1953] floy u. Bush
[8] . 435, . 434All e.r 1[1952] jones v. Prothero
[9] . . 257All e.r 2[1974] r. V. Macdonagh

חקיקה ישראלית:
[10] פקודת התעבורה, ס' 1, 10, 66, 67, .70
[11] פקודת ביטוח רכב מנועי
[נוסח חדש] תש"ל-1970, ס' 2, .3

[12] תקנות התעבורה, ת' .164
[13] חוק סדר הדין הפלילי
[נוסח חדש] התשמ"ב-1982, ס' 149, 150, 151, 152, 154, .212
[14] חוק העונשין, תשל"ז-1977, ס' .401

חקיקה אנגלית:
[15] .(1) 28(2). 22, S 1930,road traffic act
[16] .(1). 1, S 1916,larcing act טענו:

למערער: עו"ד גב' אלשך
למשיבה: עו"ד גב' מור

פסק-דין
השופט אילן:
.1המערער הורשע עפ"י הודאתו, בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67(א) לפקודת התעבורה [10].
קבלת רשיון בהעלמת הפסילה, לפי סעיף 66לאותה פקודה [10].
נהיגה ללא רשיון לפי סעיף 10(א) לפקודה [10] ונהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2לפקודת ביטוח כלי-רכב [11].
ערעור זה דן רק בעבירות הנהיגה בזמן הפסילה והעבירות הנגזרות ממנה, דהיינו נהיגה ללא רשיון וללא ביטוח.
אין מחלוקת שהמערער דון ב- 1.4.84בבימ"ש השלום בבאר-שבע, בגין תאונת דרכים, בין היתר לשלילת רשיונו ל- 12חודש וכי הפקיד את הרשיון באותו יום בבימ"ש השלום.
בפרוט העובדות שבכתב-האישום שהוגש נגד המערער בבימ"ש השלום לתעבורה בתל-אביב נאמר בעובדה מס' 1:
"בתאריך 19.2.85בסמוך לשעה 23.50בבת-ים נהג הנאשם באופנוע דרבי מס' 83-026- 20ברח' כצנלסון פינת אנילביץ. הנאשם דחף את האופנוע בכח גופו".

ובעובדה מס' 7נאמר:

"הנאשם נהג ברכב ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח".
המערער הופיע בבימ"ש השלום כאשר הוא מיוצג ע"י אותה סנגורית שייצגה אותו גם לפנינו והיא הודתה בשמו.

עתה מסבירה לנו הסנגורית שההודאה היתה מתוך טעות משפטית.
היא היתה סבורה כי לאור הוראות תקנה 164לתקנות התעבורה [12] עבר המערער את העבירות שיוחסו לו, ועכשיו הגיעה למסקנה שאין הדבר כן. זה לשון התקנה האמורה:
"לענין חלק זה, מי שמסיע רכב בכח גופו דינו כדין נוהג ברכב".
בעת שהופיעה הסנגורית, לטענתה, בבימ"ש השלום לא שמה לב שההגדרה מסוייגת "לענין חלק זה", דהיינו חלק ב' לתקנות ואילו העבירות שהואשם בהן מרשה הן עבירות על הפקודה.
.2לפני שנדון בערעור לגופו עלינו להתגבר על משוכה דיונית.
ב"כ המדינה טוענת בסיכומיה כי המערער, שהיה מיוצג ע"י סנגורית בבימ"ש השלום אינו יכול לחזור בו, בשלב זה מהודייתו.
לטענת הסנגורית שההודייה היא בעובדות טוענת ב"כ המדינה שהמערער הודה בין היתר גם בעובדה מס' 7שאזכרתי לעיל, שבה נאמר כי הוא נהג ברכב ללא רשיון וללא ביטוח. לטענה אחרונה זו לא הייתי חושש. העובדה מס' 7שבכתב-האישום היא מסקנה של התאור העובדתי המפורט בפרטי העובדות שקודמות לו. אם נגיע למסקנה שהעובדה מס' 1אינה מגלה עבירה לא הייתי אומר שהמערער נתפס על הודאתו בעובדה מס' .7
לפי סעיף 152(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב¬ 1982[13] הנאשם מודה בעובדות ולא בסעיפי החוק.

