זיהוי אדם כמי שנהג ברכב בעת ביצוע עבירת תעבורה, וזאת באמצעות חריג לכלל שאינו מאפשר הצגת הרשעות קודמות, לרבות בתחום התעבורה, בשלב הקודם למתן הכרעת הדין. במקרה זה הוגשו לבית המשפט, עוד בשלב בירור האשמה, אסופת דו"חות תנועה, הודעות תשלום קנס, הודעות על איסור שימוש ברכב והזמנות לדין שניתנו במועדים שונים, שלימדו על זיקה בנאשם לרכב בו בוצעו במקרה הזה מספר עבירות תעבורה ("סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה", "שימוש ברכב עליו נמסרה הודעת אי שימוש", "נהיגה ללא רשיון נהיגה", "נהיגה ללא ביטוח", "הפרעה לשוטר במילוי תפקיד", "הסתייעות ברכב לביצוע פשע" ו"נהיגה בזמן פסילה").
 בבית המשפט העליון
ע"פ 3954/08

בפני: כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ח' מלצר

המערער: סלימאן אבו גודה

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בת"פ 810/07 שניתן ביום 19.3.08 על ידי כבוד השופט י' צלקובניק

תאריך הישיבה: י"א בכסלו התשס"ט (8.12.2008)

בשם המערער: עו"ד חיים קאזיס
בשם המשיבה: עו"ד בת-עמי ברוט

פסק דין

השופט א' גרוניס:

1. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט י' צלקובניק) הרשיע את המערער בעבירות הבאות: סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, שימוש ברכב עליו נמסרה הודעת אי שימוש, נהיגה ללא רשיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח, הפרעה לשוטר במילוי תפקיד, הסתייעות ברכב לביצוע פשע ונהיגה בזמן פסילה. בעקבות הרשעתו נגזרו על המערער עונש מאסר בפועל של 4 שנים, עונש מאסר על תנאי של 20 חודשים לתקופה של 3 שנים ופסילה מהחזקת או קבלת רשיון נהיגה למשך 6 שנים, החל מתום מאסרו. במוקד הערעור שלפנינו עומדת שאלת זיהויו של המערער כמי שביצע את העבירות.

2. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נטען כי ביום 19.2.07 נהג המערער בכביש בין-עירוני דו-סטרי באזור ערד ברכב מסוג פורד טרנזיט (להלן – הרכב). במועד האירוע נשוא כתב האישום לא היה הרכב מורשה לנהיגה והמערער היה פסול מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לפי החלטות בית המשפט לתעבורה. לפי המתואר, השוטרים טאלב אבו רביע וחי אבנעים (להלן בהתאמה – אבו רביע ואבנעים), אשר נסעו באותה עת בניידת משטרה, הבחינו ברכב חוצה קו הפרדה רצוף. השוטרים החלו לנסוע אחרי הרכב כשהם מורים לו לעצור. בכתב האישום נטען כי בתגובה לכך החל המערער לנסוע במהירות גבוהה תוך שהשוטרים דולקים אחריו וקוראים לו לעצור. בהמשך, בעת שהניידת נסעה במקביל לרכב, היטה המערער בחדות את רכבו לעברה. לפי הנטען, התנגשות המערער בניידת נמנעה כתוצאה מכך שהניידת סטתה בחדות, חצתה את הנתיב הנגדי ונעצרה בשולי הדרך בכיוון הנגדי. כתב האישום ממשיך ומתאר כי לאחר מכן היטה המערער את רכבו בחדות לעבר המסלול הנגדי, חצה אותו, ירד מהכביש ונמלט מן המקום בנסיעה מהירה. זאת, חרף העובדה שבמסלול הנגדי נסעו מולו מספר כלי רכב. התנגשותו של המערער ברכבים אחרים נמנעה כתוצאה מכך שהנהגים הצליחו לבלום את רכביהם. בגין מעשים אלו הואשם המערער במעשים בהם הורשע בסופו של דבר בגדרה של הכרעת הדין.