לפי סעיף 154לאותו חוק [13]:

"עובדה שהנאשם הודה בה יראוה כמוכחת כלפיו…".
המערער דנן מבקש לחזור בו מעובדה כלשהי שהודה בה ולכן לא מתעוררת כלל השאלה אם אפשר עפ"י דין ואם ראוי עפ"י הנסיבות להתיר למערער שהיה מיוצג בערכאה ראשונה לחזור בו מהודייה בשלב הערעור.
הטענה כפי שטוענת אותה הסנגורית היא למעשה שהעובדות המפורטות בעובדה מס' 1אינן מגלות עבירה. זו טענה מקדמית הנזכרת בסעיף 149(4) לחסד"פ [13], לפי סעיף 151לאותו חוק [13]:
"לא טען הנאשם טענה מקדמית בשל זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט, אולם לגבי הטענות המפורטות בפסקה (1) ו-(3) לסעיף 149אין הוא רשאי לעשות כן אלא ברשות בית-המשפט".
היות ואנו דנים בטענה שבפיסקה (4) לא היתה כל מניעה שהסנגורית תטען אותה אפילו בשלב הסיכומים בבימ"ש קמא. עכשיו שלא טענה אותה האם נסתחפה שדו של המערער? לדעתי התשובה לשאלה זו שלילית.
הערעור אף הוא שלב משלבי המשפט. לי סעיף 212לחסד"פ [13] רשאי בית-המשפט להסיק מחומר הראיות שהיה לפניו מסקנות שונות מאלו שהסיקה הערכאה הראשונה.
עובדה שהודו בה אינה אלא עובדה שהוכחה, ובימ"ש של הערעור עדיין יכול להחליט שאין עובדה זו מגלה עבירה גם אם הטענה לא נטענה בבימ"ש קמא והשופט לא דן בה. משום כך נראה לי שאין מכשול דיוני בפני ב"כ המערער.
.3ב"כ המדינה בסיכומיה ניסתה "להגניב" לנו עובדות שאינן בידיעת ביהמ"ש והן: שהמערער היה חבוש קסדה כאשר נתפס ע"י השוטרים וכי בחקירתו במשטרה טען טענות סותרות. פעם טען כי שם דלק לא נקי באופנוע ולכן לא יכל היה להניעו ופעם אחרת טען שלא ידע שאסור לו לנהוג באופנוע כתוצאה מהפסילה. ואילו בטענות לעונש טען כי האופנוע היה במצב לא תקין ואחיו ביקש אותו להעבירו ממקומו בדחיפה.
לי נראה כי זהו מעשה שלא יעשה. אם המדינה רומזת שעובר לתפיסתו נהג המערער באופנוע ברכיבה ופעולת מנוע ממש, לא היתה מניעה להאשימו במעשה זה, ואם היה כופר בו צריך היה לנסות להוכיחו. לענין זה גם ראיות נסיבתיות הן ראיה אפילו אם השוטרים לא ראו אותו נוהג. המדינה בחרה להאשימו כפי שהאשימה, והמערער הודה בעובדות אלו ו"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". אנו צריכים להחליט אם העובדות כפי שנטענו מגלות עבירה, ולא אם היתה אפשרות להאשים את המערער בדרך שהיתה מיתרת את כל הדיון הזה.
כשלעצמי, אינני רואה סתירה בין האפשרות שהמערער לא הבין שהפסילה חלה גם על נהיגת אופנוע לבין הטענה שהוא לא הפעיל את המנוע בגלל שהשמן לא היה נקי. אלה טענות משלימות זו את זו.
"אני התכוונתי לנהוג באופנוע חרף העובדה שנשלל רשיוני מפני שלא ידעתי שהפסילה חלה גם על אופנוע אבל בסופו של דבר לא נהגתי כי הדבר נמנע בגלל שמן לא מתאים".