3. העובדות נשוא כתב האישום אינן שנויות במחלוקת. המערער אינו כופר בהן, שכן לטענתו לא נהג ברכב ואין לו כל ידיעה לגבי התרחשות האירועים המתוארים. לפיכך, לא הובאו בפני בית המשפט המחוזי ראיות ועדויות באשר לדרך הנהיגה. השוטר אבו רביע זיהה את המערער כמי שנהג ברכב במועד ביצוע העבירה. זאת, על רקע היכרות קודמת של השוטר עם המערער. לאחר האירוע, ובעקבות הזיהוי, נסעו השוטרים לביתו של המערער והמתינו לו. המערער לא הגיע לביתו לאחר האירוע והתייצב לחקירה במשטרה ביום 26.3.07.

4. כתב האישום נגד המערער הוגש ביום 29.3.07. ביום 28.2.08 ניתנה הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי אשר הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הכרעת הדין, אל פרטיה אדרש בהמשך, התבססה בעיקרה על זיהויו של המערער על-ידי אבו רביע ועל זיקת המערער לרכב כפי שעלתה מדו"חות תנועה קודמים (להלן – הדו"חות). גזר דינו של המערער ניתן ביום 19.3.08. הערעור שלפנינו מופנה נגד הכרעת הדין ולחלופין נגד גזר הדין.

5. עיקר טענותיו של המערער מופנות, כאמור, לזיהויו כמי שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה. לטענת המערער, השוטר אבו רביע לא היה יכול לזהותו באופן וודאי בזמן האירוע. זאת, הן לאור מהירות הנסיעה הנטענת והן לאור מיקום הרכבים לפי המתואר בכתב האישום. המערער מוסיף כי אבו רביע חזר בו מהזיהוי הוודאי בעדותו בבית המשפט לאחר שאחיו של המערער, הדומה לו דמיון רב, הוצג בפניו. כן טוען המערער כי זיהויו כנהג הרכב אינו וודאי גם לאור סתירות שנתגלו בין ההודעה שמסר אבו רביע במשטרה לבין עדותו בבית המשפט. לשיטתו של המערער, מאחר שהזיהוי אינו נתמך בעדויות נוספות, פגמים אלו מצדיקים את זיכויו.

6. בהודעתו במשטרה טען השוטר אבו רביע כי זיהה את המערער באופן ודאי במהלך האירוע. זאת, שעה שהרכב בו נהג המערער עמד במקביל לניידת המשטרה בעצירה מוחלטת. אבו רביע הוסיף כי זיהה את המערער מאחר שהכיר אותו היכרות קודמת וכי על רקע זה נסע לביתו לאחר האירוע והמתין לו שם. בית המשפט המחוזי מצא כי עדותו של אבו רביע מהימנה וקבע כי שוכנע שאבו רביע יכול היה לזהות את נהג הרכב. בית המשפט אף ציין לטובה את זהירותו וכנותו של אבו רביע במסירת עדותו לעניין זיהוי המערער. כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות הנקבעים על-ידי הערכאה הדיונית ולכן אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט בנוגע לעדותו של אבו רביע. בנוסף, בית המשפט נתן דעתו באופן מפורש לסתירות הנטענות בין הודעת אבו רביע במשטרה לבין עדותו. למרות סתירות אלו, נקבע כי אבו רביע היה משוכנע בעת האירוע כי המערער הוא זה שנהג ברכב, כפי שעולה גם מהעובדה שהגיע לביתו של המערער לאחר האירוע. בית המשפט אף נתן משקל לכך שאבו רביע הסתייג במידת מה מזיהויו הוודאי של המערער לאחר שאחיו של המערער הוצג לו במהלך עדותו. בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי נוכח ההיסוס שגילה אבו רביע בעדותו אין להסתמך עליה כעל עדות יחידה לזיהויו של המערער. עם זאת, כפי שקבע בית המשפט, בכך אין כדי לבטל את משקלו הראייתי המשמעותי של הזיהוי (ראו, יעקב קדמי על הראיות חלק שני 1024 (2003) (להלן – קדמי); ע"פ 1215/95 אלטורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.1995)). זאת, במיוחד נוכח טענת המערער עצמו כי האח שהוצג לאבו רביע לא נהג מעולם ברכב. בנוסף, זיהויו של המערער על-ידי אבו רביע נתמך בזיקת המערער לרכב כעולה מדו"חות התנועה שהוגשו על-ידי המשיבה, כפי שיפורט בהמשך. משכך, קיים בסיס איתן להרשעה.

7. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי, ללא התנגדות ההגנה, אסופת דו"חות תנועה, הודעות תשלום קנס, הודעות על איסור שימוש ברכב והזמנות לדין שניתנו במועדים שונים בשנים 2005-2006. בדו"חות אלו זוהה המערער, בין היתר על-פי תמונתו, כמי שנהג ברכב בו בוצעו העבירות נשוא כתב האישום. כן הופיעו בדו"חות פרטים מזהים שונים של המערער, כגון מספר תעודת הזהות שלו ומספר הטלפון הסלולרי בו הוא עושה שימוש. המערער טען, מצידו, כי מעולם לא נהג ברכב וכי אין לו כל קשר אליו. המערער הסביר את זיהויו בדו"חות בטענה כי ייתכן שאדם אחר התחזה בשמו תוך שימוש בתעודת זהות שאבדה לו לפני מספר שנים. יצוין, כי המערער לא הכחיש כי מספר הטלפון הסלולרי המופיע בדו"חות משמש אותו.

8. בית המשפט המחוזי מצא כי יש בדו"חות האמורים ראיה נסיבתית חזקה לכך שהמערער עשה שימוש ממושך ורציף ברכב עובר למועד ביצוע העבירה. לפיכך, קבע בית המשפט כי יש בדו"חות כדי לחזק את זיהויו של המערער על-ידי אבו רביע. בנוסף, עמד בית המשפט על כך שהמערער לא הציג ראיות ממשיות לכך שהרכב יצא מרשותו או שאדם אחר השתמש בו במועד ביצוע העבירות נשוא כתב האישום. בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענותיו של המערער בדבר התחזות אפשרית של אדם אחר שנהג ברכב ומצא כי הן בלתי סבירות. לבסוף, ציין בית המשפט כי מהדו"חות ניתן ללמוד כי המערער הפר באופן חוזר ונשנה את האיסור שחל עליו לנהוג ברכב. לאור זאת, קבע בית המשפט כי למערער היה מניע לברוח מן המשטרה ובכך מצא חיזוק נוסף לזיהויו כמי שביצע את המעשים נשוא כתב האישום.

9. המערער טוען כי המשיבה לא הייתה רשאית להגיש את הדו"חות האמורים. זאת, שכן מדובר בראיה בדבר עברו הפלילי, האסורה להצגה בשלב הכרעת הדין. אכן, כלל הוא כי התביעה אינה רשאית להציג ראיות בדבר עבר פלילי בשלב בירור משפטו של נאשם. ביסודו של הכלל עומד החשש שמא הצגת מידע מסוג זה תיצור דעה קדומה שלילית של בית המשפט כלפי הנאשם על-ידי הצבעה על נטייתו העבריינית (ראו, קדמי, בעמ' 610; ע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 1 (1985); ע"פ 5972/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקאות 16-12 והאסמכתאות שם (טרם פורסם, 21.2.2008), להלן – עניין פלוני). כלל זה בא לידי ביטוי גם בסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1984, הקובע כי:

"נאשם שבחר להעיד, לא יישאל בחקירה שכנגד שאלות בענין הנוגע להרשעותיו הקודמות, מלבד אם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך, בין בראיותיו ובין בחקירה שכנגד של עדי התביעה".

סעיף 163 לחוק מציג גם את אחד החריגים לאיסור על הצגת עבר פלילי בשלב בירור האשמה. כאשר הנאשם מעלה טענות בדבר אופיו הטוב, רשאית התביעה להציג ראיות בדבר עברו הפלילי על מנת לסתור את טענותיו. חריגים נוספים לכלל מאפשרים הצגת ראיות בדבר עבר פלילי לצורך הוכחת קיומה של כוונה פלילית במסגרת עדות על "מעשים דומים" או לשם הוכחת ביצוע המעשה על-ידי נאשם במסגרת עדות "שיטה" (ראו למשל, ע"פ 411/04 טטרו נ' מדינת ישראל, פיסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 9.1.2006)). המקרה שלפנינו אינו נכנס לגדרם של חריגים אלו. האם משמעות הדבר כי הצגתם של דו"חות התנועה בענייננו הייתה פסולה? לשיטתי, התשובה לכך היא בשלילה.