הנאשם, בדיני תעבורה, לא נדון עפ"י כוונותיו אלא עפ"י מה שביצע ועדיין צריכים אנו להחליט, אם אותה פעולה שיוחסה לו בכתב-האישום, דחיפת האופנוע בכח גופו היא נהיגה לצורך סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [10] וסעיף 67(א) לאותה פקודה וכן לצורך פקודת הביטוח [11].
.4אשר לסעיפים 10(א) ו-67(א) לפקודת התעבורה נראה לי כי דחיפת כלי-רכב בכח הגוף אינה נהיגה. אילו דחיפה כזאת היתה נהיגה לא היה מתקין התקנות נזקק לתקנה מיוחדת לענין חלק ב' של התקנות.
יש גם הגיון בדברים. חלק א' של התקנות אשר כותרתו "כללי" אינו דן בהתנהגות בדרך. סעיף 1[10] שבאותו חלק הוא סעיף ההגדרות ואינו כולל הגדרה למונח נהיגה, אעפ"י שהוא כולל הגדרות לעשרות מונחים. החלק הזה דן בין היתר ב"תעודה" ואופן קבלתה או חדושה. "תעודה" מוגדרת כרשיון, היתר, אישור או פטור. עינינו הרואות כי עד כמה שהדבר נוגע לרשיון אין דחיפה בכח הגוף נהיגה.
חלק ב' של התקנות כותרתו: "הדרך והתנועה בה" והוא דן בכללי ההתנהגות בדרך. בסוף חלק זה מופיעה בפרק השישי שכותרתו "הוראות שונות" התקנה 164[12] הנ"ל הקובעת כי –
"לענין חלק זה, מי שמסיע רכב בכוח גופו דינו כדין נוהג רכב".
ומכלל הן אתה שומע לאו, לענין החלק האחר דן ברשיונות אין הדבר כן. הגיון הדברים הוא שמי שדוחף רכב בכח גופו אינו צריך להצטייד לצורך כך בתעודה אבל הוא צריך לשמור על כללי ההתנהגות בדרך, כגון לדחוף את הרכב בנתיב הימני של הדרך ולדאוג לא לסכן משתמשים בדרך וכו'.
איננו חייבים להעמיד את מתקין התקנות בחזקת מי שיודע את החוק. אם דחיפה בגוף היתה בין כה וכה נהיגה לצורך סעיף 10(א) לפקודה, היא היתה כן גם לצורך חלק א' של התקנות וכמובן גם לצורך חלק ב' והתקנה 164היתה מיותרת. והסייג המסייג אותה חריגה מסמכות.
אם דברי נכונים לגבי הסעיף 10(א) לפקודה, הם נכונים ממילא גם לגבי העבירה שבסעיף 67(א) לפקודה הדן בנהיגה תוך תקופת פסילה.
.5ב"כ המדינה, בסיכומיה, טוענת כי המונח נהיגה הורחב בפסיקה. היא מפנה תשומת לבנו לפסיקת בתי-המשפט באנגליה, וזאת על-יסוד העובדה שפקודת התעבורה היא חקיקה אנגלית במקורה.
לא הייתי ממהר לפרט את פקודת התעבורה ותקנותיה על-יסוד פסיקה אנגלית מבלי לבדוק קודם אם חוקי התעבורה ותקנותיה זהים באנגליה לשלנו ולא היתה לי הזדמנות לעשות כן.
לגופו של ענין, אינני רואה הבדל בין אותם פסקי-דין אנגליים שהזכירה ב"כ המדינה לבין מה שנפסק אצלנו.
במקרה של [6] others& shimel v. Fisherדרדרו שלושה אנדים ללר רשות " driving awayלפי סעיף 28(1) לחוק התנועה בדרכים 1930, road traffic act[15], וביהמ"ש לערעורים קבל את הערעורים והרשיעם. אצלנו היתה אותה תוצאה אילו הובאו לדין כאן. העבירה לפי סעיף (1) 28לחוק התעבורה בדרכים באנגליה דומה לעבירה גניבה ומהותה לקיחת הרכב מהמקום ללא רשות הבעלים. זוהי במהותה עבירה נגד הרכוש ולא עבירת תנועה וההשוואה נעשתה שם עם המונח "takes and carraies away" בסעיף 1(1) לחוק הגניבה מ- 1916( 1916,larcing act) [16]. ביהמ"ש לערעורים קבע כי "לצורך סעיף משנה זה" "driving away" פירושו לגרום לרכב לנוע ממקום אחד משנהו בכל דרך שהיא.