10. כפי שצוין, במוקד האיסור על הצגת עבר פלילי עומד החשש כי התביעה תעשה שימוש בעברו של הנאשם על מנת ללַמד על נטייתו העבריינית וכי בית המשפט יקבע את אשמתו של הנאשם במקרה הנדון בפניו על רקע נטייה זו. עם זאת, אין חולק על כך שראיה או עדות המתייחסת, בין היתר, לעבר פלילי של נאשם עשויה להיות רלוונטית ובעלת ערך להוכחת אשמתו. לפיכך, קיימים מקרים חריגים בהם ניתן להתיר הצגה של ראיה או עדות הכוללת התייחסות לעבר פלילי עוד בשלב בירור האשמה. המבחן להצגת ראיה מסוג זה נוסח על-ידי הנשיא ש' אגרנט בע"פ 265/64 שיוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(3) 421 (1965) (להלן – עניין שיוביץ):

"אם המשקל הראיתי של העדות (המוצעת) על עובדות דומות – בשים לב לשאלה שהיא נועדה להשיב עליה ושלא בגלל כן, שהעדות מצביעה אך על סגולתו של הנאשם להיות עבריין או לבצע את העבירה המיוחסת לו – הוא גדול עד כדי שיהיה זה אוילי שלא להתחשב בה, כי אז מן הדין להתיר את העדות, חרף אפיה הפוגע (שם, בעמ' 453).

11. עינינו הרואות כי בגדרי מבחן זה יש לבדוק שני מאפיינים של הראיה אותה מבקשים להציג. האחד, תרומתה של הראיה להוכחת אחת מהשאלות השנויות במחלוקת. השני, מידת החשש שהראיה מעוררת מפני יצירת דעה קדומה שלילית כלפי הנאשם. זהו ניסוח דומה לכלל שהיה נהוג במשפט האנגלי לפיו יש להתיר הגשת ראיות בדבר התנהגות שלילית קודמת של הנאשם כאשר כוחן הפרובטיבי (Probative) גובר על החשש מדעה שלילית אשר תיווצר כתוצאה מהצגת הראיה (CROSS and TAPPER, ON EVIDENCE 404-411 (11th edition, 2007). כן ראו, Boardman v. DPP [1974] 3 All ER 887; R v. P [1991] 3 All ER 337). יוער, כי כלל זה שונה באנגליה בשנת 2003 עם חקיקת ה-Criminal Evidence Act 2003, אשר בגדרו נקבעה רשימת חריגים. הרשימה כוללת, בין היתר, מקרים בהם הראיה נחוצה כדי לברר סוגיה מהותית הנמצאת במחלוקת בין התביעה להגנה וכן מקרים בהם הראיה דרושה לצורך הבנה של ראיה אחרת או של המקרה בכללותו (Cross, בעמ' 443-425). כלל דומה לזה שנהג באנגליה חל גם במשפט האמריקאי. סעיף 403 לכללי הראיות הפדראליים (Federal Rules of Evidence) קובע כי, ככלל, ניתן לפסול ראיה אם החשש מדעה שלילית ש7היא מגלה עולה באופן משמעותי על ערכה המפליל. סעיף 404 לכללי הראיות הפדראליים מוסיף כי התביעה אינה יכולה להציג ראיות בדבר עבר פלילי לשם הוכחת נטייתו השלילית של הנאשם. לצד זאת, הסעיף קובע רשימה של תכליות לשמן ניתן להציג ראיה מסוג זה, ביניהן, הוכחת כוונה, זיהויו של הנאשם, הצבעה על מניע וכדומה (ראו למשל, Old Chief v. United States 519 U.S. 172, p. 181 (1997)).