אני משער שאנו היינו פוסקים באותו אופן במקרה של עבירה לפי סעיף 401לחוק העונשין [14]. ואין מכאן ראיה לענייננו. במקרה של [7] floy v. Bushנמצא אדם אשם בנהיגה ללא רשות, וללא ביטוח כאשר רכב על אופניים עם מנוע עזר בלי להפעיל את המנוע אלא בכח דוושות הרגליים בלבד. נפסק כי לאור העובדה שהמנוע היה תקין נעברה העבירה. הנימוק בפסה"ד קשור עם הגדרת המונח רכב מנועי. מכיוון שהאופניים הם בגדר רכב מנועי הרי שהנאשם נהג רכב מנועי גם אם לא הפעיל את המנוע. גם אנו פוסקים כך. ואין מכאן ראיה לענייננו. לא עומדת השאלה אם האופנוע שאינו תקין הוא רכב מנועי אלא אם דחיפתו, להבדיל מרכיבה, היא נהיגה.
במקרה של [8] jones v. Protheroהמערער פתח את דלת תא הנהג של מכוניתו לאחר שכבר נעצרה ועמדה במקומה מספר דקות. בפתחו את הדלת פגע ברוכב אופניים ולא הודיע על התאונה.
הוא הואשם והורשע בעבירה של אי-הודעה על תאונת דרכים לפי סעיף 22(2) של ה- 1930, road traffic act[15] וביהמ"ש לערעורים החליט כי לצורך אותו סעיף נהג הרכב הוא מי שמוציאו לדרך והוא נשאר נהג עד סיום דרכו. אין לזה כל השלכה על ענייננו.
ב"כ המדינה מפנה תשומת לבנו להלכות שהרחיבו את המונח נהיגה גם לשלבים שבהם הרכב אינו בתנועה כגון המרצה 29/73 צור נ' מדינת ישראל [1].
שם אושרה הרשעתו של אדם בנהיגת רכב ללא זהירות לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, כאשר העובדות היו כי נהג אוטובוס סגר דלת אוטובוס על ראשו של ילד. האוטובוס היה אז עדיין בעמידה. שם נקבע ע"י כב' הנשיא אגרנט כי –
"המבחן להיותו 'נוהג' את הרכב בזמן שנמצא במצב של עמידה מצריך כי המטרה הארעית שבגללה נעצר הרכב היתה קשורה בנהיגה".
והוא מסתמך בדבריו על שתי אסמכתאות אנגליות. אינני מבין מה זה נוגע לענייננו. ב"כ המדינה ניסתה אמנם לרמוז כי האופנוע היה קודם בנסיעה ממש ורק אחר ש"נתקע" הוזעק המערער ע"י אחיו לדחוף אותו, לפי גירסתו הוא, ולכן הדחיפה הזאת קשורה עם הנהיגה. כבר ציינתי שלנו אין אלא כתב-האישום שלפנינו. והשאלה היחידה היא אם הובלת אופנוע ביד, להבדיל מרכיבה עליו, היא נהיגה לצורך סעיפים 10(א) ו- 67לפקודת התעבורה, ואני מציע לחברי המכובדים להשיב על כך בשלילה.
.6גם בקשר לנסיעה ללא ביטוח אני מציע לחברי המכובדים לקבל את הערעור.
אמנם בקשר לעבירה זו המצב שונה במקצת. סעיף 2לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970[11] (להלן – הפקודה) משתמש במונח "שימוש" ברכב. כך נאמר:
"… לא ישתמש אדם – ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש ברכב מנועי, אלא אם יש לשימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת-תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו".

המונח שימוש הוא בוודאי רחב מנהיגה.
בענין זה עושה ב"כ המדינה שוב אותה שגיאה במקום להראות לנו שהדחיפה היא שימוש היא מביאה ראיות שהאופנוע, הגם שמנועו לא פעל, הוא כלי-רכב מנועי כאשר איש אינו חולק על-כך.
בענין רכיבה על אופניים עם מנוע עזר בלי הפעלתו של המנוע נתנו פסקי-דין סותרים באנגליה.
אבל במדינתנו נפסק, לפחות בבתי-משפט מחוזיים, כי זו נהיגה גם אם אין מפעילים את המנוע, לצורך הפקודה (ראה ע"פ 230/62 רביצקי [5]).
כל פסקי-הדין האלו דנים במקרה של רכיבה ממש על הכלי ולא בהובלתו ביד.

בקשר לרכב של ארבעה גלגלים נפסק באנגליה כי מכונית שמנועה
מקולקל, אבל ניתן להעבירה ממקום למקום על גלגליה חל עליה המונח שימוש ברכב. כן נפסק לגבי רכב מקולקל שנגרר ע"י רכב אחר שהרכב הנגרר הוא כלי-רכב בפני עצמו וחייב בביטוח (ע"פ 183/66 [2]).
נשאלת השאלה מה הדין לגבי אופנוע כאשר המנוע אינו פועל והוא נגרר ביד. בענין זה כנראה אין עדיין הלכה פסוקה.
אני מציע לחברי המכובדים להחליט כי הובלת האופנוע בדרך זאת אינה שימוש ברכב, במובן סעיף 2לפקודה.

אני מציע להשתמש באמת מידה של הגיון.
מטרת הפקודה היא לדאוג לביטוח מפני הסיכונים. הסיכונים קיימים כאשר אדם מתדרדר במורד במכונית שאין בה מנוע פועל, אולי אפילו באופן חמור יותר מאשר במכונית שמנועה פעל מבחינת השליטה על הרכב. באותה מידה סיכון מסויים קיים כאשר רוכבים על אופנוע בלי להפעיל את מנועו, אם ע"י ניצול הירידה ואם ע"י הפעלת דוושות רגל. לכן כל אלו יש הגיון לחייבם בביטוח. אם יטען הטוען שסיכון כזה קיים גם באופניים התשובה תהיה "אין הכי נמי" אלא שאלו פטורים בגזירת הכתוב שהחיל את הפיקוח רק על רכב מנועי.
לעומת זאת כאשר מובילים אופנוע מקולקל ביד ממקום אחד למשנהו אין שום סיכון המצדיק דרישה של ביטוח.
גם מבחינת הלשון לא הייתי אומר שאדם שמוביל את הרכב באופן כזה משתמש בו. להיפך הוא משבית את הרכב, מה שאין כן מי שרוכב עליו גם ללא הפעלת המנוע הוא עושה שימוש ברכב.
מלכתחילה היתה דעתי להציע לחברי המכובדים לקבל את הערעור על יסוד הנימוקים שציינתי, אולם לאחר שקראתי את חוות דעתם ועיינתי שנית בכתב האישום השתכנעתי שקיימים באמת אלו אי בהירות ולא ברור אם העובדה מס' 7שבכתב האישום עומדת בפני עצמה או שמא היא המסקנה שנובעת מהתאור שקודם לה.
אם היא עומדת בפני עצמה הרי שיש בפנינו הודיה בנהיגה ללא צורך להכנס בעביה של הסוגיה המשפטית שדנו בה. לעומת זאת אם אין הוא מודה בנהיגה לבד ממעשה הדחיפה ואם המדינה לא תוכיח שום נהיגה לבד ממעשה זה, אזי יהיה מן הדין לזכותו מעבירות הנהיגה ללא רשיון וללא ביטוח ונהיגה בזמן פסילה.
תעמוד בעינה רק ההרשעה לפי סעיף 66לפקודת התעבורה [10].
כמובן שהזיכוי האמור תהיה לו השלכה על העונש והשופט הנכבד יצטרך לגזור את הדין מחדש אם אמנם יסתיים הדיון בפניו בזיכוי כזה.

השופט חסון:
.1בבית-המשפט קמא, הוגש נגד המערער כתב-אישום ואני מצטט מתוך כתב-האישום שהיו בו 7סעיפים את הסעיפים הנוגעים לענייננו:
" .1בתאריך 19.2.85בסמוך לשעה 20.30בבת-ים נהג הנאשם באופנוע דרבי מס'… ברח' כצנלסון פינת אנילביץ. הנאשם דחף את האופנוע בכוח גופו.
… .2
… .3
… .4
.5ביום 19.2.85נהג הנאשם כאמור בסעיף 1בהיותו בתקופת פסילה. … .6