12. יש שיטענו כי יישומו של הכלל שהוצג לעיל מוגבל אך למקרים של עדות שיטה ומעשים דומים. דהיינו, כי קיימת רשימה סגורה של מקרים בהם ניתן להתיר הצגה של עברו הפלילי של הנאשם. אכן, מעיון בפסיקת בית משפט זה עולה כי במספר מקרים נוסח הכלל באופן מצמצם (ע"פ 595/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.1996); ע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479, 501 (השופט י' קדמי) (1999); עניין פלוני). עם זאת, במקרים אחרים מוצג הכלל באופן שאינו מלמד על רשימה סגורה (עניין שיוביץ; ע"פ 3049/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 189 (1995)). כמו כן, ניתן להצביע על הגמשה מסוימת הנהוגה בהקשר זה בכל הנוגע להצגת עדויות בדבר מעשים פליליים קודמים במקרים הנוגעים לביצוע עבירות מין, בעיקר בקטינים (ראו למשל, קדמי, בעמ' 616; ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, פסק דינו של השופט א' גולדברג (1992); ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684 (1999); ע"פ 3648/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.9.2005)).

13. לשיטתי, יש להעדיף גישה אשר אינה קובעת רשימה סגורה של חריגים לכלל האוסר על הצגת ראיה בדבר עבר פלילי של נאשם. על בית המשפט לבחון את המטרה לשמה מבקשים להציג את הראיה בדבר העבר הפלילי. ככל שהמטרה לשמה מוצגת הראיה היא ללמד על נטייתו השלילית של הנאשם, הרי שלאור האמור לעיל אין לקבלה. לעומת זאת, יש מקום לשקול את קבלת הראיה במקרים בהם יש לראיה משקל ממשי להוכחת ביצוע העבירה, שאינו נובע רק מכך שהיא מתייחסת להתנהגות שלילית קודמת של הנאשם. במילים אחרות, הראיה תתקבל באותם מקרים בהם ערכה עולה במידה רבה על החשש הגלום בה מפני דעה מוקדמת שלילית כלפי הנאשם. בהקשר זה יוער, כי ככלל, החשש מפני השפעת דעה שלילית על בית המשפט הינו קטן יותר כאשר ההכרעה בדבר אשמתו של אדם מתקבלת על-ידי שופטים מקצועיים המנמקים את הכרעת דינם, להבדיל מחבר מושבעים (אליהו הרנון דיני הראיות חלק שני 373, 391-390 (1985); עניין שיוביץ, בעמ' 454; ע"פ 10/84 לוסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 190 (1984); ע"פ 8854/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.1.2001)). יודגש, כי אין בכוונתי לומר שיש להרחיב באופן משמעותי את גדר המקרים בהם תתקבלנה ראיות הכוללות התייחסות לעבר פלילי. טעמו של האיסור על הצגת עבר פלילי בשלב בירור האשמה במקומו עומד. יש להקפיד שלא לפגוע בחזקת החפות העומדת גם לנאשם שלחובתו עבר פלילי. כמו כן, במקרים רבים עלול להתעורר קושי לקבוע באופן ברור את מידת החשש מפני גיבוש דעה שלילית כתוצאה מקבלת הראיה. לפיכך, על השופט המקבל ראיה מסוג זה להזהיר עצמו לבל יעשה בה שימוש לא ראוי.

14. בענייננו, אני סבור כי בצדק התיר בית המשפט את קבלת דו"חות התנועה שהגישה המשיבה. זאת, גם בהתחשב בכך שהמערער לא התנגד להצגתם בערכאה הדיונית. הדו"חות כוללים פרטים המזהים באופן ברור את המערער כמי שעשה שימוש ממושך ברכב בו בוצעו העבירות נשוא כתב האישום. לאור טענתו של המערער כי אין לו כל זיקה לרכב, יש לדו"חות משקל משמעותי התומך בזיהויו על-ידי אבו רביע כמי שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה. ערכם הראייתי של הדו"חות אינו נובע מכך שהם מתייחסים אל עבירות תנועה קודמות שהמערער ביצע לכאורה, אלא מהפרטים המופיעים בהם היוצרים זיקה בין המערער לרכב. כך למשל, לו היו מופיעים פרטים אלו בדו"ח משטרתי שהיה נערך לאחר בדיקה אקראית של רכבים הייתה משמעותם זהה. אמנם, גם במקרה זה לא ניתן לשלול באופן מלא את החשש מפני השפעת עברו השלילי של המערער, כעולה מהדו"חות, על בית המשפט. לפיכך, היה על בית המשפט המחוזי להקפיד כי השימוש בדו"חות יוגבל למטרה של הוכחת הזיקה בין המערער לבין הרכב בו בוצעו העבירות נשוא כתב האישום. במובן זה, שגה בית המשפט כאשר עשה שימוש בדו"חות לצורך קביעה כי למערער היה מניע לברוח מהמשטרה.