.7הנאשם נהג ברכב ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח".
(ההדגשות שלי – מ' ח').
המערער שהיה מיוצג בבימ"ש קמא ע"י עו"ד, הודה בעובדות שפורטו בכתב-האישום, הורשע על סמך הודאתו בין השאר בנהיגה בזמן פסילה ובנהיגה ללא ביטוח ונדון בגין כל העבירות שהורשע בהן, למאסר על תנאי לתקופה של שנה, לתשלום קנס בסך 000, 500שקל ורשיונו נשלל ממנו בפועל למשך שנה וחצי.
.2בערעורה בפנינו מיקדה ב"כ עו"ד אלשך, שייצגה את המערער גם בבימ"ש קמא, את ערעורה לסיפא של ס' 1של כתב-האישום בה נאמר כי המערער "דחף את האופנוע בכוח גופו", וטענה כי פעולה זו אינה מהווה "פעולת נהיגה" וע"כ יש לבטל את הרשעת המערער בעבירות שהורשע בהן וש"הנהיגה" מהווה יסוד מיסודותיהן.
חברי המכובד ויו"ר ההרכב, כב' השופט מ' אילן קבע בפסק-דינו לגבי טענת ב"כ המערער, כי יש לראות בהודאת המערער, הודאה בכך שפעולתו עפ"י הודייתו, מצטמצמת לכך "שדחף" את האופנוע בכח גופו; וכיוון שפעולה זו אין לראותה כ"נהיגה" זיכה אותו מהעבירות שנהיגה היא יסוד מיסודותיהן. כן נזקק חברי המלומד לעובדות ופירושים, שבאי-כח הצדדים העלו או טענו בביהמ"ש קמא ובפנינו לפירוש גירסת המערער בפנינו, אחרי שנפלה לחובתו הכרעת-הדין.
.3בפנינו ערעור על הרשעה על יסוד הודאת המערער בכל העובדות שנטענו בכתב-האישום, שעובר להודאתו לא נטענה על-ידו כל טענה מקדמית לפי ס' 149לחסד"פ [13]. המערער היה מיוצג ע"י עו"ד בבימ"ש קמא ובא-כוחו לא טען בפני בימ"ש קמא אחרי הודאת המערער כי העובדות שהודה בהן המערער והמפורטות בכתב-האישום אינן מהוות את העבירות או חלק מהן, שיוחסו למערער בחלק ב' של כתב-האישום. בהעדר טענה כזו לא פלא שבימ"ש קמא הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום.
.4לדעתי יש לראות בעובדות שהמערער הודה בהן, ורק בהן, את סלע המחלוקת שבין בעלי-הדין. יש לראות לדעתי את העובדות המוכחות על יסוד הודאת המערער, והנזכרות בכתב-האישום, כקביעות עובדתיות בהכרעת-הדין. על יסוד קביעות אלו ורק אלו, עלינו לקבוע את מסקנותינו אם העובדות מהוות או אינן מהוות את העבירות אשר הורשע בהן המערער.
.5לדעתי עלינו להתייחס לכל אחת ואחת מהעובדות שבכתב-האישום בפני עצמה.
בסעיפים 1, 5ו- 7נאמר בצורה ברורה וחד-משמעית, כי הנאשם "נהג" ביום 19.2.85בסמוך לשעת 23.50(היינו בשעות הלילה) באופנוע. הנאשם הודה בעובדות אלה ולא ביקש לחזור בו מהודאתו. אמת שנאמר גם בס' 1של כתב-האישום לא בדרך של פרוש כי הנאשם – "דחף את האופנוע בכח גופו". אולם אין באמירה זו, כדי לבטל את הודאתו בסעיף הראשון של כתב-האישום. כתב-האישום שהודה בו המערער לפי לשונו הברורה המובנת והפשוטה היא שהנאשם נהג באופנוע. העובדה כי בכתב-האישום נאמר גם כי "דחף" את האופנוע, אין בה כדי למעט מהודאתו כי "נהג" באופנוע, ודוק. לדעתי אנו מנועים מלהתייחס לעובדות ולפירושים שאינם מתחייבים מלשון כתב-האישום ושנטענו אחרי הכרעת-הדין. אנו מעבירים עתה תחת שבט ביקורתנו את מצב הדברים כפי שהיה עד למועד הכרעת-הדין. כל שנאמר ונכתב לאחר-מכן בביהמ"ש קמא ובפנינו אינו רלבנטי ואין אנו רשאים לקרוא את הדברים מן הסוף להתחלה אלא מן ההתחלה ועד לשלב הכרעת-הדין. כיוון שלא נטען ע"י ב"כ המערער בפתח הדיון ולפני הכרעת-הדין, כי הודיית הנאשם בעובדות שבכתב-האישום אינה מהווה פעולה של נהיגה, חרף העובדה שהמערער הודה בפעולת נהיגה הוא מנוע מלטעון זאת עתה.
מה שמבקש ב"כ המערער בערעורו הוא שנתעלם מכל העובדות שנטענו בכתב-האישום, ושהנאשם הודה בהן ונבסס את ממצאנו על פיסקה אחת ויחידה, המופרדת מקודמתה בסוף פסוק בה נאמר כי הנאשם "דחף" את האופנוע בכוח גופו.
.6חברי המכובד כב' השופט מ' אילן קבע בפסק-דינו כי "העובדות המתוארות בפיסקה הנ"ל ושפוטרו בכתב-האישום אינן מהוות פעולת נהיגה לצרכי ס' 67א' לפקודת התעבורה וס' 2לפקודת הביטוח. אני מסכים עם מסקנתו זו, אולם, פיסקה זו אינה העובדה היחידה שהודה בה המערער.
המערער הודה 3פעמים כי "נהג" באופנוע ובס' 7אף הודה כי "נהג ברכב ללא רשיון נהיגה וללא ביטוח". הוא אינו יכול לבטל הודאה זו בטענה שהתכוון לומר שרק דחף את האופנוע.
.7לדעתי העובדות המתוארות בכתב-האישום, במצורף ולחוד, מהוות את העבירות שיוחסו למערער בכתב-האישום. לדעתי גם אין פגם או פסול בכתב¬האישום. ברם, יש אולי יסוד לטענה שע"י הוספת הפיסקה שמדובר בה בסיפא, של ס' 1של כתב-האישום, כתב-האישום "פגום" או "פסול" עקב אי-בהירות, כיוון שהוא משתמע לשתי פנים. המועד להשמעת טענה זו המעוגנת בס' 149(3) לחסד"פ [13] הוא, בתחילת הדיון. והוא רשאי לטעון טענה כזו אם נטענה באחור – רק ברשות ביהמ"ש. לא נטענה ע"י ב"כ המערער בפנינו טענת פגם או פסול לפי ס' 149(3) [13] וע"כ אנו פטורים מלשקול אם להעניק רשות לטעון טענה זו בשלב זה או בכלל.
.8כאמור, קבע חברי המכובד, כב' השופט מ' אילן, כי העובדות המתוארות ברישא של ס' 1של כתב-האישום אינן מהוות עבירה. למען הסדר הטוב וכדי שזכויות הצדדים לא תפגענה רצוי לטעון טענה מעין זו בפתח הדיון. על אחת כמה וכמה כשהנאשם מתכוון להודות בעובדות. אם לטענתו העובדות שהוא מתכוון להודות בהן אינן מהוות עבירה, עליו להפנות את תשומת לב ביהמ"ש לענין זה. לפי ס' 151לחסד"פ [15] המערער היה רשאי לטעון טענה זו גם בפנינו, ובענין זה אני מצטרף לדעת חברי המכובד, ברם, לדעתי אם טענה כזו מתקבלת באיחור אחרי הכרעת-דין ובשלב של ערעור, הדרך הנכונה לעניות דעתי היא לבטל את ההרשעה וגזר-הדין ולהחזיר את הדיון לבימ"ש קמא, כדי שכל אחד מהצדדים יוכל לנקוט בצעדים שהוא היה רשאי לנקוט אילו הטענה נטענה במועדה הנכון, היינו, בפתח הדיון.
לא בכדי נקבע בס' 49[13] כי טענות מקדמיות יש לטעון לאחר תחילת המשפט, אחרי שהנאשם מבקש להתייחס לגוף כתב האישום. אם המערער היה נוהג כמצופה וטוען את הטענה שהעובדות המתוארות בכתב-האישום אינן מהוות עבירה, המאשימה היתה רשאית לבקש תיקון כתב-האישום בדרך של השמטת או הוספת עובדות, או חזרה מכתב-האישום.

.10בסיכום:
א. לדעתי המערער הודה בבימ"ש קמא כי "נהג" ברכב הוא נת<

Categoryפסקי דין
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support