15. מקבץ טענות נוסף של המערער נוגע למחדלים שנפלו לשיטתו בחקירת המשטרה. המערער טוען, בין היתר, כי היה מקום לערוך לו מסדר זיהוי, כי היה מקום לזמנו לחקירה בשלב מוקדם יותר וכי היה על המשטרה לחקור את טענות האליבי שלו. אף אם נניח כי אכן נפלו מחדלים מסוימים בחקירה, ואינני מביע כל דעה בעניין, אין בכך כדי לסייע למערער. אמנם, לעיתים יכולים מחדלי חקירה לתרום לזיכויו של נאשם (ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.06)). אולם, עצם קיומם של מחדלי חקירה אינו מהווה טעם מספיק לזיכוי. על בית המשפט לבחון האם יש במחדלים הנטענים כדי לעורר ספק סביר לגבי אשמתו של הנאשם (ראו למשל, ע"פ 4414/05 אבו חטב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.06)). בענייננו, מחדלי החקירה הנטענים אינם בעלי השפעה על הראיות אשר שימשו כבסיס להרשעת המערער, ולא מתעורר ספק סביר באשר לאשמתו.

16. לאור כל האמור לעיל, ובפרט נוכח זיהויו של המערער על-ידי אבו רביע וזיקתו לרכב כעולה מדו"חות התנועה שהוגשו, הרי שצדק בית המשפט עת הרשיע את המערער בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. משכך, נדחה הערעור על הכרעת הדין.

17. לחלופין, מבקש המערער להשיג על העונש שנגזר עליו. גם בעניין זה אינני מוצא לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בעונש שגוזרת הערכאה הדיונית רק באותם מקרים בהם טעתה הערכאה דלמטה בעניין שבדין או במקרים בהם העונש שנגזר חורג באופן משמעותי מעונשים שנגזרים במקרים דומים. ענייננו אינו נופל לגדר מקרים אלו. לחובתו של המערער הרשעה פלילית אחת בעבירה של תקיפת בת זוג ואיומים וכן 123 עבירות תנועה קודמות. מכך עולה כי המערער נוהג להפר באופן חוזר ונשנה את חוקי התנועה ואת האיסורים שהוטלו עליו בנהיגה תוך סיכון חייו וחיי אחרים בכביש. בית המשפט המחוזי התחשב בשיקולים אלו וגזר על המערער עונש אשר אינו חורג מהמקובל בעבירות אלו (ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (טרם פורסם, 11.11.2004); ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.6.2006)). משכך, אין מקום להתערב בגזר דינו.

18. לפני סיום אעיר שתי הערות: ראשית, המערער ביקש לתמוך טענותיו בדבר הקושי בזיהויו על ידי הגשתן של ראיות נוספות בשלב הערעור. לא מצאתי כי יש טעם להתיר צירופן של ראיות אלו. זאת, שכן לגופם של דברים אין בהן כדי להצדיק שינוי מקביעותיו של בית המשפט המחוזי. שנית, לאחר הדיון שהתקיים בפנינו הגיש בא כוחו של המערער בקשה להתיר לו להשלים את טיעוניו בעל פה. אף בבקשה זו לא מצאתי ממש. למערער ניתנה הזדמנות נאותה להציג את כל טענותיו בפנינו ואין כל צידוק לשמיעת טענות נוספות.

19. עיינתי בחוות הדעת של חברתי, השופטת א' חיות ושל חברי, השופט ח' מלצר. לאור העיון שוכנעתי שראוי לצמצם את המבחן אותו הצגתי בחוות דעתי, שכן עלול הוא להתפרש כרחב יתר על המידה. אכן, קיים חשש שמבחן בעל מרקם פתוח מידי יגרום לכך שלעתים תתקבלנה ראיות שאין מקום לקבלן. עם זאת, אינני רואה צורך להידרש לפרטי הצמצום. אסתפק בקביעה כי הצמצום המוצע על ידי חברתי מקובל עלי, אך בהחלט ייתכן שגם במקרים נוספים יהיה מקום להתיר את הרצועה.

20. התוצאה היא שהערעור על הכרעת הדין והערעור על גזר הדין נדחים.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות:

אני מצטרפת בהסכמה לתוצאה אליה הגיע חברי השופט א' גרוניס ולפיה דין הערעור להידחות. כמו כן מקובלת עלי מסקנתו לפיה היתה הצדקה במקרה הנדון לחרוג מן הכלל האוסר על הצגת ראיות בדבר עברו הפלילי של המערער, ככל שהדבר נוגע לאסופת דו"חות התעבורה שהגישה התביעה בפני בית משפט קמא. יחד עם זאת אני סבורה בכל הכבוד כי החריג אותו ביקש חברי לעצב בהקשר זה הינו רחב יתר על המידה ולטעמי מן הראוי לצמצם את גדרי תחולתו.

1. לגישת חברי השופט גרוניס היה מקום להתיר את קבלת הראיות בדבר עברו הפלילי-תעבורתי של המערער במקרה דנן – על אף הכלל האוסר הגשת ראיות בדבר עברו הפלילי של נאשם – משום שלדו"חות שהוגשו יש משקל משמעותי התומך בזיהויו של המערער כמי שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה, עובדה אותה הכחיש המערער. מסקנה זו גוזר חברי באמצו חריג נוסף שטרם הוכר בדין הישראלי לכלל האוסר כאמור על הצגת ראיה בדבר עברו הפלילי של נאשם, ולגישתו יש מקום לשקול קבלת ראיה בדבר עברו הפלילי של נאשם גם:

במקרים בהם יש לראיה משקל ממשי להוכחת ביצוע העבירה, שאינו נובע רק מכך שהיא מתייחסת להתנהגות שלילית קודמת של הנאשם. במילים אחרות, הראיה תתקבל באותם מקרים בהם ערכה עולה במידה רבה על החשש הגלום בה מפני דעה מוקדמת שלילית כלפי הנאשם.

בהחילו חריג זה על המקרה שבפנינו, מציין חברי כי ערכם הראייתי של דו"חות התעבורה "אינו נובע מכך שהם מתייחסים אל עבירות תנועה קודמות שהמערער ביצע לכאורה, אלא מהפרטים המופיעים בהם היוצרים זיקה בין המערער לרכב".

2. דומני כי החריג לכלל שאותו מבקש חברי לאמץ רחב מדי, תיחומו אינו ברור דיו והוא עלול לכרסם מעבר למידה הראויה בכלל החשוב הנוהג בדין הפלילי הישראלי ולפיו אין התביעה רשאית להציג עבר פלילי של נאשם בשלב בירור אשמתו ובטרם ניתנה הכרעת הדין בעניינו. הרציונל העומד בבסיסו של הכלל, המשתקף בין היתר בהוראת סעיף 163 רישא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), נעוץ בחשש כי בעקבות חשיפת עברו הפלילי של נאשם עלול בית המשפט לגבש כלפיו דעה קדומה אשר תפגע בחזקת החפות העומדת לזכותו (ראו: ע"פ 5972/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (טרם פורסם, 21.2.2008) (להלן: עניין פלוני); בש"פ 6686/02 מדינת ישראל נ' אבו זמיל, פסקה 5 (לא פורסם, 2.8.2002)), וכדברי בית משפט זה בע"פ 409/74 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 587, 588 (1974) (להלן: עניין שאבי):

טעמו של כלל זה פשוט הוא, שאם יודע השופט שמי שעומד לפניו הוא אדם למוד פשע, הוא יגיע ביתר קלות לידי הרשעה, בהעמידו אותו בחזקת מועד; מה שאין כן כל עוד יכול השופט להשלות את עצמו באשליה שעומד לפניו אדם שמעולם לא סטה מדרך הישר.

Categoryפסקי דין